תרבות דיון נגד חוסר ידע

פשוט לא יודעים

וכאן בדיוק טמונה הבעיה. למרבה הצער, העם לא באמת טורח להתעדכן במידע הרלוונטי בימינו, יען כי זה משעמם ומדכא ויש קיפוד הפוך על הגב ביו-טיוב. בשנים האחרונות יצא לי לחרוש את מוסדות החינוך לאורך ולרוחב המדינה, ומסתבר שרבים מאוד הם בני הנוער, החיילים והסטודנטים שפשוט לא יודעים אילו שטחים כבשה ישראל ב-67' ומה נעשה עמם, מדוע, היכן ובעידוד מי הוקמו היישובים היהודיים ביו"ש וגוש קטיף, ומה זה בדיוק "שתי מדינות לשני עמים". הבעיה האפילו-גדולה-יותר היא, שחוסר הידע הזה ממש לא מנע מאותם אנשים להחזיק בדעות נחרצות מאוד באשר לשאלות הרות הגורל של מה צריכה ישראל לעשות בעניינים הללו. במילים אחרות: אין להם מושג מה פירוש המושג "שתי מדינות" או היכן ומהן ההתנחלויות בדיוק, אבל הם משוכנעים שזה טוב או רע (היינו הך).

אלא שבמדינה שלנו קורה משהו שמשבש את המודל. ראשית, אף אחד לא נותן לאף אחד לסיים, או אפילו להגיע לעיקר הדברים. שנית - וזה הגורם הבלתי צפוי והחשוב באמת - כיוון שאנחנו מודעים לכך שאנחנו חסרי סבלנות ונוחים להתפרץ, ומבינים שזה מה שעומד לקרות תוך שנייה עד שנייה וחצי מפתיחת הדברים - אין בנו כלל ציפייה לשמוע טענה מוסברת ומבוססת! אנחנו יודעים כל כך טוב ש"ככה זה בישראל", שכבר קיבלנו עלינו את המציאות הזו כמצב נתון.

ברור לנו שהדובר לא יצליח לומר הרבה יותר מאשר "התנחלויות זה טוב" או "כיבוש זה רע", ולכן אנחנו גם לא מצפים ליותר מזה. במילים אחרות, מבחינתנו זריקת סיסמאות לחלל האוויר מבלי לספק להן הסבר, היא שיח ציבורי לגיטימי. הטוקבקים באינטרנט חיזקו את התופעה הזו. כל אחד יכול לזרוק משהו לחלל האוויר מבלי שיצטרך אפילו לעמוד אישית מאחורי דבריו, ומי שבא לעבור על 200 תגובות לא באמת מצפה לקבל מכל אחת מהן הסבר מפורט.

איך מסבירים?

במצב הזה, שלאף אחד אין את האפשרות להסביר את עמדתו ואף אחד גם לא מצפה שיעשה זאת, הופך שוק הרעיונות לשוק, נקודה. את הלקוחות לא משיג מי שיש לו את הסחורה הכי טובה בהכרח, אלא מי שמצליח לתפוס את המקום הכי טוב, ולצעוק הכי חזק. אדם אחד שיצרח חמש פעמים בקול רם "ההתנתקות טובה לביטחון!", ואז יתפרץ לדברי הדובר שינסה להסביר לעומק את משמעות הנסיגה מעזה כלפי שלטון חמאס וישתיק אותו, ישכנע יותר אנשים בעמדתו, מהסיבה הפשוטה שההסבר ההפוך מעולם לא נשמע, וגם אין בנו ציפייה שזה יהיה אחרת - כי "ככה זה בישראל". 200 טוקבקים שיגידו "השמאל בוגד!!1 (לת)" יגיעו ליותר אנשים מאשר האחד שיסביר באריכות שנתניהו מבצע היום מדיניות שמאל לכל דבר, פשוט כי לאף אחד אין כוח לשבת ולקרוא טוקבקים חופרים. "ככה זה באינטרנט".

וכך, מגבשים הבוחרים (ושוב, זה תקף בפרט לצעירים, אבל רלוונטי לכולם) את דעתם לפי אפס מידע, והרבה מאוד צעקות, לאמור: אני בעצמי לא יודע בדיוק מהן ההתנחלויות או מה כדאי לעשות עמן, אבל האנשים שאני שומע אומרים א', ולא אומרים ב' (כי משתיקים אותם מיד, וזה לא מפריע לי כי זו תרבות הדיון שאני מכיר), אזי כנראה שכדאי לבחור א'. לא משנה מה דעתכם הפוליטית - אם גיבשתם אותה לא לפי מידע אמיתי אלא לפי סיסמאות שהוטחו בחוזקה בפניו של היריב ההמום - גדולים הסיכויים שעשיתם טעות ובחרתם לא טוב.

אם הייתם רואים בעצמכם כמה תלמידים שאוטוטו הולכים לקלפי אומרים לי שהם סגורים על דעתם, ואז משנים אותה בעקבות הסבר בן עשר דקות על עובדות שלא ידעו פשוט, כי אף אחד שדיבר על זה בפניהם מעולם לא הצליח לומר שלושה משפטים רצוף, הייתם מבינים את חומרת הבעיה. זה לא עניין של שמאל או ימין, זה עובד לשני הצדדים. שמעתי כבר פעמים רבות "צריך להחזיר שטחים" שהשתנה

 ל"זה הרה אסון" אחרי סקירה קצרה, והתנגדות ל"שתי מדינות", שהפך ל"בעצם זה הפתרון הכי טוב" אחרי הסבר פשוט במה בעצם מדובר.

תרבות דיון זה לא רק עניין של נימוס, זה עניין גורלי. אם לא נתחיל לחנך את ילדינו שבכל נושא יש לשמוע את שני הצדדים, ושיש לאפשר לכל אחד את הזמן להסביר את עמדתו בצורה שתובן, נקבל לא רק חברה אלימה וחסרת סבלנות וסובלנות - נקבל חברה שקובעת את המדיניות שלה מבלי לדעת מדוע המדיניות הזו טובה, או מה האלטרנטיבה. חוסר נימוס עוד יכולנו תיאורטית להרשות לעצמנו. לבחור על עיוור יכול להיות קצת הרסני לעתידנו כאן.

יוני כהן-אידוב, אלוף העולם בדיבייט (ויכוח תחרותי) לאוניברסיטאות לשנת 2010, מאמן נבחרת ישראל בדיבייט לנוער. מחר (יום ג') יתקיים באוניברסיטת ת"א מעמד הגמר של תחרות ויכוח תרבותי (דיבייט) ארצית לבתי ספר.