סרט וראיון: ירמי שיק בלום והבאנג המעשן

במכללת ספיר שבעוטף עזה, בין קסאם אחד למשנהו, החיים מתנהלים בקצב אחר. כך נוכח לדעת ירמי שיק בלום, סטודנט לקולנוע במכללה, אליה הגיע מתל אביב הגדולה. החיים במושב יכיני, שם הוא שוכר דירה, נתנו לו פרספקטיבה חדשה על החיים - מבעד לענני עשן הגראס, כפי שאלה באים לידי ביטוי בסרטו "כל ממזר למך" המוצג לפניכם:

"אומרים שבכל סרט סטודנטים נמצא באנג. אבל למרות זאת, אין סרטי סטלנים בארץ וזה חבל, במיוחד מכיוון שרוב הצעירים כן מעשנים", אומר שיק בלום בן ה-23, "הסרט צולם בשנה ב', וזה איפשר לי בדיעבד לבדוק, לנסות, להעז וליצור סרט ניסיוני. סרט אסוציאטיבי וחופשי, משוחרר מנרטיב ברור וממה יגידו המרצים והצופים. המורה שלי אורי סיון אמר לי שאני יכול למכור את הסרט ל'אל-סם', מכיוון שהוא מציג את המכורים כדפוקים".

בסרט אנחנו מכירים מקרוב את למך ו-ויקטור, זוג שותפים. למך הוא סטלן פסיבי ושתקן, בעל נטיות אלימות מודחקת. ויקטור משותק בגפיו, אבל נוירוטי וקופצני בדיבורו. היום בו למך מבצע מעשה קונדס בדמות גניבת כסא הגלגלים לויקטור, זה היום בו ימצא את מותו. החטא ועונשו.

איך סרט נולד? כמו שיר

הרעיון לסרט התפתח, על פי שיק בלום, "ביום של בירות וחשיש מול ה-word" בדירה שלו שמאחורי הרפת, ונבע מתוך שיר קצר שכתב:

כל חייו ליוותה אותו אותה פציעה בברך.

שוב לא יחזרו אותם ימי אביב.

שטף שמש על שטף דם

שטף שצף על הדף.

"אחרי שכתבתי את השיר, התחלתי לכתוב את התסריט בשטף אחד רציף. הקו שהנחה אותי היה מאוד ויזואלי. קפצו לי 'סרטים' לראש ועניין אותי לעבד אותם לסרט מצולם, לבדוק איך זה ייצא על המסך".

מאיפה נובעים אותם חזיונות ויזואלים?

"הרעיונות נשאבו מרסיסי מציאות שהיו בחיי: הבית שלי ביכיני, מושב קטן וסהרורי הסמוך לשדרות (רוב רובו תושבים תימנים והשאר סטודנטים), שבו מאחורי כל בית יש רפת.

"בנוסף, שני הגיבורים הראשיים של הסרט, למך (שאול לוריא), ו-ויקטור (אדם "ויקטור" רוטברד), הם חברי ילדות מתל אביב, שחלקו יחד דירה באותו הרחוב בו גרתי ביכיני. מערכת היחסים המוזרה והמעניינת ביניהם, יחד עם ההזיות שלי, הם שהיוו את השלד לתסריט ולסרט".

רוטברד ולוריא. "בכל סרט סטודנטים יש באנג" (צילומים: רותי דה פריז)

"כצופה, תמיד עניינו אותי סרטים מהסגנון של דיוויד לינץ', בהם הצופה חודר לחלום לא שלו, לחידה של מוח אחר", מסביר שיק בלום את חומרי ההשראה שלו - אלה שלא קשורים למריחואנה. "הסרטים האלו נותנים לצופה את האפשרות לפרש את הסרט בכל מיני צורות שונות, ולא על פי דרך אחת ברורה. החופש ליוצר הוא גם חופש לצופה.

"המטרה הייתה ליצור סרט שהוא מעין חלום בלהות, קטעים שלא בהכרח קשורים קשר ישיר זה לזה, אך החיבור ביניהם יוצר תחושת חלום, וכמו כל חלום, ניתן לשייך לו שלל פרשנויות. אני מאמין שהצופים הם חכמים ומודעים, ולא צריכים האכלה בכפית. כל אחד יכול לקחת את זה לעולמו שלו, וזה יהיה בסדר".

האפשרות שהסרט לא יהיה מובן לצופים נלקחה בחשבון?

"אני מודע לזה שהסרט יכול להיות מבלבל ולא מובן ולא קוהרנטי. אבל לפי דעתי, סוג כזה יכול גם לסחוף ולגרום לצופה לחפש בתוך הכאוס את הפרשנות שלו. אולי יכנו את 'למך' סרט סטודנטים, ואני רואה את זה כמחמאה. בתור סטודנט, זה הזמן האולטימטיבי לבדוק ולהתנסות בכל הכיוונים. לחפש את הנסיוני, לחפש את הקצוות שלך כיוצר. לפרוק עול לפני סרט הגמר המחייב והפרויקטים שיבואו אחר כך, שיהיו מחויבים הרבה יותר לצופים, לקרנות ולעולם המסודר שבחוץ".

הפקה ביתית

הדירה של שיק בלום. לצלם בטריינינג ונעלי בית

שיק בלום מספר כי החיים במושב עמוס רפתות השפיעו גם על הוויזואליה והאווירה של הסרט וזה בא לידי ביטוי בצילומי הפרות בשגרת יומן הלא-אסתטית במיוחד. "המושב הזה נראה כאילו קפא בזמן. אין פה תשתית ואפילו הדירה שלי נמצאת קרוב מאוד לרפת", הוא מספר. אין צורך להרבות במילים, נוכח הצילומים הגרפיים במיוחד של הפרות - תובעניים עבור הצופים, וטובעניים עבור השחקנים לוריא ורוטברד.

"שאול ואדם הקריבו את עצמם פיזית בשביל הסרט. בסצנת הפרה, למך היה צריך לשכב על ערמת חציר, כשמסביב מלא חרא של פרות. בכל רגע הפרות הזיזו את רגלן בכעס וכמעט פגעו בו. ויקטור נאלץ לגרור את עצמו על שביל בטון מחוספס הלוך ושב, ולבכות ולצחוק ביחד. שזה היה מדהים בעיניי".

הסרט מציג אתכם, ואת כלל הסטודנטים בספיר, כסטלנים.

"אני חושב שדווקא האוכלוסיה באיזור הזה צריכה לקבל אישור לעשן באופן חוקי, אחרי כל מה שעברה עם הקסאמים. הקטע הוא שמאז שנרגע המצב הבטחוני, למשטרה אין עם מה להתעסק, אז היא פושטת על בתי הסטודנטים בחיפוש אחר סמים. אם אתה סטודנט לקולנוע, אתה בחזקת חשוד".

מצלמים ביכיני. אור השמש במקום תאורה (צילום: רותי דה פריז)

סרט הגמר של שיק בלום יהיה ארוך יותר ועלילתו תהיה שונה לחלוטין מ"כל ממזר למך". הסרט יגולל את סיפורו של בחור בתול בן 18 שמחפש דרך לא להתגייס לצבא.

"בעידן הטכנולוגי שלנו, כל אחד יכול לצלם במצלמות ובטלפון. צריך לבוא בראש פתוח, עם הרבה אמביציה ולא לפחד. מצד שני, זה באמת קצת מפחיד ומתסכל. יש 17 בתי ספר לקולנוע בישראל ומשהו כמו 700 קולנוענים יוצאים לשוק בכל שנה - ההיצע והביקוש לא ממש מסונכרנים.

"קצת נאיבי להגיד את זה, אבל אני מקווה לנסות את מזלי עד שיאזלו כוחותיי. בינתיים, יש לי עוד קצת זמן להיות בבועה הזאת".