סקופ לפורים: האיראנים לא קמצנים, הם יעילים
כל מי שהתארח בסעודה פרסית כיד המלך מכיר את נדיבותם הרבה של האיראנים. אז למה הם הפכו לכוכבים של בדיחות על קמצנים? אולי בגלל אחת המצוות החשובות בפרס הקדומה - נישואי קרובים, שמטרתה שימור ההון במשפחה
בתחילת השבוע הבא יש לנו פסטיבל חגים איראניים: האחד הוא חג הפורים - מגילת אסתר מתרחשת בחצר המלוכה הפרסי, ויש בה עלילה כלכלית, הקשורה לשחיתות בצמרת, לשוחד מיני וכספי, ולמצבם המדולדל של גנזי המלך - כלומר אוצר המלך - באיראן הקדומה.
החג השני, שיחול ב-01:20:45 בלילה שבין ראשון לשני, הוא ראש השנה הפרסי (חוגגים אותו מיום רביעי שלפני, ועד 13 ימים אחרי המועד הרשמי). ראש השנה הפרסי מצוין בנקודת השוויון האביבי, והשנה הוא חופף לפורים. שני האירועים הללו הם הזדמנות טובה לדבר על פרסים וכסף לאורך ההיסטוריה.
נתחיל מהפרכת הדעה הקדומה: פרסים אינם קמצנים. כל מי שהתארח פעם אצל פרסים יודע זאת היטב - אסור לבוא שְׂבֵעִים כי מקבלים סעודה כיד המלך מכל טוב המטבח הפרסי המשובח. מה שכן, פרסים הם סוחרים טובים ויודעים לנהל היטב את כספם. מכאן באה הסטיגמה.
חלק מהניהול המוצלח קשור גם למטבח. במטבח הפרסי מתכוני "חבלים" (מצרכים שאי אפשר לאכול ככה, אבל חבל לזרוק) כוללים לא רק מתכונים לפירות בשלים יתר על המידה - זה דבר שיש לכל העדות - אלא גם מתכונים לפירות בוסר, שנפלו מהעץ טרם זמנם.
תג מחיר - הגרסה של זרתושטרה
ליעילות הכלכלית, ליעילות בכלל ולנטייה לחישובים מדויקים יש שורשים כבר באיראן הקדומה. איראן לא תמיד הייתה מוסלמית. הדת ששלטה בה לפני האסלאם - אחשורוש ובני משפחתו היו כנראה בני דת זו - הייתה הדת הזורואסטרית, דתו של הנביא זרתושטרה.
בטור הראשון של בלשנות כלכלית הוזכר המונח "דין וחשבון", המתייחס כנראה לחשבון הנפש, שבו נשקלים מעשיו הטובים של המנוח מול חטאיו.
הדת הזורואסטרית נותנת ממש "תגי מחיר" לחטאים. לכל "תג מחיר" מחיר כזה יש שם וערך כספי, הקשור, כמובן, לחומרת החטא - למשל אם דיברת בזמן האוכל בלי ברכה, זהו חטא קטן יחסית - שלושה סְרוֹשוֹצַ'רְנָאם (יחידת מידה של חטא או מצווה). אם כן בירכת קודם, זהו כבר חטא תַּנָאפּוּהְל, החטא הכבד ביותר לפני "בן מוות", כי הברכה מחייבת הקפדה יתרה.
לכבוד פורים: תמר עילם גינדין ללא איפור או פוטושופ (איפור: ליהיא שביט)
גם למצוות יש תגי מחיר, ואפשר לכפר על חטאים אם מקיימים מצוות מסדר גודל דומה. מצוות תנאפוהל לדוגמה: להרוג נחש מכונף, להרוג צפרדע ולהוציא אותה מהמים, או למשות חלקי גופה מהמים – תנאפוהל אחד לכל חלק גופה שנמשה. אפשר גם פשוט לשלם סכום כסף מסוים, והכול מתואר בפרוטרוט בספרי הלכה זורואסטריים. חרקים, זוחלים ודו חיים נחשבים ליציריו של השטן, ולכן זו מצווה להרוג אותם.
אחד מתגי המחיר החביבים עליי הוא שעל השתנה בישיבה (חטא קטן) צריך להרוג עשר נמלים, ועל השתנה בעמידה - אלף. מובן שיש חטאים שאי אפשר להימנע מהם, אבל הדרך לכפר עליהם היא פשוטה מאוד. אלה כמובן אנקדוטות, ורבים מהחטאים ומהמצוות דומים לאלה של כל אומות העולם - לא תרצח לא תגנוב לא תנאף, כבד את אביך ואת אמך וכו'.
לא נותנים כסף לבני דת אחרת
כרטיס הכניסה לגן העדן הוא מאזן שבו המצוות שוות לפחות שלושה סרושוצ'רנאם יותר מאשר החטאים. אחת המצוות הנעלות היא שמירה על היסודות המקודשים. אחד היסודות האלה הוא המתכות, ומכיוון שמתכות שימשו בעבר כאמצעי תשלום - אחת הדרכים להגן על המתכות היא לא לתת כסף וזהב לאַנְ-אֵירָאן - כלומר מי שאינם בני הדת הטובה - הדת הזורואסטרית. מטבעות כסף הם גם חלק משולחן החג המסורתי בראש השנה הפרסי - גם מסמלים את היסוד המקודש, וגם דבר שאנו מאחלים לעצמנו לשנה הבאה.
אצל פרסים אסור לבוא שבעים
היעילות האיראנית הקדומה מתבטאת גם במצוות שמטרתן לנצל ככל האפשר את פוריותה של האישה. בימינו המונוגמיה הסדרתית (נישואין פרק א', פרק ב', פרק ג', וכולי) מקורה בחוסר שביעות רצון של בני זוג בנישואין. באיראן הקדומה היה מקובל - ובמקרים מסוימים אפילו מצווה - שאישה פורייה אחת תעמיד יורשים זכרים ליותר מבית אב אחד.
חלק מחוזי הנישואין הוגדרו מראש כנישואין זמניים. מנהג הנישואין הזמניים הגיע עד ימינו, אבל האסלאם השיעי שינה את טבעו של המוסד. מפתרון לבעיות כספיות (מי יירש אותי?) השאירו השיעים את מוסד הנישואין הזמניים לצורך פתרון למצוקות אחרות: הזנות אסורה, אך כדי לענות על הצורך שהיא ממלאת מותר על פי ההלכה השיעית להתחתן אפילו לשעתיים.
המצווה האולטימטיבית באיראן הקדומה - כזאת שאחריה אין צורך להרוג יותר אף נמלה, צפרדע או נחש מכונף כדי להיכנס לגן העדן - היא נישואי קרובים מדרגה ראשונה: אבא-בת, אח-אחות, ויש להניח שהיו גם מקרים של אם-בן (הבה נזכור שההפרש ביניהם היה לפעמים 15 שנה ופחות), אם כי אלה אינם מתועדים. זה אמנם לא כל כך חכם גנטית - החוק מסובך הרבה יותר ממה שהוא נשמע - אך מטרת המצווה ברורה: להשאיר את הכסף במשפחה.
מיותר לציין שהאיפיונים התרבותיים שמצוינים כאן מתייחסים לאיראן הקדומה, בימי אחשוורוש ובתקופת התלמוד, ולא עתה. חג שמח.
הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet כלכלה וצרכנות
ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת ומרצה בנושאי מגילת אסתר , איראן הקדומה ולשונותיה. בקרוב יראה אור ספרה "איראן - מההתחלה" בסדרת האוניברסיטה המשודרת. כותבת את הדיווח השבועי מהנעשה באיראן בחדר 404.
לפנייה לכתב/ת 
