כאשר דם מציף את העיניים לא רואים היטב. את נתזי הדם יש למחות כדי לראות את הדרך בבירור. הדרך לא השתנתה בעטיו של הרצח באיתמר.
הרצח הזה, אף כי הוא נתעב במיוחד, אינו חריג במסכת המשטמה שרוחשים לנו הפלסטינים. זו אינה נחמה, אלא רק המלצה לצינון המוח. אין טעם במעשי נקמה, לא במתכונת "תג מחיר," לא במתכונת בנייה חפוזה בשטחים הכבושים ולא באמצעות חנק הכלכלה במדינה הפלסטינית המתהווה.
פעולות "תג מחיר"
הן פריעת חוק המתגלגלת מן השטחים הכבושים לעברה של החברה הישראלית כולה. בניית דירות נוספות בגושי ההתיישבות הגדולים שביהודה ושומרון אינה אלא אישור לכך, שישראל תעמוד על צירופן לשטחה בבוא יום שבו יוסכם על הגבולות שיחצצו בינה לבין מדינת פלסטין. מלבד הפגנת כוח שגורה ומתן תעסוקה לבנאים הפלסטינים היא אינה משנה דבר מהותי. הטלת סגרים והקמת מחסומים עשויה לרושש את הפלסטינים, אבל עוניים של שכנינו מעודד את הטרור ואת הנהייה אחרי מטורפי חמאס.
| מהצד השני |
|
| חזון מיליון המתנחלים / עדי מינץ |
|
מטרת הרוצחים באיתמר היא חיסול הישות הציונית. זה כתוב באמנה שאבו מאזן עוד לא ביטל. לרצח הזה יש תשובה אחת - תשובה של עם שאינו מכופף את ראשו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
הרתעה? היא מטביעה חותם למשך זמן קצר. כדי להשליט אימה במשך זמן רב, יש צורך לנקוט אמצעים שמדינה מהוגנת אינה יכולה לנקוט. רוסיה, מעצמה אכזרית שאינה נרתעת מפני דעת הקהל העולמית, אינה מצליחה לשרש את הטרור הקווקזי הפוגע בלב ליבה. האם נוכל לעשות כמעשיה? האם נועיל לעצמנו אם ננהג כמנהגה?
טרור פורח בקרב אוכלוסיות המכילות מיעוטים לאומיים או דתיים מנושלים ומקופחים. אפשר להדביר מיעוט קטן באמצעות דיכויו האלים או באמצעות הטמעתו באוכלוסיית הרוב, אבל אי אפשר לעולל זאת למיעוט גדול ובעל תודעה חריפה של נבדלות. הנה, מאז הקמת המדינה אנחנו עושים מאמץ ניכר כדי להכיל את המיעוט הפלסטיני שנותר בקרבנו אחרי מלחמת העצמאות. דומה שהצלחנו לשכך את תסכולו במידה המאפשרת חיי שיתוף, אך עודנו רחוקים מאחווה.
ההישג המתון שהשגנו התאפשר בזכות העובדה שאזרחי ישראל הפלסטינים מונים רק חמישית האוכלוסייה, אבל איך נוכל להכיל עוד שני מיליון בני אדם שתרבותם ואורחות חייהם וכיסופיהם כה שונים משלנו? המתנגדים להתנתקות יוצרים מדינה שדמיונה ללבנון, ושמא לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, צריך להחריד כל אזרח אשר עתיד ארצו יקר ללבו.
הטמאים שחוללו את הרצח באיתמר ייהרגו, או שיילכדו ויסיימו את חיים בכלא. את זכרם של בני משפחת פוגל ננצור ונכבד, אבל האם זה כל אשר נישא עימנו מהמאורע הנורא שהיכה בנו? אין לנו ברירה, אלא לחתור לפתרון אשר יפחית את הסיכוי להתרחשותן של טרגדיות כאלה בעתיד.
הסיכוי טמון בהתבדלות שהיא תנאי לחיים נסבלים במקום הקשה הזה. התבדלות היא תנאי לידידות, אבל עוד חזון למועד. בינתיים עלינו להתגונן, וקל יותר להתמודד מתוך מתחם שכל העומדים בו הם בעלי בריתנו ולא אורבים. התחככות מתמדת בשונאים מדוכאים מסוכנת יותר מיריבות עם מדינה קטנה שיש לה בעלי בית הנושאים באחריות לדייריהם.
מדינה פלסטינית בת קיימא, מדינה אשר תקום בין אם נרצה בה ובין אם נמאן, היא צורך ישראלי. לשם כך נאלץ להשלים עם נטישת יישובים כגון איתמר, אך נוכל לומר לעצמנו שהחלוצים, אשר הערו את נפשם כדי לשבת במקומות האלה, שיפרו את הישגינו החלקיים במאבק על ארץ ישראל?
המאמר פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
