הכי מטוקבקות
    שלושים שנות תמיכה
    אגודת ידידי צה"ל בארצות הברית תחגוג בשבוע הבא שלושים שנים של עזרה ותמיכה בחיילי צה"ל עם פעילויות שמחזקות את הקשר בין יהודי ארה"ב ומדינת ישראל ותרומות שמקלות על חיי החיילים בזמן השירות ושולחות חיילים משוחררים ללימודים באוניברסיטה. סיפורה של אגודה, מארוחת הערב הראשונה בדירה פרטית ועד לאירועי הענק בוולדורף אסטוריה ומיליוני הדולרים המגוייסים בהם
    בני שבתאי מתכונן בהתרגשות למפגש עם סידרת הרמטכ"לים לשעבר: גבי אשכנזי, דן חלוץ, משה יעלון, שאול מופז ואמנון ליפקין-שחק, שיגיעו בשבוע הבא לניו-יורק עם משלחת של קצינים בכירים בצה"ל. הסיבה לביקור הגנרלים: ארוחת הערב השנתית של אגודת ידידי צה"ל בארה"ב, ובני שבתאי, כמו בכל שנה, נרתם לנדב את כישוריו, כשלצידו אשת הטלוויזיה מוניקה קראולי, להנחיית הערב ודרבון קהל התורמים והמכובדים לשלוף את כרטיסי האשראי ולחשוב על החיילים. האירוע השנה, שיתקיים ביום שלישי, 22 במרץ, צפוי להיות מרשים מהרגיל, שכן הוא יציין גם שלושים שנות פעילות לאגודת ידידי צה"ל בארצות הברית.

     


    "שבתאי השביח את הכיבוד, קיצר את הנאומים ושם את הדגש על הצד הוויזואלי של הערב". ארוחת הערב השנתית של האגודה (באדיבות אגודת ידידי צה"ל)

     

    העובדה שבאולם הנשפים של מלון וולדורף-אסטוריה בניו-יורק יתייצב באותו הערב גם שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, לצד שורת הרמטכ"לים שכיהנו בתפקיד אחריו, מעידה יותר מכל על הדרך הארוכה שעשתה האגודה מאז היווסדה ועל הכבוד והכרת התודה שרוכשים לה הן בארה"ב והן בישראל. מאז שבני שבתאי נטל את הלפיד, כמו שהוא אומר, ממייסד אגודת הידידים, ג'ון קליין, לפני כעשור וחצי, התפתח אירוע ההצדעה לחיילי צה"ל והפך לאחד היוקרתיים.

     

    שבתאי, המוכר כאיש עסקים מצליח, שותף במסעדת "תאו" הטרנדית והאיש שיסד את סוכנות התכשיטים "ריימונד וייל" בארה"ב, משתמש בכישרון השיווק

    הנדיר שלו, כדי להפוך את ערב ההצדעה לחיילי צה"ל לאירוע שידבר ללבות האנשים. הדבר הראשון שעשה שבתאי היה להעביר את מיקום האירוע ממלון פייר, שעל השדירה החמישית, לוולדורף-אסטוריה, ולשנות את המועד מיום ראשון לאמצע השבוע. לקראת ארוחת הערב השנתית ב-1995, החל שבתאי להפיץ הזמנות לאירוע בין החברים העשירים שלו. "בהתחלה אנשים לא הכי התלהבו", הוא נזכר. "הם אמרו לי, 'קח חמישים דולר ועזוב אותנו'". אבל שבתאי לא ויתר ודחק בהם גם להפגין נוכחות. השידולים עזרו, ובאותה השנה התייצבו 800 איש לאירוע, שבמהלכו גוייסו 1.5 מיליון דולר. שבתאי הבין שהוא בכיוון הנכון. כאיש מכירות מיומן, היה ברור לו שצריך להמשיך ולשדרג את האירוע. הוא רצה למשוך לערב הגאלה את חברי הקהילה היהודית המבוססת, והדרך לעשות זאת, כך היה לו ברור, הייתה ליצור סביב הערב שובל של תהילה. במקביל הוא הבין, שמאוד חשוב לצקת תוכן ועניין למה שקורה על הבמה באותו הערב. הוא השביח את הכיבוד, קיצר את הנאומים ושם את הדגש על הצד הוויזואלי של הערב.

     

    שבתאי זוכר, איך בשנים הראשונות היו מגיעים לארוחת הערב של אגודת הידידים אלוף משנה וסרן. היום, הוא מדגיש, מגיעים רמטכ"לים, וראשי ממשלה שולחים סרטוני ברכה המוקרנים על מסך הווידאו הגדול. הצלחות, כידוע, מודדים בימים אלה במספרים, והמספרים מעידים על הצלחה מובהקת: הסכומים שהאגודה גייסה טיפסו ל-6 מיליון, 9 מיליון, 16 מיליון, 22, והשיא עד כה: 27 מיליון דולר שנתרמו לפני שלוש שנים באירוע בו השתתף איש העסקים חיים סבן, שהרים את רף התרומות ואתגר את הנוכחים להוסיף ולתרום.

     

    כדי להמשיך ולפתח את הערב, הצליח שבתאי לשכנע את ראשי האגודה להשקיע בתכנים. כך הצליח לממן את שירות הלוויין שהעביר בשידור ישיר ראיונות עם חיילי צה"ל, שפרטו על רגשות הקהל. מראה החיילים הניצבים באישון לילה על גבול לבנון ומספרים על המשימות שלהם יצר את האפקט שנמדד באופן מדויק באמצעות גובה התרומות. באחד האירועים הפגיש שבתאי על הבמה חייל צה"ל שהובא מישראל לאולם בניו-יורק, בו ישבו הוריו המופתעים. שבתאי כיבה את האורות באולם, העלה את החייל לבמה, התמקד בהורים ההמומים. הדמעות פרצו, הרגשות געשו, הארנקים נפתחו, התרומות נרשמו.

     

    בימים אלה, כשישראל ותומכיה מתמודדים עם ביקורות קשות, להוטים ידידי צה"ל יותר מתמיד להמשיך ולהדק את הקשר עם הקהילות היהודיות בארה"ב, דבר שנעשה גם באמצעות סניפים חדשים של האגודה שנפתחו ברחבי היבשת. השבוע, כשנודע ש-1,400 הכרטיסים לאירוע נמכרו כולם, שבתאי היה מוכן להמר על כך שביום ראשון, יומיים לפני האירוע, יתקשרו אליו לא מעט מכרים ומכרים של מכרים ויתחננו לכרטיס, גם במחיר 5000$. שבתאי מודה שהייתה לו הצלחה עסקית מסחררת באמריקה, "אבל", הוא מדגיש, "ההצלחה הכי גדולה שלי היא אגודת ידידי צה"ל. זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים", הוא אומר, "נושא שמאוד קרוב אלי".

     

    ממשיך דרך

    גם עבור ג'ייסון שוואלבי (33), המכהן כיו"ר המנהיגות הצעירה של אגודת ידידי צה"ל מזה כשמונה שנים, הארוחות השנתיות של האגודה הן אירוע מרגש במיוחד. ג'ייסון זוכר כמה מאושר היה הסבא שלו, ג'ון קליין, שיסד את האגודה בשנות השמונים, באירועים האלה. את הדינר הראשון שלו באגודה עשה ג'ייסון כשהיה ילד בן שבע, "זה היה במלון פייר", הוא מספר. "היו שם המון אנשים. אני נופפתי בדגל ישראל ואח שלי נופף בדגל האמריקאי". הוא מספר גם על ארוחת הערב השנתית האחרונה בה השתתף הסבא שלו בשנת 2004. "סבא חלה אז בסרטן, ולמרות שהיה תשוש מהמחלה, על הדינר הוא לא ויתר. הוא הגיע לאולם עם הרופא שלו. הוא היה כל כך מאושר להיות מוקף בכל החברים שלו מהאירגון, שהוא כל כך אהב. סבא נפטר חודשיים אחרי אותו לילה".

     

    על צה"ל שמע ג'ייסון לראשונה בילדותו, בארוחות השבת אצל סבא שלו, שהיה ניצול שואה. "סבא תמיד דיבר על צה"ל, הוא סיפר לנו איך שרד את השואה ותמיד היה מדמיין בפנינו, מה היה קורה אם צה"ל היה קיים בימים בהם נרצחו יהודים". סביב שולחן השבת שמע ג'ייסון מפי סבו סיפור מיוחד במינו. ג'ון קליין, שנולד בכפר קטן במזרח פולין, שהיום נמצא בשטח אוקראינה, היה כבן 18 כשהכפר הותקף ע"י הגרמנים, בתחילת מלחמת העולם השניה. הוריו, אחיו ואחותו נשלחו לגטו והוא נשלח למחנה עבודה. "כשהרוסים התחילו להכות בגרמנים הוחלט לחסל את המחנה", מספר ג'ייסון. "היו שם 500 אסירים, והגרמנים לקחו אחד אחד וירו בהם. סבא ישב על ספסל והיה הבא בתור, אבל אז אחד מהאסירים צעק בקול 'עם ישראל חי'. הוא נורה מיד למוות, אבל האסירים התחילו לברוח. 45 מהם, ביניהם סבי, הצליחו להימלט. הם ברחו ליערות וחברו לפרטיזנים ומאוחר יותר גם לצבא הרוסי. אחרי המלחמה, סבא, שהיה במחנה בפרנקפורט, הצטרף לאחת היחידות המיוחדות לאיתור נאצים שהקימו הרוסים. הוא פתח עסק קטן ליבוא ויצוא והתחתן עם סבתא שלי. בשנת 1951, החליטה המשפחה לעזוב את אירופה. ההתלבטות הייתה בין ישראל ואמריקה, אבל ההחלטה התקבלה לאחר שההורים של סבתא שלי העדיפו את אמריקה".

     

    איך סבא שלך יסד את האירגון?

    "הוא וסבתא נסעו לישראל מפעם לפעם, ויום אחד, בתחילת שנות השמונים, הם ביקרו בתל אביב והתארחו במלון הילטון. סבא שלי, שאהב מאוד לדבר עם אנשים, פגש שם חייל שנפצע. סבא ראה את עצמו כפרטיזן ואת חיילי צה"ל כגירסה צעירה של עצמו. הוא שאל את החייל מי דואג לו ושמע ממנו על האגודה למען החייל. סבא לא שמע על האירגון הזה קודם, וכשחזר לארה"ב, הוא דיבר עם חברים על כך שאין אף אירגון בארה"ב, שעושה משהו למען חיילי צה"ל. הוא אירגן ארוחת ערב לא גדולה עם חברים שנערכה בדירה של מישהו, והם אספו 30,000$. ככה זה התחיל. לא היה להם משרד, סבא שלי אירגן הכל מהמשרד שלו ביחד עם המזכירה שלו. הם התחילו להתקשר לכל מי שהכירו וככה הם ערכו את הדינר הראשון במלון בניו-יורק. אחרי כמה שנים האירועים גדלו והם התחילו לגייס מאות אלפי דולרים".

     

    מתי ביקרת בישראל לראשונה?

    "בשנת 1987, כשנסענו לטקס פתיחת האודיטוריום בחצור ע"ש מרים קליין, אשתו של סבא. ביקרנו בבסיס חיל האוויר, פגשנו טייסים וסבא שלי נראה כל כך מאושר. הוא היה מאושר להיות חלק מהצבא הזה. הוא היה אומר לי, שהיה זמן, שתודה לאל שלא הייתי חלק ממנו, שבו היהודים לא יכלו ללכת בראש זקוף ברחוב. הוא אמר שתמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותנו, לכן אסור לי לקחת כמובן מאליו את מה שצה"ל עושה למעננו".

     

    איך הצטרפת לאירגון?

    "הצטרפתי לאירגון בשנת 2004, בעקבות חברותי עם אדם טנטפלד, שהפך נשיא ההנהגה הצעירה של האירגון. אנחנו מגייסים 1 מיליון דולר בשנה, כספים בהם בנינו ליחידות שונות חדרי כושר ורכשנו גם חדרי כושר מתניידים. אמא שלי, בתו של ג'ון קליין, התגייסה לאסוף כספים לבניית חדר כושר לחיילי שייטת 13. אנחנו גם מספקים עזרה לחיילים עניים, כדי שלא יהיו להם דאגות בזמן שהם משרתים".

     

    נראה שזה התפקיד של המדינה.

    "כן, אבל אני רוצה להיות חלק מזה. מדובר בארץ ישראל ואנחנו חלק ממנה. גם בניו-יורק אנחנו פעילים כדי לחשוף את הצעירים היהודים לאירגון. יש לנו ארוחות שבת עם דוברים מצה"ל, חיילים שמספרים על ישראל ועל הניסיון שלהם בצבא".

     

    אז אתה ממשיך את המפעל של סבא שלך?

    "מעולם לא חייתי בעולם שבו צה"ל לא היה קיים, מה שמאפשר לי כיהודי ללכת בגאווה, לא לפחד מרדיפות. אם תשאלי צעירים יהודים בגילי, הם יגידו לך אותו דבר. בשנים האחרונות ביקרתי בישראל בכל קיץ כדי לפקח על הפרויקטים שלנו. התחברתי שם עם חיילים, באתי להציג בפניהם את הפנים האמריקאיות. יש לי חברים ישראלים, אחד מהם יהיה בארוחת הערב השנתית ב-22 במרץ".

     


    "מראה החיילים הניצבים באישון לילה על גבול לבנון ומספרים על המשימות שלהם יצר את האפקט שנמדד באופן מדויק באמצעות גובה התרומות" (באדיבות אגודת ידידי צה"ל)

     

    התחדשות בפלורידה

    נילי פאליק, הנשיאה הארצית של אגודת ידידי צה"ל בארה"ב, ומי שהקימה את הסניף בפלורידה, תהיה גם היא בין ראשי האגודה שיחגגו בוולדורף אסטוריה. פאליק זוכה להרבה כבוד באירגון, לאחר שהצליחה להרים את הסניף בפלורידה, ששבק חיים בשנות התשעים. פאליק התעקשה והצליחה להביא 1,150 איש לארוחת הערב הראשונה של הסניף במיאמי לפני 14 שנים. לפני עשרה ימים, ב-8 במרץ, נערכה במלון ווסטרן דיפלומט שבהוליווד, פלורידה, ארוחת הערב השנתית של הסניף. גם השנה מנה הקהל כ-1200 איש ונאספו בו כ-2 מיליון דולר. פאליק מעידה, "שהיה חשמל באוויר". למרות שניסתה להתחמק מהמשימה לאחר שיצאה לגימלאות, היא החליטה לפעול על פי צו לבה, נרתמה לאירגון והפכה את הסניף לגדול ומשמעותי.

     

    "לראות חיוך של חייל זה שווה הכל", אומרת נילי. אחרי שנים רבות של חיים בחו"ל, החיבור לאגודת ידידי צה"ל קירב אותה ואת בני המשפחה לארץ. נילי, שנולדה כדור שביעי בישראל, עזבה את ישראל בעקבות נישואיה בגיל 17 לגבר שהתגורר באותם ימים בוונצואלה. ב-1 באפריל השנה, יחגגו בני הזוג פאליק, המתגוררים מזה כארבעים שנה במיאמי, 52 שנות נישואים, במהלכן בנתה לה נילי קריירה מרשימה כאשת עסקים. ממורה לעברית ומדעי היהדות היא הפכה לבעלת חברה ליצוא ויבוא של ציוד כבד, טרקטורים, טריילרים וחומרי בניין, שיוצאו לדרום אמריקה. העסק הבא שלה היה חברת נדל"ן שהקימה במיאמי, שהעניקה גם שירותי יעוץ. כשהגיעה ההזדמנות לרכוש ביחד עם בניה חברת דיוטי פרי, היא קפצה על ההזדמנות והקימה את "דיוטי פרי אמריקה" הפועלת בארה"ב ודרום אמריקה.

     

    את הכישורים שלה כאשת עסקים משקיענית שאינה פוחדת מעבודה קשה הביאה עמה פאליק למקום אחד: אגודת ידידי צה"ל. "זאת עבודה של הלב", שיתפה השבוע. היה זה תת-אלוף (מיל') אליעזר המלי, שכיהן בזמנו כמנכ"ל האגודה, שיצר איתה קשר בשנת 1997 וביקש שתקים מחדש את סניף ידידי צה"ל בפלורידה. המלי הגיע לפאליק דרך רוחמה חרמון, חברת ילדות של נילי מטבריה, ששירתה בעבר כקונסולית ישראל במיאמי. פאליק לא מיהרה להשיב בחיוב. היא הבטיחה לעצמה חופשה משפחתית ארוכה, אבל, לדבריה, הוא לא ויתר והתקשר אליה לכל מקום בעולם. ב-1998 התקשר המלי להגיד, שלא יתכן שלא יהיה אירוע הצדעה למען צה"ל בחגיגות החמישים לישראל.

     

    נילי: "עשינו התייעצות משפחתית שבה גם אבי וגם בעלי אמרו לי: 'את יודעת נילי, זה צה"ל. את יכולה לחשוב עם הלב ולא עם הראש. אז אמרתי או.קיי! בלי התמיכה שלהם לא הייתי יכולה לעשות את זה. אירגנו אירוע מדהים לכבוד חגיגות החמישים לישראל, בו השתתפו 1,150 מבני הקהילה. האירוע התקיים במלון פונטיין בלו במיאמי, מלון יוקרתי מדהים בעיצובו. הפדרציה היהודית בדרך כלל הייתה מביאה 400 איש לאירוע, אני הצבתי לי כמטרה להביא 1,000 איש".

     

    ואיך הצלחת?

    "התחלתי בזה שהבנתי שאין גנרל בלי צבא והקמתי ועד שהלך וגדל לשבעים איש. אנשים נרתמו לעבוד יומם ולילה. פרטתי אז את כל הקרדיטים שצברתי אצל אנשים בחיי. הסברתי שצה"ל הוא אירגון מקביל למדינת ישראל, שאף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי השני. רתמתי את נשות ויצ"ו, גייסנו ספונסרים, ביניהם יבואנית פרחים, שעובדת בין מיאמי לדרום אמריקה ושהייתה לקוחה שלנו כשהבנים התחתנו. האירוע היה הצלחה, היו לנו אורחים מכובדים כמו שר הביטחון, יצחק מרדכי, והשגריר בוושינגטון, אליהו בן-אלישר. סגן הנשיא האמריקאי, אל גור, שלא יכול היה להגיע, שלח במקומו את שר החקלאות. מה שהיה יפה זה, שכל החתך של הקהילה היה מעורב באירוע: דתיים, חילונים, קונסרבטיבים, רפורמים, לטינים. האירוע היה מכובד ואלגנטי וכל אחד מהמוזמנים שילם 125$. ההכרה, שצה"ל וישראל מהווים פוליסת ביטוח לדורות הבאים, התחילה לחלחל מאותו ערב".

     

    לא נחשפת לשאלות נוקבות על צה"ל?

    "תמיד חוזרים ושואלים אותי למה אנחנו מתרימים למטרות שצה"ל ומדינת ישראל הם אלה צריכים לשלם עבורן. התשובה שלי היא שמדובר ברווחה וחינוך. אני מביאה להם כדוגמה את ארה"ב, שהיא מעצמה עם הצבא החזק והעשיר בעולם, ויש לו אגודת ידידים בשם USO, שדואגת לרווחת החיילים. אלה האנשים שקונים לחיילים מזגנים, בונים להם מועדונים ודואגים שיהיה בהם אוכל. אם לצבא האמריקאי יש אגודת ידידים אזרחית אז קל וחומר צריכה להיות לצה"ל. האחריות של הקהילה היהודית ושל ישראל היא משותפת. יש לנו הרבה חיילים בודדים כאן שמתנדבים לצה"ל, אני מרגישה שזאת שותפות.

     

    "יש לנו בוועד המנהלים ניצולי שואה, אמריקאים לטינים, ישראלים. הלטינים חמים וציונים והקשר נהיה יותר אינטנסיבי. ישראל היא מדינה של עולים; פלורידה היא מדינה של מהגרים. החיילים הם הילדים שלנו; אנחנו המשפחה המורחבת שלהם. שני הנכדים שלי ערכו את מסיבת בר המצווה בישראל, וכל אחד הזמין למסיבה 700 לוחמים מצה"ל. אני אף פעם לא אשכח את הדברים שאמר אחד החיילים שקיבל מילגה מאתנו. בטקס הענקת המלגות, שנערך בהיכל התרבות בתל אביב, הוא סיפר איך שכב במשמרת לילה עם החבר שלו בערב גשום, קר וחשוך, ושמע ממנו, שבכל רגע הם יכולים לחטוף כדור. 'תראה מה זה', אמר לו החבר, 'אנחנו שוכבים פה עכשיו ובעוד חודשיים כשנשתחרר מהשירות, למי יהיה אכפת מאתנו'. 'לא הייתה לי תשובה בשבילו', אמר החייל מעל הבמה. 'אבל עכשיו', הוסיף, 'יש לי תשובה'. הוא פנה אל הקהל באולם שבו ישבו אנשי האגודה ואמר: 'לכם אכפת! לאגודת ידידי צה"ל אכפת!'"

     

    מתרכזים בחינוך

    אלוף מיל' יצחק ג'רי גרשון, המציין שנתיים וחצי בתפקיד מנכ"ל אגודת ידידי צה"ל בארה"ב, אמר השבוע, שהוא הבין שיש משהו הרבה מעבר לגיוס כספים בפעילות האגודה. גרשון דיבר על החיבור בין העם היהודי לישראל, על שימור הקשר של העם היהודי, כולל הדור הנוכחי, כדי שיהיה מזוהה עם מדינת ישראל. גרשון הוביל סדר עדיפויות שונה, שהתמקד בפרויקטים של חינוך, בהם הוא רואה השקעה לטווח ארוך. הוא הכתיב כתוכנית עבודה לדירקטורים כמה מילגות לחיילים משוחררים צריך לממן. התוצאה הייתה 1,000 מלגות שחולקו לחיילים בשנת 2009, בעלות של 16 מיליון דולר.

     

    גרשון: "עד שהחלטנו להתמקד בחינוך, רוב הכספים הלכו לפרויקטים של בניה, כמו בתי כנסת, חדרי כושר. זה חשוב אבל בסדר עדיפות שלישי, כי להתפלל אפשר גם באוהל או במבנה לא מהודר. יותר חשוב שיהיו 3,000 סטודנטים, 5,000 בוגרים עם תואר אקדמאי, זה משנה מסלול חיים לאלפי משפחות וזה מחזק את החברה הישראלית. אימצנו תוכנית חינוך שמאפשרת ל-7,000 חיילים שלא גמרו 12 שנות לימוד, להשלים את הלימודים בסוף השירות. תוכנית אחרת בה אנחנו תומכים, מטפלת בחיילים שעלו מאתיופיה ועוזרת להם לגשר על הפערים התרבותיים. בעקבות התוכנית, 97 אחוזים מהם גומרים את השירות בהצלחה".

     

    לא קשה לגייס תרומות היום?

    "למרות המשבר הכלכלי, הצלחנו בשנת 2010 לגייס 61 מיליון דולר ואנחנו צופים שהשנה יגוייסו 70 מיליון. מעבר לכספים, הפעילות שלנו מאחדת קהילות סביב מטרה, למען החיילים של העם היהודי. את החיילים אוהבים כולם. יש ניצולי שואה שמודים לי על הפעילות שאנחנו עושים למענם. אני לא עושה את זה לבד. יש פה חבורה של אנשים שעובדים במסירות, יש מתנדבים. אנחנו אירגון מאוד אפקטיבי, יש לנו שקיפות, אנחנו כפופים לחוק וכללי האתיקה האמריקאים. בשנתיים האחרונות מיצבנו את עצמנו כאחד האירגונים החשובים שפועלים פה. יש לי סיפוק אדיר מלשלוח 2,000 חיילים קרביים ללמוד באוניברסיטה".

     


    נילי פאליק, הנשיאה הארצית של אגודת ידידי צה"ל בארה"ב, בחברת בעלה ורב אלוף אשכנזי (באדיבות אגודת ידידי צה"ל)

     

    דמעות בעיניים

    עופר ירדני, טייקון נדל"ן מצליח במנהטן, החבר בוועד הארצי של האגודה ועומד בראש מחלקת הנדל"ן שלה, סיפר השבוע על הדינר הראשון שלו באירגון, לפני ארבע שנים. ירדני, שהיגר לניו-יורק מבת ים באמצע שנות השמונים, היה פעיל בעולם הפילנתרופיה המקומי כל השנים, אבל, הוא מודה, שאף אירגון לא שבה את לבו כפי שעשו זאת ידידי צה"ל. על הדינר השנתי של האגודה למד משותף לעסקים, בן הלר, יהודי דתי מלונג איילנד, שכשלחץ אתו יד לסיום עיסקה, ביקש מירדני להצטרף אליו לארוחת הערב של ידידי צה"ל. "הוא הסביר לי כמה חשוב לו שאני אשב לידו בערב הזה", סיפר ירדני.

     

    "לא ידעתי שיש ערבים כאלה. באתי עם אשתי ומצאתי את עצמי עם דמעות בעינים. גם לאשתי היו דמעות בעינים. כשאתה יושב בערב כזה יש לך צרמורת בכל הגוף, אתה בוכה מגאווה, או מכאב, או משמחה. זה אחד הערבים המדהימים שחוויתי, לראות יהודים מכל העולם באים ומזדהים עם מדינת ישראל ומגייסים מיליוני דולרים. לשמוע את המשפחות השכולות מספרות על יקירהם, זה משהו שנוגע לך בנשמה. החלטתי שאני אגיע לכל אירוע כזה".

     

    איך השפיעה המעורבות שלך באירגון על החיים שלך?

    "אני דור שישי של צברים, שמאוד מחובר לארץ. למדתי היסטוריה של ארץ ועם ישראל ושירתתי אפילו כמדריך לידיעת הארץ. אבל החיים באמריקה הם סיפור אחר, וככל שהילדים גדלים נהיה לי יותר ויותר חשוב שהם יהיו קשורים למדינת ישראל. ראיתי שצה"ל זה נושא שמעניין אותם וגיליתי שדרכו אני יכול לחבר אותם לישראל. תמיד אמרתי שאני רוצה שהילדים שלי ילמדו עלי דרך המעשים שלי, שיידעו כמה חשוב לתת בחזרה לקהילה. אחרי מה שרואים על ישראל ב-CNN, מצאתי את עצמי מסביר לבן שלי את ההיסטוריה שלנו ואת המורכבות של הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי. הוא מתחיל ללמוד באוניברסיטת וויסקונסין, וחשבתי לעצמי, איך הוא יוכל להתמודד עם כל מיני טיעונים של סטונדטים פרו-פלשתינאים, שיגידו לו שאבא שלו, ישראלי ששירת בצבא, לקח להם את השטחים. רציתי שיהיה לו בסיס וידע ושלא יתבייש במי שאנחנו. בעבודה שהגיש לאוניברסיטה במסגרת ההרשמה, הוא השווה בין חייו של צעיר אמריקאי שהולך לקולג' אחרי התיכון לבין החיים של הבת דודה שלו בישראל, שצריכה לשרת בצבא".

     

    מה אתה יכול לספר על יחידת הנדל"ן של האירגון שבראשה אתה עומד?

    "ביקשו ממני ולא יכולתי לסרב להיות היו"ר. אשתי עוזרת לי, אנשים במשרד עוזרים. בדצמבר האחרון קיימנו אירוע אליו הגיעו 650 אנשי נדל"ן וגייסנו כ-600,000 דולר. מה שהכי משפיע על האנשים הם הביקורים בישראל, המפגשים עם החיילים, המפקדים, הסיפורים שהם שומעים. היום הקשר שנוצר בין התורמים למדינת ישראל נעשה דרך הקשר עם החיילים. הקשר הוא עם עצמון ואמיר, לימור ויפעת, הם מייצגים את ישראל בפני הקהילה".

     

    עם מי אתה מגיע לדינר הזה?

    "רכשתי שולחן ואני מגיע עם אשתי ועוד ארבעה-חמישה זוגות חברים שהזמנתי. הם מעולם לא היו בערב הגאלה של האגודה ואני בטוח שזאת לא תהייה הפעם האחרונה שלהם. אני מקווה שבפעמים הבאות, נשב אתם ועם עוד חברים שהם יזמינו מסביב לששה שולחנות".

     

    מי מקבל יותר

    זאב ווייס, העומד בראש סניף ידידי צה"ל בקליבלנד, אוהיו, המגייס כ-1 מיליון דולר בשנה למען רווחת חיילי צה"ל, סיפר השבוע, שרבים מהתורמים שלו מתחברים מאוד לתוכנית המלגות של האירגון המיועדים לחיילים הקרביים של צה"ל. ווייס, נשיא חברה לכרטיסי ברכה שיסד הסבא שלו, עם היקף מכירות של 1.7 מיליארד דולר בשנה, סיפר שצה"ל נתפס כמשהו 'קולי' בקרב ילדי הקהילה היהודית בקליבלנד. "רוב הבנים שם חובשים כיפות עם הדפס של שמות היחידות המובחרות בצה"ל: גבעתי, גולני, צנחנים. רבים אחרים, גילה, אף נוסעים לשרת בצה"ל. הוא עצמו לא התנדב לשרת, דבר שהוא מצטער עליו עד היום, אבל הוא מודה על כך, שבמסגרת האירגון ניתנה לו האפשרות לבקר בבסיסי צה"ל.

    ווייס: "אחרי הביקור בבסיס של צה"ל, אתה יוצא משם כבר לא אותו בן אדם. ככל שאתה פוגש את האנשים המדהימים ההם, אתה מבין, שאתה מקבל הרבה יותר ממה שאתה נותן".

     

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שלושים שנות תמיכה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חברה
    27 מיליון דולר בערב. בני שבתאי
    באדיבות אגודת ידידי צה"ל