תמיד מנחם אותי לדעת שיש לי את הים והריצה
בפעם הראשונה מתעורר בי רגש אמיתי של אופטימיות. אם עד כה רצתי מתוך בריחה, עכשיו אמשיך לרוץ – אבל זה יהיה עם יעד
בריצה יש כמה שלבים, לפחות אצלי. בהתחלה יש לי המון כוח. אני לא פותח בספרינט, אבל יש לי כוח עדיין. רץ בקצב מהיר יחסית. השלב הבא הוא השלב האמצעי, שלב הביניים של הריצה. אתה רץ עם מוזיקה, מנסה לשמור על קצב אחיד במהירות סבירה, בלי התרגשות. השרירים כואבים, אבל ממשיכים בריצה. בשלב השלישי, לקראת הסיום, חוזרת לה ההתרגשות של תחילת הריצה. רואים את הסוף, וההתרגשות חוזרת. אין באמת כוח, השרירים כולם תפוסים, אבל "הרעל" של הריצה וסיומה מעוררים אותי. הכל פסיכולוגי, זה ברור, ובכל זאת אלה תהליכים שעוברים גם אצל רצים נוספים שאני מכיר.
רק עכשיו אני מתחיל להבין מה הפסדתי
הריצה מבחינתי משולה, בחלקים מסוימים, לחיים האמיתיים. נדמה לי שעד עכשיו בשאר החיים, כלומר אלה השוליים שנמצאים מחוץ לריצה ולים, חייתי בשלב הביניים. שייטתי ברצינות מופלגת בין עיסוקיי השונים עליהם פירטתי בטורים הקודמים. 24 שנים של חיים, אבל לא באמת. אזור דמדומים רגשי ונפשי. השארתי את הרגש נצור בפנים, ורק עכשיו אני מתחיל להבין מה הפסדתי.
ההכרה החדשה הזאת, המוזרה, בחולשות אנוש. בחולשות שלי. ההשלמה הזאת עושה טוב. ואם להיות ישר עם עצמי – יש לי עוד המון עבודה לעשות. כי הרגלים לא משנים ברגע, וזה לא עניין של טור או שניים, אבל בפעם הראשונה מתעורר בי רגש אמיתי של אופטימיות. אם עד עכשיו רצתי ורצתי, מתוך בריחה, עכשיו אמשיך לרוץ, אבל עם יעד. לא מתוך בריחה. אני חייב להוסיף לזה קונטקסט. יש לי יעדים, מטרות, כמו לכל אדם וסטודנט אחר. אבל מבחינה אישית, רגשית, פרטית, עד כה לא היה לי מושג קלוש מה לעשות. מה זה הדבר הזה שנקרא חיים. איך זה שמסביבי כל כך הרבה אנשים מאושרים, וצוחקים, וחיים - ואני?
אהבה עצמית, כך אני מבין עכשיו, היא הבסיס לכל קשר טוב
חייתי את חיי למען אחרים. בגיל צעיר יותר זה היה למען אידיאלים, בצבא למען המדינה, אחרי הצבא למען המשפחה, למען האקסית שלי, מור. דאגתי לצרכים ולבעיות (שהיו, בשפע) לכל העולם מסביבי. ומה לגביי? תפישת העולם שלי התמקדה באלטרואיזם. אם למור היתה בעיה – דאגתי לה. כך גם עם הוריי. והנטל הזה, כן, נטל, של דאגה לכל שאר העולם, לא אפשר לי לחיות בעצמי. יש לי חבר אנוכי, שמסביר לעצמו שבעצם הדאגה לעצמו הוא למעשה דואג לשאר העולם. אני לא תומך בגישה הזאת. אבל מידה מסוימת של אנוכיות נדרשת. אהבה עצמית, כך אני מבין עכשיו, היא הבסיס לכל קשר טוב. השלמה עצמית.
היו טוקבקיסטים שהאשימו אותי בחוסר כנות. אני לא נפגע מתגובות שליליות, חלילה, זה חלק מהמשחק. ניסיתי לחשוב מה יגרום למישהו, כזה או אחר, לחשוד שאני מטריח את עצמי לכתוב טורים כדי להונות אחרים. אחת התגובות האשימה אותי בכך שאני "שחקן", שמציג מצג שווא של בחור רגיש שהשתנה על מנת למשוך בחורות ברשת. לא הייתי מעלה את זה אם זה לא היה רלוונטי לנקודה הבאה שלי, והיא שאנשים נוטים לפרש את העולם מנקודת מבטם. כלומר, אדם מפרש מעשיו של אחר מתוך התפישה שלו על עצמו, על האופן שבו היה פועל במסגרת אותן נסיבות. כלומר, אדם שבתפישתו היה חושב לעשות דבר כזה כדי להתל בזולת, יחשוד בי שאני כותב מתוך מטרות מניפולטיביות. מיותר לציין שזה לא המצב. באותה מידה, כך למדתי, אפשר לבחור לראות את הדברים גם באור שונה. קצת חיובי יותר, פתוח יותר, פחות מתגונן.
ממש כמו תיכוניסט, עולל בן יומו, מתרגש מהמצב החדש. מצב שחושף אותי ליותר כאב, אבל גם ליותר חיים. תובנה שבאופן טבעי מגיעה לרוב האנשים בשלב מוקדם יותר בחיים, נדמה לי. אבל השלמה עם מגרעות, כבר אמרנו, לא?
לפנייה לכתב/ת 
