שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך לעזאזל
    לקראת פתיחת סדרת רבע הגמר ביום ג' בוויטוריה, מנסה ערן סלע לעשות את מה שכל אירופה לא מצליחה: לפצח את ההגנה של מכבי תל אביב

    שחורציאניטיס מזנק על כדור תועה, פרקינס לוחץ, אידסון חוטף, ותקרת היכל נוקיה מאיימת להתבקע: ההגנה של מכבי תל אביב כל כך טובה העונה שנדמה כאילו לא היתה כזאת בתולדות המועדון. ובכן, זה הזמן להפריך שמועות: בעונת 00־1999 הובילה מכבי את כל קבוצות היורוליג בספיגת נקודות, 65.3 בלבד בממוצע למשחק. העונה, נכון לאמצע פברואר, מקום ראשון היא לא. מכבי סופגת 69.1 בממוצע, בזמן שריאל מדריד וסיינה ספגו פחות ממנה, וברצלונה ופנתינאיקוס בדיוק כמותה.

     

    לאנשים יש זיכרון קצר. לך ספר להם על מארק בריסקר שהגיע בעונה ההיא למכבי כסקורר משובח, והפך לאחד משחקני ההגנה הכי חשובים בקבוצה. לך תזכיר שאריאל מקדונלד, דורון שפר, נדב הנפלד ודאלאס קומג'יס ניצחו בסטייל על החבורה המרשימה ההיא, שנעצרה רק בגמר בסלוניקי אחרי שהחזיקה יריבות ב־15 מתוך 24 משחקים על פחות מ־65 נקודות - ובשלב מסוים ניצחה שש פעמים ברציפות, כשהיריבות קולעות בממוצע 57 נקודות בלבד.

     

    גם בעונה הנוכחית היציבות ההגנתית המרשימה היא קו ארוך ורצוף וברור, שמצית עכשיו להבה גדולה של תקווה אצל האוהדים לקראת ההמשך. סוף סוף רואים שוב חבורה שעובדת יחד להשגת המטרות שלה, בלי למשוך לכיוונים שונים. מעבר לזה, קשה שלא לפרגן לקבוצה שחושבת, נושמת ועושה הגנה, וכתוצאה מכך הופכת גם לבעלת התפוקה ההתקפית הטובה מכולן.


    טירוף בהגנה ומס' אחת בהתקפה (צילום: אלי אלגרט)

     

    נכון לעכשיו, מכבי תל אביב ראשונה ביורוליג עם 82.5 נקודות במשחק. במבט לאחור זה אמנם לא הרבה, אבל די והותר בשביל להוביל בינתיים את הליגה. כשפיני גרשון לקח את מכבי לאליפויות אירופה ב־2004 וב־2005, הקבוצה קלעה 86.5 ו־92 נקודות במשחק בהתאמה להנאת הקהל. כולם דיברו אז על הגאונות ההתקפית, גם כשנרשמה חפיפניקיות בהגנה מפעם לפעם. לכן הגדולה האמיתית של הסגל הנוכחי היא היכולת להיות מספר אחת בהתקפה, בלי שאנשים שמים לב לזה. עובדה: כולם מדברים רק על הטירוף ההגנתי, ועל דייויד בלאט.

     

    אם כבר זיכרון, קחו עוד אחד: בלאט היה במכבי באותה עונת שיא כעוזרו של גרשון. עוד בקדנציה ההיא כינו אותו "שר ההגנה", ועכשיו, בוגר ומיומן בהרבה, הוא לוקח את הדגשים שלו ומנחיל אותם לקבוצה כמאמן ראשי. הכנה יסודית, רצינות מלאה, השקעה באימונים, דגש על תיקון טעויות, תובענות משחקנים וחיבור טוב איתם ברמה האישית, דרישה לשמור על רמה קבועה של מוטיבציה גם ביתרון של 30 נקודות. הוא ייקח פסק זמן ב־28 הפרש כדי להעיר, לתקן טעות, או לתרגל מהלך מסוים בשמונה השניות שנותרו לסוף הרבע. מאמנים אחרים היו מוותרים, מחליקים; הניצחון כבר הושג, המשכורת דופקת, בשביל מה להתעכב ולהתאמץ? בלאט זוכה לשבחים על ההתקדמות שעשה עם השנים בניהול משחק ובאלתור במצבים משתנים ומפתיעים, תכונות שיוחסו בעבר לגרשון יותר מאשר לו. למען האמת, מי שראה אותו עובד עם נבחרת רוסיה באליפויות הבינלאומיות ידע מראש מה הוא עומד לקבל, פחות או יותר, גם בצד ההגנתי של מכבי תל אביב.


     

    המאמן לוקח אל הקצה את הקטע שלו, ומחזיר דברים שכבר שכחנו שקיימים: רגליים שזזות, גוף שמתנגש, לב שמאמין ורוצה. הדברים האלה באים על חשבון "הגנת האחוזים", זאת שמשאירה מקום גם למזל וליום גדול בזריקה מבחוץ או מקו העונשין של היריבה, שלפעמים יכול ליפול בדיוק על הראש שלך. בלאט מוחק קיצורי דרך ועבירות שמוכרים בזול, רק כי לשחקנים מסוימים אין כוח להשקיע בהגנה. הוא לא נותן יד לצורת חשיבה כזאת. למה כן? בואו נראה.

     

    ככה לוחצים

    יש הרבה סוגי הגנות ופירוקים על גבי פירוקים, ולא את כולם אפשר להסביר במילים או בתרשימים של חיצים ועיגולים בלי לעייף לכם את השכל. אבל את האטרקטיבית מביניהן - שמירת הלחץ, זאת שמעמידה את הקהל על הרגליים ביציעים - אפשר לחלק בקצרה לשלושה קטעים.

     

    להלן פרק א': ג'רמי פארגו או דורון פרקינס יוצאים להקשות על הרכז היריב. לאו דווקא לחטוף לו כדור באחד על אחד ולהיחשף לעבירה מיותרת, כמו לגרום לו לנוע לאחד הצדדים, לחשוש מאיבוד, להפסיק לכדרר ולהעביר מסירה גרועה תחת הלחץ. ברגע שנפסק הכדרור מצטרף הפנתר השני, ויחד הם סוגרים את האומלל ומכסים מקסימום זוויות מסירה.

     

    כאן נכנס הקטע השני, ובו מגיע בדרך כלל צ'אק אידסון, שתפקידו לקרוא מראש לאן יגיע הכדור תחת הלחץ הכבד, ולחטוף אותו. כשאידסון נע לאן שהוא נע, זזים כל האחרים לחפות על עמדות שהופקרו. במקרה של כישלון המשימה, חשוב מאוד החיפוי ועיכוב תנועת היריב מצד השחקנים האחרים, עד שפרקינס, פארגו ואידסון ישובו לאחור. לא מדובר בתנועה מקרית, אלא בכללים ידועים מראש. כל אחד נע למיקום שלו על סמך תרגול רב ואימונים ארוכים.

     

    אין בזה חדש ובלאט לא המציא כלום, אבל לסוג ההגנה הזה יש משמעות חברתית לכל דבר ועניין. כשהיא עובדת, לא רק שכולם נהנים להרגיש איך חטיפה הופכת לדאנק קל בצד השני ואיזה פיצוי נהדר יש לעבודה הקשה: גוברת גם תחושת המחויבות לחברים, והחיבור והחיפוי ההדדי עומד מעל הכל. אלה לא סתם מילים יפות, רבותי. זה מה שמכבי תל אביב עושה השנה כמעט מדי ערב. ובכל זאת אני לא יכול להתאפק, וחייב להגיד שהכל טוב ויפה ונכון וגם עובד מצוין רוב הזמן, אלא שחלק מהפסטיבל הזה לא היה מתרחש אם דורון פרקינס לא היה בסביבה.


    אנרג'ייזר. פרקינס בולם את רוג'ר גרימאו מברצלונה (צילום: אלי אלגרט)

     

    פרקינס מעורר קנאה. לא כי הוא יכול לקלוע טוב יותר מאחרים - כי הוא לא - ולא כי הוא יכול לקפוץ גבוה מאוד, כי אפילו לידו יש כאלה שקופצים גבוה יותר. פרקינס בולט בזכות המתנה הגדולה שקיבל: הוא מסוגל להתרוצץ במגרש בדיוק כמו בגיל עשר, כשאמא קראה לעלות הביתה כי מחשיך וארוחת הערב על השולחן, והוא רצה עוד קצת ועוד קצת ועוד. יש אנשים שזה נגמר להם; לא פרקינס. הוא נשאר בדיוק כמו אז, לא מתעייף ולא נשחק. ובעוד שרוב המשוגעים מסוגו מאוהבים בקליעת נקודות, פרקינס מאתגר את עצמו דרך ההגנה וממנה שואב סיפוק.

     

    פעם אמרו על נדב הנפלד שהוא שומר בשביל חמישה, אמירה שנולדה כדי להחמיא לעילוי ההגנתי שזרועו (אחת מהשמונה) בכל. לא פחות מזה היא תיארה עד כמה היו רחוקים כל שאר השחקנים מהרמה שהציג, ועל הנטייה שלהם לסמוך עליו שיעשה בשבילם את העבודה השחורה. אצל פרקינס הסיפור הפוך: היכולת שלו מדביקה את האחרים, גם כאלה שהגנה לא היתה משוש חייהם לפני כן. שחורציאניטיס, למשל, או דייויד בלו וליאור אליהו אם למנות כמה. אנשים שכינו אותם "חורים בהגנה" והיום הם מתזזים כאילו אין מחר. אוקיי, לגבי הסנטר היווני זאת הגזמה, אבל תודו שמעולם לא ראיתם אותו נע ככה.

     

    הנוכחות של פרקינס חשובה לא פחות מסוג ההגנה ששומרים, או מתי עוברים מאישית לאזורית ולהפך. אטעה אם אגיד שלא יצא לי לראות שחקן כזה, מסיבה פשוטה: במובנים מסוימים, לא היה שחקן כזה באירופה הרבה מאוד שנים. בואו נעזוב לרגע את האופן שבו הוא מתכופף, מביט בעיניים של הניצוד התורן ומזמין אותו לעבור אותו - את הפעלת הלחץ שלו כולם רואים במגרש ערב אחר ערב - ונלך לכיוון אחר. ריבאונד, למשל. ב־11 השנים האחרונות שהיורוליג מנוהלת תחת יול"ב, אין אף רכז או שחקן מתחת לגובה 1.90 מ' שנכלל בין 100 הריבאונדרים הטובים ביותר מלבד אחד: דורון פרקינס, 1.89, מקום 60 בפעם האחרונה שהצצתי.

     

    ויותר מזה. פרקינס הוא הגארד המוביל ביורוליג העונה בריבאונדים, ומוליך את מכבי בתחום הזה גם בשלב הבתים וגם בטופ 16, לפני שחורציאניטיס שגבוה ממנו בראש או כל אחד אחר. נוסף לכל אלה הוא הוביל העונה בשלב הבתים ביורוליג את כל הגארדים בחסימות, עם 0.7 בממוצע למשחק. ומי שראה את

     גמר הגביע בין מכבי תל אביב לברק נתניה ודאי זוכר את הפנתר הזה חוסם פעמיים במהלך אחד את רומאו טראוויס, שגבוה ממנו ב־12 סנטימטרים שלמים.

     

    את פרקינס משלים ג'רמי פארגו, פנתר בפני עצמו, אבל כזה שהדגשים שלו נוטים יותר לצד ההתקפי. בכל מקרה, כשבלאט מסמן מעבר ללחץ על כל המגרש, פארגו הוא זה שמתחיל את העבודה ברוב המקרים. פרקינס מצטרף אליו כדי ליצור דאבל־טים, וצ'אק אידסון בעמדת הסמול פורוורד הוא הקו השני בהגנה. והוא מתאים באופן מושלם לפוזיציה הזאת: יש לו זרועות ארוכות וטיימינג נהדר, והוא חוטף כדורים מיומן זה שנים. מה שלא נופל בידיים של פארגו ופרקינס ייפול לידיים שלו. או של גיא פניני, כשהוא משחק במקומו או יחד איתו. במקרה של פניני, האיש התקדם כל כך מבחינה התקפית שכולם שכחו משהו: מדובר באחד השומרים המנוסים, החכמים והפיזיים ביותר שיש בארץ.

     

    הלחץ של שני הגארדים הזרים אפקטיבי מאוד בזכות אתלטיות אדירה וכושר גופני מצוין. במקרים רבים ומול רכזים שנופלים בתכונות הגופניות שלהם - שזה פחות או יותר כולם - הסיפור נגמר עוד לפני שמתחיל, ומכבי סוגרת משחקים אחרי רבע אחד או שניים.

     

    ככה יוזמים

    אתלטיות, מהירות וכושר גופני הם גורמים שעם הזמן הופכים להיות קטלניים יותר נגד מי שאין לו אותם. ואסביר: אם פרקינס רץ 100 מטר ב־11 שניות, והרכז של לובליאנה ולאדו אילייבסקי עושה את אותו מרחק ב־12 שניות, אז אחרי 30 דקות של משחק יעשה את זה פרקינס ב־12 שניות, ואילייבסקי ב־15. ככל שהזמן חולף, החלשים מתעייפים יותר מהחזקים. סיפורו של פנתר שנולד בגוף של אדם, וסיפורן של איילות שלא היה להן מזל בעולם הפראי הזה.

     

    על בסיס החזקים־חלשים במשוואת העייפות, וגם כדי לא להיות צפוי מדי וליהנות מפעילות ברמה טובה יותר בדופק מואץ, בלאט עבר בתקופה האחרונה להשתמש בשמירת הלחץ מספר דקות מפתיחת המשחק ולא מהרגע הראשון. הוא עושה זאת שוב, לעיתים מזומנות, גם באמצע הרבע השלישי, כששחקני היריבה עייפים עוד יותר. ברגע שמדובר בקבוצה עם מוביל כדור אחד ושני הפנתרים תוקפים, דין היריבה נחרץ. בכלל, קשה להבין איך קבוצות אירופיות דוגמת לובליאנה, ז'לגיריס קובנה או רומא משחקות חלק גדול מהזמן עם רכז טבעי יחיד. לא פלא שמכבי חיסלה את כולן.

     

    שני סודות יש להגנה של מכבי: האקטיביות של השחקנים והדרישות של המאמן. כשמכבי בעיצומה של העבודה ההגנתית היא מזכירה חבורת פולשי חלל מהמשחק המיתולוגי ההוא, Space Invaders, בדרגת מהירות גבוהה במיוחד. הם צועדים קדימה ויורים את התחמושת שלהם בלי הרף, ובמובן הזה ההגנה היא באמת ההתקפה הטובה ביותר: זזים עם הרגליים והידיים, מחליפים מקומות, מחפים אחד על השני, משנים מהירויות ורמות, מצטרפים למלכודות של שניים ושלושה על אחד שאוחז בכדור, וברגע שלוקחים שליטה עליו יוצאים במהירות להתקפה ומסיימים בסל קל. זאת הסיבה לכך שמכבי ראשונה בסקורינג העונה: ההתקפה שלה במשחק העומד לא כל כך יעילה כמו מספר הסלים שהיא משיגה ביתרון מספרי בהתקפת מעבר ובמתפרצות, שנולדות בזכות הגנה מצוינת.

     

    יוזמה, יוזמה, יוזמה. עברו הימים שבהם שחקנים בעמדות הפנים המתינו ליריבים שלהם מתחת לסל. בתקופה ששחקנים בגובה 2.08 מ' קולעים לפעמים טוב יותר מאשר הנמוכים, חובה לצאת אליהם ולשים להם יד מול הפנים. אחת הסיבות למחצית השנייה הפנטסטית של מכבי בלובליאנה בחודש שעבר היתה העובדה שהסלובנים לא נהנו מזריקת שלוש חופשית בשום שלב: בכל זריקה שלהם לסל הפריעה יד של שחקן מכבי. ומי שעושה את זה הכי הרבה פעמים הוא ליאור אליהו, שחקן שעובר מהפך: מתפקיד ההוא־שלא־שומר הוא תכף זה־שעושה־הכי־הרבה־קילומטראז'־בהגנה, ופתאום - איזה פלא! - גם מגיע בזמן לכל מקום שהוא אמור להיות בו. אליהו יודע שאם לא יעשה את זה, הוא ישב בצד.


    המקום: לובליאנה. וליאור אליהו לא סופר את קוין פינקני (צילום: AFP)

     

    או למשל שחורציאניטיס. משחקן שנתקע בצבע בקבוצות קודמות ומשחק 12־13 דקות בערב כי אין לו אוויר, הוא הפך לכזה שיוצא גבוה עם השחקן שלו שחוסם לרכז בדרך כלל בפיק אנד רול. בלאט לא מוותר לו על שום אינץ' ורוצה לראות אותו מלווה את השחקן הכי רחוק, וגם חוזר הכי מהר להגנה. סופו מתגלגל למעלה ולמטה, לעיתים לא מספיק לחזור אבל רוב הזמן כן. הוא עדיין לא השומר הכי גדול בין הסנטרים, אבל פה ושם מצליח לגנוב כדור, לעכב מסירה, לשבש מהלך. כדי לגמור לו את האוויר ביתר יעילות, יריבות צריכות לבצע שניים או שלושה שימושים

     בפיק אנד רול בהתקפה אחת. מדובר במהלך שצפוי לגרום לתגובות שלו להיות איטיות, וגם בלאט מודע לעניין. לכן הוא בוחר לפעמים בגבוה הנוסף שיבצע את התפקיד שסופו היה אמור לעשות, ומשאיר את היווני מאחור כחיפוי.

     

    כשסופו על הספסל, מכבי נעזרת מאוד בהגנת חילופים מתואמת היטב, שמפתה את היריבות לנסות לשחק אחד על אחד ולתקוף את החילופים שמכבי מבצעת. במקום להישאר סבלנית ולהיצמד למשחק קבוצתי, יוצא שהיריבות יוצאות מהקצב, ושחקנים לא נוגעים בכדור חוץ מהגארדים. במקרים כאלה הן יכולות להתפרק בתוך דקות. ואם לחזור ליווני הגדול, מתברר שאפילו כשהוא משקיע יותר מאשר בתקופתו הקודמת באולימפיאקוס, ורץ וזז ועולה ויורד ומתנשף כמו מפוח, שחורציאניטיס משחק בערך 20 דקות בערב ביורוליג. למחליף שלו, ריצ'רד הנדריקס, יש תגובות מהירות בהגנה ואינסטינקטים טובים, והוא יושב מצוין בפאזל הקבוצתי ההגנתי.

     

    ככה משאירים חותם

    ויש כאמור העניין האחר: התובענות והדרישות הקיצוניות של בלאט, שתואמות יותר את הכדורסל של היום מאשר את זה של פעם. במילים אחרות, אם שחקנים כמו ליאור אליהו ודייויד בלו היו משחקים לפני 25 שנה או אפילו 15, הם היו קולעים 20 נקודות בכל ערב ומשחקים 35 דקות במשחק. בשנים קודמות די היה שיקראו לך ברקוביץ' או ג'מצ'י או קטש שהשם המאיים שלך בהתקפה יעשה את שלו, ותרוץ על המגרש עד שייגמר לך האוויר. רוב הזמן לא ביקשו מהשחקנים ההם לשמור כמו שמבקשים מאלה של היום.

     

    מעבר לעובדה שכיום משחקים הרבה יותר זרים בכל קבוצה, שחקן כמו אליהו - בלי ספק סקורר ברמה גבוהה בדרכו הייחודית - לא יגיע אף פעם לכמות הנקודות של השמות הגדולים ההם. הוא פשוט לא יקבל מספיק קרדיט להיות על המגרש כל כך הרבה זמן. ואני מרשה לעצמי לנחש שאם ג'מצ'י, קטש או ברקוביץ' היו משחקים אצל בלאט ב־2011, הם לא היו משחקים יותר דקות ממה שאליהו מקבל אצלו כיום. למי שלא מאמין לי הנה גם מספרים: ג'מצ'י שיחק בגיל 30 סדרי גודל של 35 דקות בערב. אליהו בגיל 25 משחק 20 בממוצע.

     

    הסיבה לכך פשוטה: הגנה היא הדבר החשוב בעיני בלאט. גם אם יש לאליהו או לדייויד בלו כוח להמשיך לשמור חזק, הרעיון הוא להעמיד על המגרש רגליים טריות בכל פעם מחדש כדי שהאינטנסיביות לא תדעך. בדרך הזאת לא רק שההגנה לא תיפגע, אלא גם התוצר המיידי שלה יישמר: ההתקפה הנוחה בדרך לעוד סל קל. לזה קוראים בעברית, ובכל השפות הקיימות, טביעת אצבע של מאמן.


     

     


    פרסום ראשון: 20.03.11, 15:25
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "איך לעזאזל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים