באג 2000 צוחק כל הדרך מאיסלנד
ב-14 לאפריל 2010 התעורר השבר הטקטוני הגדול, שחוצה את האוקינוס האטלנטי ומרחיק את אמריקה מאירופה ואפריקה כבר יותר מ-120 מיליון שנה
ב-14 לאפריל 2010 התעורר השבר הטקטוני הגדול, שחוצה את האוקינוס האטלנטי ומרחיק את אמריקה מאירופה ואפריקה כבר יותר מ-120 מיליון שנה (בקצב החולמני של 3 עד 5 ס"מ לשנה), שיהק - ועצר את התעבורה האווירית מעל צפון אירופה לשבוע. זה לא היה שיהוק רציני בסקלת התפרצויות הגזים מסדנתו של וולקן בבטן האדמה. בהחלט לא בקנה המידה של התפוצצויות ספקטקולריות, כמו קארקאטוא באינדונזיה (1883), פינאטובו בפיליפינים (1991) או סנט הלנה בארה"ב (1980). אבל כאשר כדור הארץ משחרר גזים, גם נפיחה קלה יכולה להשאיר מליוני אנשים תקועים בשדות תעופה ובתי מלון, רחוקים מהבית וממקום העבודה.
הר הגעשEyjafjallaajokull שבאיסלנד הוא צינור פליטה קטן יחסית, באי קטן וקר, שאנשיו מועטים ואדמתו פעילה ללא הרף. הפעילות נובעת מתנועת הלוחות (פלטות) הגלובלית, שלאורך האוקיינוס האטלנטי מתבטאת בפריצה של חומר מותך (בזלת) מעומק קליפת כדור הארץ ל"רכס המרכז אטלנטי" (שרשרת הרים תת-ימית) תוך דחיפת הלוחות שמשני צידי התפר לצדדים ויצירת קרקעית חדשה לאוקיינוס. גילוי התהליך הזה בשנות ה-50 של המאה ה-20 הסבירה את היתכנות "נדידת היבשות", השערה של אלפרד וגנר האוסטרי, שבמשך שנים רבות נחשבה לבדיחה בקרב הגיאולוגים.
איסלנד היא מקום בו התפרצות הבזלת מהירה יותר מקצב פתיחת האוקינוס ולכן נוצרה בו ערמת חומר וולקני הגבוהה יותר ממפלס המים. בזכות התופעה הזאת, יכולים תושבי האי להתבשל בנחת באגמי מים חמים (ומסריחים מגופרית) בין הקרחונים ושדות השלג הנצחיים. כאשר ההר נפח עננת אפר וולקני לשמי איסלנד, לתושבי המקום זה נראה כמו עוד אירוע שמצדיק לכל היותר להוציא את המצלמות מהנרתיקים – אבל לא יותר מזה.
פאניקה מאורגנת
הם לא ידעו כי הרגולטורים של עולם התעופה יכנסו לפאניקה מאורגנת ויגיבו בשיתוק כל הטיסות מעל צפון ומרכז אירופה. מצד שני, קשה להאשים את הרגולטורים באצבע קלה על הכפתור האדום. הרי כבר ראינו בעבר שאפר וולקני יכול להשחית מנועי סילון תוך דקות ובתחבורה האווירית אין מקום ללקיחת סיכונים מכל סוג שהוא. לרוב המטוסים החדישים יש רק 2 מנועים ויכולת דאייה אפסית. עם זאת, קשה להבין למה לקח להם כל כך הרבה זמן לגלות, שהפעם האפר לא מסוכן.
בחוכמה של מבט רטרוספקטיבי, שואלים המומחים, למה לא נעשה ניסיון רציני לבדוק את טיב האפר מוקדם יותר? זה לא בלתי אפשרי. יש מספיק מטוסי סילון בדימוס, אזרחיים וצבאיים, שאפשר היה להופכם לשפני ניסוי מעופפים. ולא חסרים טייסי ניסוי מיומנים שיודעים איך לצאת בחיים ממטוס שאיבד את אונו. אבל פרוצדורה מהסוג הזה לא מוסדה מראש לספר תקנות התעופה ואף רגולטור שפוי לא יסכן את הקריירה שלו בהסתמכות על "אילתור יצירתי".
אז השמיים נשארו סגורים לשבוע, חברות התעופה ספגו למעלה מ-2 מיליארד דולר הפסדי תפעול וכלכלת אירופה רשמה ירידה של כ-10 מיליארד אירו בתפוקה כתוצאה מהיעדרות אנשים מעבודתם. אלה מספרים מסדר הגודל של 9/11, אף שהפעם לא מדובר באירוע טרוריסטי מדהים. בסך הכול מדובר בתוצאה של אירוע טבעי, צפוי סטטיסטית, שלא הכינו את הכלים לטפל בו ולכן ברגע המבחן כולם קיבלו "רגליים קרות". כמו רעידת אדמה בישראל.
מה למדנו מבאג 2000?
מה שמעורר בי זכרונות על הנזקים "המחרידים" שגרם "באג 2000" בפתח המאה ה-21. גם אז היתה סיבה לנקוט בצעדי זהירות, גם אז הפחד הגיע ממחוזות הלא-נודע, וגם אז ההתראות של אנשי המקצוע הפכו לזעקות היסטריה כאשר הדיוטות (פוליטיקאים, עיתונאים, מנהלי עסקים והולכי בטל) התחרו זה בזה בהשמעת נבואות סוף המילניום. לא למדנו דבר מבאג 2000 וכנראה שלא נלמד דבר מבאג איסלנד. כפי שלא למדנו מקריסת בועת ה-dot.com ב-2001 ולא נלמד מהמפולת הפיננסית של 2008. החזרתיות של אירועים מתסכלים מעוררת שאלות לא פשוטות לגבי מה שנחשב היום לדרך הנכונה למניעתם - העצמת הרגולציה.
בישראל, יותר מבדמוקרטיות מפותחות אחרות, הדחף לרגולציה חזק במיוחד. ואם נושא כלשהו נמלט מצפורני הרגולטור, למשל צה"ל, היו סמוכים ובטוחים כי נעמיד ועדות חקירה לאין ספור כדי לפתור את ה"דיסוננס הקוגניטיבי" שכשליו יעוררו מפעם לפעם. סיפור בחירת הרמטכ"ל הבא הוא רק אילוסטרציה לדחף האובדני של אנשים מסוימים, שלא יכולים לראות הזדמנות למהומה מוחמצת. בלי להביא דעה בנוגע לעובדות הפליליות או לא, ברור שבסוף התקבלה החלטה שלא על סמך שיקול דעת צונן לגבי ההתאמה של המועמדים לתפקיד.
הדחף להקשיח כל תהליך קבלת החלטות על ידי רגולציה הוא פרדוקס אירוני, בהתחשב בכך שמי כמונו רואה את הרגולטור בערוותו חסרת האונים: במשק המים ובאספקת החשמל, בהגנה על איכות הסביבה ועל החיסכון הפנסיוני, בפיקוח על הבניה ועל התכנים המשודרים בטלוויזיה. בכולם ובעוד עשרות נושאים שנוגעים לחיי היומיום, אני לא מוצא סיבה להריע לרגולטור העברי. במקרה הטוב, הנזק שהוא עושה לא גדול יותר מהתועלת שבקיומו. מוזר איך עם שורדני, שבמשך 2,000 שנה למד את ערכה של אינדיווידואליות, הפך בארצו לחסיד עיוור של רעיון "המדינה האומנת" (Nanny State), כזאת שפקידיה מחזיקים בכל החוטים ותרבותה הפוליטית משחררת את "האזרח הקטן" מאחריות לגורלו.
חזון המדינה האומנת
ועוד יותר מוזר, שהפסקנו להרגיש עד כמה זה ילדותי, נאיבי ומפגר. בכל מהדורת חדשות משודרת או מודפסת - שכמקובל מתרכזת באסונות, פלילים, כשלים שלטוניים ופערים חברתיים - אפשר לשמוע את הנימה המאשימה בנוסח "ומה עושה הממשלה בנדון?" כאילו שאנו מוכנים לתת מנדט למישהו להקים כאן אוטופיה מאורגנת. תהיו ריאליים, קשקשנים, אנחנו לא רוצים לערב פקידים בנושאים שמסוגלים להתקיים במצב "כאוטי".
כדאי להיזכר בתמונות שהגיעו מהשיטפונות בצפון אוסטרליה, לקחת דוגמה מהתושייה של התושבים, ומהתרבות של "אם אין אני לי מי לי" שנוצרה בארץ של חלוצים ופליטים. ממשלה קיימת כדי לעסוק בנושאים שחייבים ניהול ריכוזי ברמה לאומית, כמו ביטחון, איכות הסביבה, יחסי החוץ, מדיניות מוניטרית, תשתיות אורבניות ושירותי בריאות (מותר למחוק חלק מהתפקידים). תשאירו את מה שאפשר לאינסטנציות נמוכות יותר, קרובות יותר לאזרח הקטן ולסדרי הקדימות שלו.
לדוגמה, אני לא מבין מאיפה מגיעה הזעקה אודות הסכנה לקיומו של "השידור הציבורי". אני לא צרכן גדול של טלוויזיה, אך במעט שאני רואה אין הבדל איכותי בין הערוצים הציבוריים, שממומנים מכספי מס רגרסיבי, הנקרא "אגרת רשות השידור", לבין הערוצים המסחריים, שמנסים לשרוד על ידי חתירה בלתי נלאית למקום גבוה בטבלת ה-Rating. כנראה שאני אטום לחלוטין, אם אני לא רואה מדוע תוכנית וויכוחים פוליטית בערוץ הראשון היא "סוגה" איכותית יותר ממשחק חברתי מרתק בערוץ מסחרי. ולמה עלי לסבסד שידור חוזר של תוכנית זמר עברי מהמאה הקודמת ולבוז לתחרות כשרונות צעירים פופולרית.
הלו, זו טלוויזיה?
בתחום אחד מקדים השידור הציבורי את הפרטי ומוביל מגמה, שלדעתי היא הממאיסה את המדיה המשודרת העברית. ביטול ההפרדה המסורתית בין דיווח על עובדות לבין פרשנות מלומדת. זה התחיל בטלוויזיה הממלכתית והתפשט בשאר הערוצים, שמגישי החדשות שוב לא נחשבים לקריינים רהוטים של מילים שנשקלו בסלע והמערכת ערבה לאמינותם. אלא הם מוסיפים מפרי מוחם היצירתי, במילים, אינטונציה, מחוות פנים ותנועות ידיים. הכול כדי שנבין כי הם/ן לא בובות פוטוגניות כי אם אנשים חושבים.
אני לא חושב שהם בהכרח סלבריטאים שה...ן עלה להם לראש, אבל גם לחכם מכל אדם לא מגיעה הזכות להביע את דעותיו האישיות יומיום ולילה לילה, ולתת להם חשיפה גבוהה פי אלף מזו שניתנת לסתם אנשים חכמים. הגישה היומרנית הזאת מתחילה בניסוח הכותרות לחדשות, שלעיתים קרובות מקדימות פרשנות לעובדות. לדוגמה: "בלשכת ראש הממשלה נערכים לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה". עדיין אנו לא יודעים מה בדו"ח וכבר מבטיח לנו עורך החדשות שראש הממשלה צריך לדאוג.
ומה שלא עשה המגיש, יעשה "פרשנינו לענייני ..." אכן, יש נושאים שהפרשנות נאה להם, במיוחד במקרו-כלכלה, משום שהבנת הצעדים של האוצר או בנק ישראל אינה אינטואיטיבית. אבל למה אנו תמיד שומעים את אותם פרשנים? לדוגמה, מי נתן לעודד שחר מונופול על הסברת הכלכלה, נושא שבו גם מומחים גדולים ממנו פי אלף חלוקים בדעותיהם דרך קבע? האם "הרגישות החברתית" המופגנת שלו היא המבחן - או הוותק כעובד הטלוויזיה? למה בחדשות העבריות לא מביאים באופן סדיר פרשנים חיצוניים, בעלי דעות מגוונות, רצוי בעלי מוניטין אקדמי או רקורד מוצלח לעסקים? החסרים פרופסורים אנו, שאתם מלעיטים אותנו בדעות של הדיוטות? המבלי אין מנהלים מבריקים במשק הישראלי שכדאי לשמוע מה הם אומרים על מדיניות הממשלה?
נודה על האמת, השידור הציבורי קיים כדי שלפוליטיקאים יהיה למי להתחנף, על מי ללחוץ ולאן לשלוח זרועות השפעה תקציבית. העיתונות הפרטית תומכת בשידור הציבורי מאינטרס אנוכי, כדי למנוע מצב שעוד ערוץ טלוויזיה יתחרה על תקציבי הפרסום. הגענו לכך שעובדיו לא מפחדים לכרות את הענף עליו הם יושבים, משום שהם עובדי מדינה. כי גם כאשר הענף יתנתק מהגזע הם ימשיכו לשבת עליו - וכל העם היושב בציון יידרש לתרום מכספו ולהחזיק את הענף באוויר עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.
צילום: AFP
מומלצים
