מ"ארץ מקלט" לארץ במקלט

האם נמגן את עצמנו לדעת? זו אחת השאלות המרכזיות בתערוכה חסרת תקדים בהיקפה שתציג עד סוף החודש בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. ההתגוננות, רע הכרחי בנתוני הפתיחה האדריכליים של חוקי הבנייה בישראל, נמצאת, באופן פרדוקסלי, מחוץ לטווח הסמכויות של המתכננים בארץ, ללא יכולת לבקר או להשפיע כשותפים פעילים בהחלטות על צביונה.

המרחב הציבורי, שנעטף בבטון מזוין, חונק גם את הדיון על אלטרנטיבות - עיצוביות ופוליטיות. בכך, נשמר הסטטוס קוו שהופך את ישראל מארץ מקלט לארץ במקלט.

"אמא'לה", עבודת ניאון של שלי פדרמן 

מכאן בוחנים אוצרי התערוכה, האדריכלים שלי כהן, טולה עמיר, ניר רותם, דפנה לוין ואופיר זינטי, את מציאות החירום בשגרת היומיום ואת תוצרי הלוואי שלה - פעולות התקפיות כדרך הגנה. מהן ההשלכות האדריכליות והחברתיות של נוכחות המיגון בחיי היומיום שלנו? מה חלקה של אדריכלות המיגון בתפיסת האיום על ישראל?

שתי השאלות מהדהדות חזק וברור בין חללי התצוגה, המצביעה על תופעות מיגון סותרות, מדיניות נטולת יציבות ופתרונות אינסטנט שיעילותן מוטלת בספק. בתום מסלול התערוכה, שנוגעת באדריכלות אך לא פחות גם באמנות פלסטית, עיצוב, וידאו ארט ודוקומנטציה (וגם בפסיכוזות קולקטיביות של החיים בצל המיגון) מורגש היטב משקל ההתחפרות, ההתבצרות וההדחקה.

חומת צבר מגנה ומתקיפה של האמנית נטי שמיע, עלי צבר (צילום: רועי בושי)

"יש פער עצום בין הצרכים האמיתיים לבין תחושת הפאניקה שמנסים ליצור בציבור", אמר בתום מלחמת לבנון השנייה ראש הממשלה אהוד אולמרט, בדיון שנערך בעניין המיגון במשרד מבקר המדינה. באותו הדיון הדגיש אולמרט: "לא נמגן את עצמנו לדעת".

זמן קצר לאחר מכן, היתה זו ממשלתו שאישרה תכניות מיגון חסרות תקדים בהיקפן, שחלקן נכפו עליה בתוקף החלטת בג"ץ ותוצאותיה ניבטות מקירות התערוכה. את המטוטלת הזו בדיוק מקפל בתוכו המיצב שמקדם את פני הבאים לגלריה - שלט ניאון שמנצנץ באור ורוד, לכאורה תמים, את המילה: "אמא'לה". פה זה מתחיל, פה זה נגמר.

לקראת שינה במקלט בקרית שמונה במלחמת לבנון השנייה (צילום: זיו קורן)

צילומים של גני ילדים מחופים בבטון מזוין; שתלי סברסים קוצניים ירוקים שצומחים פנימה והחוצה מתוך לבני בית; שבכת ברזל שנראית כתכשיט מעוצב עליה יִצְקו בהמשך את הבטון הממוגן; חדר ילדים נאיבי ומקסים שכל תכולתו מעוצבת מלָבָד, החומר המבודד את הממ"ד; כרזה שעיצב ציבי גבע בשנת 1978 לתנועת שלום עכשיו, שכותרתה "הכן עצמך לבאות! ציוד מיגננה אישי". כל אלה מציגים את הפרטת ההגנה האזרחית ותחושת מצוקה שנוצרת כתולדה מהתערבות המחוקק במרחב הפרטי.

"החרדה מפני המוות, שהודחקה והוסתרה מאחורי תרבות המגורים, עיצוב הפנים והאדריכלות, חוזרת ומופיעה באמצעות הממ"ד והופכת נוכחת בתוך שגרת החיים הביתית והמוכרת", כותבים האוצרים בקטלוג המפואר שמלווה את התערוכה ומדגישים, "בישראל, לחרדות הקיום יש תוכן פוליטי קונקרטי. בשכונות חדשות 'נוקה' המרחב הציבורי מנוכחותם של המקלטים והם נדחקו אל תוך דירות המגורים. בתוך הדירה מסמנות הכנפיים הכבדות של הדלת וחלון ההדף של הממ"ד את החרדות. בשאר חלקי הדירה הן מוסוות היטב מאחורי צריכה הולכת וגדלה של רהיטים ואביזרים לבית - ההגשמה הישראלית של חלום הקניין הפרטי".

שלד ממ"ד במרכז חללי תצוגה. מי בפנים ומי בחוץ? (צילום: רועי בושי)

עבור שלי כהן, אדריכלית, חוקרת תרבות ואוצרת הגלריה בבית האדריכל ביפו, התעסקות בפן החברתי של תחום האדריכלות אינו זר. ביחד עם האדריכלית טולה עמיר פרסמה לאחרונה את הספר "צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל", שנגע בקשר בין משתנים חברתיים לביטוי פיזי של מגורים.

במקביל, אוצרת כהן את סדרת התערוכות, "מקומי", שבוחנת היבטים חברתיים של האדריכלות הישראלית כמו גם את הפוליטיקה של המרחב בארץ. "אדריכלים מקבלים כנתון את הצורך בניית ממ"ד או מקלט במסגרת תכנון מבנים ובתים", אומרת כהן, "בתערוכה הזו אנחנו מבצעים מעין אקט אזרחי, שאומר שאולי אנחנו אלה שצריכים להיות החזית האזרחית שתשמיע קול אחר, כיוון שגם לנו יש עמדה בשיח הזה. ניסינו דרכה להעלות שאלות לדיון, כיוון שברור שכשהאיום יגדל היקף המיגון יורחב".

מעון יום בקיבוץ מפלסים. כיסויי בטון כפתרונות אינסטנט (צילום: רועי בושי)

אם במדינות נורמליות מסומן על תכניות הבנייה חץ הצפון, בתכניות העבודה שמגישים אדריכלים ישראליים בישובי עוטף עזה יש, ליד הצפון, גם סימון למה שמכונה "גזרת האיום", שמסמנת את הכיוון ממנו מגיעים הטילים ואת הרדיוס שלהם. "הלב מתמוטט כשרואים את זה", אומרת עמיר ומדגישה, "השאלה של אולמרט, האם אנחנו ממגנים את עצמנו לדעת, רלוונטית גם היום. אנחנו מעלים את השאלה, באיזו מידה הממ"דים חוסמים לנו את החיים במקום לאפשר אותם? האם אותו רעיון של הגנה, קירות בטון וזיון, אינם סימפטום להנכחת האגרסיות ולשימור התפיסה שמאפשרת לא לדבר על הריסת הקירות והחומות, אלא עיבוי שלהם?"

איום ופגיעות הופכים מקום לשינה ומחיה של ילדים (שרית שני חי)

במרכז אחד מחללי התצוגה מונח שלד ברזל חשוף של ממ"ד. "אי אפשר שלא להסתכל עליו בלי לחשוב על כלוב", אומרת עמיר ותוהה בקול מי בתוכו ומי לכאורה חופשי מכבליו. "ככל שאנחנו מרימים את הקירות גבוה יותר, המפלט היחיד שנשאר הוא בשמים. מה זה אומר עלינו?", היא מוסיפה. כהן, מצדה, אומרת: "כדי לקיים את חיי השלווה אנחנו מתכסים בבטון והשאלה היא אם בעצם להסתובב כמעשה של שגרה ליד הזיכרון המתמיד הזה לא מעצים את תחושת האיום?"

בית כנסת "אור החיים", במקלט בשכונת תל גיבורים בחולון (רועי בושי)

אחת המוטציות הביזאריות, ללא ספק תולדה של הסתגלות לתופעת המיגון בחיים בישראל, היא הפיכתם של מקלטים לקישוטים סביבתיים במרחב הציבורי. "זה קשור להסוואה, לדרך שבה אנחנו מטשטשים את הנוכחות של המקלטים וחדרי הביטחון בצבעים ובקישוט כדי לכסות על חיים במצוקה", אומרת כהן, "אם כבר בטון, אז שיהיה שמח".

עמיר וכהן אינן טומנות את ראשן בחול. שתיהן יודעות היטב שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של חיים ללא מקלט. "אני לא אומרת שמצבנו הוא כזה שיכול לאפשר לנו לוותר על מקלטים, אלא שחייבים לעשות מהלך שיציל אותנו מההסתגרות הזו וממיגון היתר. זה לא חיים".

אינסטלציית וידאו, תנועה וסאונד של הדס איצקוביץ'. היכן היא ארץ מקלט?

במהלך עבודת המחקר לקראת התערוכה, שארכה מספר שנים, נפגשו האוצרים עם נציגי פיקוד העורף וכוחות הביטחון, חברות ציבוריות כמו עמיגור ומפעלי המלט הישראליים, כמו גם הנדסאים, יצרני מערכות אוורור וסינון, קבלנים, היסטוריונים ויזמים ומפתחי מערכות מיגון שונות. חלקם גם סייעו למימושה של התערוכה. "נפגשנו עם מומחים רציניים מאוד בפיקוד העורף", אומרת עמיר, "אלה באמת אנשים מצוינים, עם המון ידע. אבל גם הם מונעים מכוחות פוליטיים והם יודעים היטב ששאיפה למיגון של 100% היא משהו שאף אחד לא יכול לשלם או לחיות איתו.

מה שמתקיים בשטח זה פשרה".

את האבסורד ותוצרי הכלאיים שמולידה הפשרה הם מציגים בתערוכה. כמו, למשל, פרויקט "כיפת הברזל", שמוצג כמערכת הגנה אך למעשה בפועל מדובר במערכת טילים לכל דבר. "הכנסנו לתוך תערוכה שעוסקת במיגון מערכת נשק שהדימוי שלה הוא אדריכלי לכל דבר", אומרת טולה עמיר, "למעשה, אנחנו מבטאים דרכו את השאיפה לשמיים מוגנים או למרחב שעוטף אותנו באופן טוטאלי. מובן שלאף אחד אין יכולת לומר בוודאות מה מידת ההגנה שמערכת שכזו יכולה לספק".

מה זה אומר על החברה הישראלית?

טולה עמיר: "זה הופך אותה לקורבן וקורבנות אינם זקוקים לפתרונות ארוכי טווח. אני חושבת שיש ניצול משמעותי של ההתקרבנות הזו, והוא בא לידי ביטוי בהנכחת האיום באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. האזכורים קיימים כל הזמן ובכל מקום, זה תמיד במודעות".

התערוכה הזו בעצם היא כל מה שהיינו מעדיפים להתעלם ממנו, לא?

ניר רותם: "נכון שאנחנו מדברים על תופעה מודחקת. את כל מה שאנחנו נורא משתדלים לא לראות ביומיום, אנחנו מציגים בתערוכה. המסקנה היא אולי אמורפית, אבל אנחנו מקווים שהיא תחלחל. לכל מי שחי כאן יש חוויה שנקשרת באופן כזה או אחר למקלט. לכולנו יש נקודת הזדהות אישית עם הסיפור הזה, מה שמוציא את התערוכה מהצורך לדבר במושגים של אהבתי או לא אהבתי. זה הופך אותה למעין תערוכת מציאות".