לא לילד הזה פיללנו

השעה 21:00. אני חוזרת הביתה מעבודה אחרי שעות של פגישות עם פונים. כוס קפה מול המחשב. כותרת אחד המיילים מאלצת אותי לפתוח אותו במהירות: " זה רועי. זה דחוף. הפכו לי את הבית כמה שוטרים. אני לא מבין כלום, את יכולה לעזור לי, אף אחד לא עונה". רועי, צעיר בן 32, עבר התעללות בבית הספר, ומאז מתמודד עם דיכאון והתקפי חרדה נוראיים. התרופות כבר לא עובדות, וביחד אנחנו עובדים בכדי להשיב את חייו למסלולם. השכנים של רועי לא אוהבים את העובדה שיש להם "חולה נפש" בדלת שממול, אז הם מצלצלים למשטרה מדי שבוע כדי לדווח שרועי משתמש בסמים. הרצון לסייע לרועי לקום בבוקר ולתפקד עם המחלה, כולל גם סיוע רגשי, אבל מעבר לכך, גם סיוע במציאת עבודה מתאימה, דיור הולם, חידוש הקשר עם בני המשפחה, וגם התמודדות עם המשטרה, עם התלונות, עם השכנים, עם האיומים.

כמו רועי, הגיעו אלי יותר 30 מתמודדים עם הפרעות נפשיות. כולם חיים בתל-אביב, ברחו אל העיר הגדולה, כדי שאולי היא תקבל אותם בזרועות פתוחות, מה שמשפחותיהם לא היו יכולות לעשות כי הן בעצמם חסרות משאבים. את, כעובדת סוציאלית, הופכת ל"אמא" של יותר מ-30 ילדים. כל אחד מהם שבר כלי, נזרק ממוסד פסיכיאטרי אחד לאחר. הבעיה מתחילה כשגם האם הזאת בעצמה בקושי שורדת.

נסו לשרוד עם משכורת בסיס של 2,424 שקלים. גם התוספות למיניהן לא הצליחו להעלות לי את השכר ל-4,000 שקלים. ניסיתי למצוא דירה בסכום הזה, לא הצלחתי. אין ברירה, בגיל 29 חוזרת להורים. כשדיברתי על השכר עם עובדות אחרות ננזפתי ונאסר עלי לדבר על המאבק הקרב. ככה זה כשאת מוּפרטת. לפעמים אני רוצה לשאול את משרד האוצר - האם אתם באמת מוכנים לקחת אחריות לכך שמדינת ישראל מפקידה את הצרכים הבסיסיים ביותר של אלפים בידי עובדות סוציאליות שנאבקות בעצמן כדי לשרוד?

הצרה אינה רק הבעיה כלכלית. עובדות סוציאליות מתמודדות מדי יום עם חסרי בית, עם משפחות שאיבדו את יקיריהם, עם ילדים שאבא מתעלל בהם מינית, עם גלים של אבטלה ועם אנשים שהנכות הפכה אותם למצורעים. את חיה ונושמת מצוקות, ולרגע לא חושבת לעזוב. למה לא שבתנו? מדוע חיכינו? כי אנחנו שבורות בעצמנו. כל אחת וכל אחד היה נשבר במצבים כאלו. גם "גיבורי האוצר".

הציבור תומך בנו לא רק בגלל עניין של משכורת. הציבור מכיר את העובדות הסוציאליות, כמסייעות, כחברות וכשותפות לעזרה למשפחות. הציבור מוקיר את הסיכון הנפשי שאנו נוטלות על עצמנו, ולכן מתחבר למאבק הצודק והבלתי מתפשר שנטלנו על עצמנו. משום מה, מדינת ישראל, זו ששולחת אותנו - לא לוקחת אחריות לא על צרכיהם של הפונים ולא על חובתה למי שנמצאים בקו החזית של המצוקה. ככה זה כשמדינה מפריטה את עצמה לדעת.

מאבק העובדות הסוציאליות עלה מדרגה עם פרסום עיקרי ההסכם. כיצד ייתכן שנעדרת ממנו התייחסות להעלאת השכר לפי תארים וזכאות לגמול השתלמות. גם החזרי הנסיעות, השעות הנוספות, הסדר פנסיה, קידום עובדים - נעדרים ממנו. גם צו ההרחבה שאמור להציל אותנו, העובדות המופרטות, נשאר מחוץ לתמונה. לפי ההסכם שפורסם - עובדת סוציאלית, שעובדת 12 שנים במחלקה לשירותים חברתיים, תקבל שכר של עובדת סוציאלית שזה עתה סיימה תואר ראשון.

משרד האוצר מנצל בצורה גסה את תלותן של אלפי משפחות בשירותים החברתיים כדי להציע לאיגוד העובדים הסוציאליים הסכם מביש. הרי תוך שעתיים הציע האוצר לעובדי הנמלים הצעה שלא יכלו לסרב לה. רק שבמשא ומתן הזה - האוניות היו למשפחות, וילדים נזקקים הפכו לחבילות למשלוח. כעובדות סוציאליות אנחנו מתמודדות עם סימפטומים של מחלה שלא הכרנו. קשיחות לבו של משרד האוצר. זה סימפטום לפגם מוסרי שכנראה אף עובדת סוציאלית אינה יכולה לטפל בו, גם לא במסגרת משא ומתן.

מיטל-טליה טירי, עובדת סוציאלית, פעילה במאבק