שתף קטע נבחר

תופעה: ילדי היישובים בדרום חוזרים הביתה

אנשים רבים שנולדו ביישובים בנגב ובערבה ועזבו אותם לטובת המרכז, בוחרים לשוב אליהם בבגרותם. "הקלות של בניית קריירה חסרה, אבל ברור לי, שכשנחליט להקים משפחה - המחיר שאשלם פה הוא הרבה יותר קטן", מספרת נטע ישראלוביץ', שחזרה לגור עם בעלה ביישוב צופר. ארבעה סיפורים לדוגמה

הם נולדו ביישובים בנגב ובערבה ועזבו את האזור, חלקם לאחר הטיול הגדול, לטובת לימודים במרכז וכדי להגשים את החלום של להצליח במרכז. אבל אחרי שעזבו את הבית הם הגיעו למסקנה, כי איכות החיים הטובה ביותר שהם יכולים להעניק לעצמם ולילדיהם תהיה במקום בו נולדו. במשרד לפיתוח הנגב והגליל אומרים כי מדובר בתופעה שהולכת ומתעצמת בכל יישובי הדרום, ושנגרמת בשל ההרחבות ביישובים, שפתחו מגוון אפשרויות התיישבות ביישובים הקהילתיים, במושבים ובקיבוצים.

 

כך למשל, עדי צימבל (30), ילידת היישוב צופר שבערבה, עברה למרכז למשך כעשר שנים. "הייתי בעמק יזרעאל, באזור בינימיה, אזור ירושלים וחדרה", היא מספרת. לפני כשנתיים החליטה לחזור לישוב, בתקווה להקים במקום משפחה. "תמיד ידעתי שאני רוצה לחזור. אני ובעלי מחוברים מאוד לאדמה - בית פרטי, גינה ומשק", היא אומרת, "אני אוהבת את אורח החיים שהאזור מאפשר ואת חיי המשפחה. רציתי גם לגור ליד ההורים".

 

כיום היא מנהלת עסק ייחודי ויחיד בישראל: אימון של כלבים לרעיית כבשים. בנוסף, היא ובעלה מחזיקים משק חקלאי ולדבריה, השטח הרחב והעובדה שאפשר להחזיק בעלי חיים בחצר - סייעו להקמת העסק.


עדי צימבל (צילום: מירנה שיבולת)

 

בעלה של עדי, ראובן צימבל (31), מגדל לפרנסתו פלפלים - אחד מהגידולים הפופולריים באזור הערבה. ראובן, במקור מקיבוץ גבים, בא לביקורים אצל משפחתה של עדי והאווירה הייחודית קסמה לו מאוד. "המקום משך את שנינו. מי שחשוב לו לראות שני סרטים בשבוע, ללכת להצגה כל שבוע ולמוזיאון - זה לא המקום בשבילו. אבל יש כאן חיי קהילה ומתנ"ס שמביא סרטים. לי זה לא חסר".

 

השניים מוסיפים כי אחד השיקולים לעבור לגור באזור, היה הרצון להקים משפחה. "במרכז פתחו עליי עיניים כשסיפרתי להם שהייתי אוכלת ארוחת צהריים וערב עם ההורים, כאילו זה מדע בידיוני", מספרת עדי.

 

לא הכל ורוד

נטע ודני ישראלוביץ' בני 30, נשואים טריים, נמצאים כעת בתהליך קליטה ביישוב צופר. גם נטע גדלה בצופר, אך עברה לגור בארצות הברית ל-4 שנים ולאחר מכן התגוררה בתל אביב למשך 6 שנים, שם עסקה בתחום התיירות ולמדה תואר ראשון בפסיכולוגיה.

 

לאחר שפגשה את בעלה דני, קיבוצניק מהנגב במקור, הם החליטו שהחיים במרכז הם "לא בשבילם". "תמיד ידעתי שאני רוצה לחזור, ובגיל 26 הבנתי שזה המקום בשבילי", מספרת נטע. "למרות שהיה לי טוב במקומות אחרים, הרגשתי שזה לא המקום שלי. בדרום הרגשתי חיבור למקום, במיוחד בערבה".

 

לשניים היה ברור שהם רוצים לחיות את חייהם ביישוב בנגב, שם יוכלו ליהנות מהנוף המדברי ומסגנון החיים אותו הכירו. היום בני הזוג גרים ליד ההורים של נטע בצופר ומחכים לבית קבע. בעלה דני עוסק בחקלאות במשק של אביה, ונטע עוסקת בתחום התיירות ומנהלת את חאן דרך הבשמים שעבר בירושה מאמה.

 

עם זאת, לא הכל מושלם: נטע, שמסיימת תואר שני ביישוב וניהול סכסוכים, מספרת שאין כל כך מה לעשות עם זה בערבה, ואומרת שצריך לעודד גם עסקים אחרים מלבד תיירות וחקלאות. "השאיפה שלי הוא להיכנס לעבודות קהילתיות", היא אומרת.

 

לא רק בעיות תעסוקה מכבידות על מגורים במקום, אבל לדברי נטע - זה שווה את המחיר. "אמנם חסרים לי החברות שלי, הנוחות של להזמין טייק אווי והקלות של בניית קריירה במרכז, אבל מצד שני ברור לי, שכשנחליט להקים משפחה - המחיר שאשלם פה הוא הרבה יותר קטן מהמחיר במרכז. אני מאמינה ביישוב הפריפריה. נהניתי לגור בתל אביב אבל אני לא מאמינה בזה כדרך חיים. זה פשוט לא היה נכון לי כבן אדם".

 

שקט כלכלי

גם ביישובי המועצה האיזורית אשכול בעוטף עזה, שבים הביתה. יעל גורן-שטראוס, אמנית מקיבוץ ניר יצחק, חזרה לפני כחצי שנה לקיבוץ, לאחר שחייתה 20 שנה בירושלים ובתל אביב. "אהבה למקום תמיד הייתה", מספרת גורן, נשואה ואם לתאומים בני שנה וחצי ובהריון עם בנה השלישי, "הרגשתי קשורה מבחינה רגשית לקהילה ולמקום עצמו".

 

 

 


משפחת שטראוס (צילום: עמרי קרן)

 

לדבריה, חווית גידול הילדים בעיר גרמה לה ולבעלה לחפש מקום יותר פתוח וקרוב לטבע. "פחות מרגישים פה בקיבוץ את המולת הצרכנות", היא אומרת, "יש הרבה יותר שקט, וגם הרבה יותר שקט מבחינה כלכלית ופחות דאגה למה שיהיה מחר. כמובן שהיינו במצב בסדר גמור, אך הדאגה לפרנסה בעיר הרבה יותר מוחשית. רציתי גם מקום טוב לגדל את הילדים, בו הם יכולים להסתובב חופשי ואני יכולה להיות רגועה".

 

שגיא טיבולי (36), גרוש ואב לילד בן 5, בן מושב צוחר שחזר מארה"ב מתכנן לבנות את ביתו באבשלום. "אחרי הצבא טסתי לארצות הברית, נשארתי שם עשר שנים ועבדתי בתור קבלן בניה. חלק מהזמן עשיתי כסף טוב וחלק לא, כמו כולם. גרתי בניו יורק, נהניתי, היה אחלה, אבל חזרתי לארץ. גדלתי בנגב ורציתי לחזור למקום בו גדלתי. לפה אני שייך", הוא אומר, "יש פה גם איכות חיים. טעמתי את העיר וזהו, חוזרים למושב, לשקט, לשלווה, לכיף ולחברים".  

 

דם חדש

במשרד לפיתוח הנגב והגליל אומרים כי "יש חשיבות רבה לחזרה של הדור הצעיר לנגב ולגליל", אמר המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום, "משפחות צעירות מזרימות דם חדש לישובים ולאזור כולו. הצעירים משתלבים בשוק התעסוקה ומהווים כוח מניע ומשפיע.

 

לדבריו, "העובדה שהצעירים חוזרים הביתה מעידה על כך, שיותר ויותר מזהים את מגוון האפשרויות שיש למקומות אלו להציע. השינוי התודעתי כבר נעשה. הנגב אינו נתפס עוד כמקום מרוחק אלא כמקום ראוי, טוב ואף מועדף להקמת משפחה. יותר ויותר משפחות צעירות מבינות כי הנגב טומן בחובו הזדמנויות רבות".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יישוב בערבה
צילום: באדיבות מחלקת תיירות "לב הערבה"
מומלצים