עידן חדש

עידן יניב הוא מהאנשים האלה, שהבעתם הקבועה היא חיוך. לרבים מאיתנו יש חיוכים יפים, זה ברור, אבל משהו טוב צריך לקרות כדי שנציג אותם לעולם - לא אצל יניב. עבורו חיוך הוא הדיפולט. פבלו רוזנברג, קולגה ושכן, הצמיד לו את השם "סמיילי", ואחרי יום לצד יניב אני מבינה למה. אבל מתברר שהוא לא מתלהב מהתיוג הזה: "אני מחייך הרבה פחות מפעם", הוא אומר ומנסה לאמץ מבט רציני.

מצטערת להודיע לך, אבל אתה עדיין מחייך.

"אז לא בכוונה. אם אני מסתכל אחורה, אני רואה שכשנכנסתי לעולם הזה הייתי הרבה יותר חייכן, עטפו אותי ושמרו עליי מכל החרא שיש מסביב, ויש המון. הכל נראה סביבי הפי הפי. אבל אז עובר זמן ואתה צובר ניסיון ומבין שלא הכל מושלם ולא כל הנוצץ זהב. קורים דברים, לא הכל מצליח".

באמת? לא הכל הצליח לך?

"למה, זה נראה ככה כלפי חוץ?".

כן. הוצאת שלושה אלבומים ומכל אחד מהם יש לך לפחות להיט אחד.

"נכון, אבל כשאני משווה את זה לציפיות שלי מעצמי, זה לא מגיע לזה שאני אומר 'סבבה'. רף הציפיות שלי מעצמי הוא פסיכי, על כל דבר בחיים. יש דברים שעוד לא הגעתי אליהם. עוד לא ביטאתי את עצמי אמנותית כמו שאני רוצה. זה עוד לא השפיץ, לא הטופ".

מילים קשות מסמיילי.

"אולי זה נשמע ככה. בכל מקרה, היום אני יותר אמיתי. פעם החיוך הזה היה קר על הבמה. הייתי מחייך, אבל היום אני יודע שזה היה פחות מחובר לקהל. היום הקהל יותר מרגיש אותי".

מאז פרץ בשנת 2006 בלהיט הענק "חולם עליה", יניב עשה את כל מה שכוכב פופ צעיר צריך לעשות. הוא אימץ לעצמו סאונד דאנסי ועכשווי בעזרת שם חזק בתחום (הנרי), גרם לכל בנות ישראל לחשוב שהוא שר להן אישית ("את יפה"), מיהר לדואט עם מלכת פופ ותיקה ממנו ("סרט הודי" עם דנה אינטרנשיונל), הנחה תוכנית בערוץ 24, התעטף במדי זהב לצורך הפסטיגל, פומפם באופן מסיבי במדורי הרכילות, וכעת מגיע השלב הבא: קליפ שנוי במחלוקת, כדי להראות שלילד הטוב הזה יש גם כמה צדדים אפלים.

אלא שאולי הפעם זה כבר מתאמץ מדי? ערב יציאת אלבומו הרביעי של יניב, "כן לאהבה", כשהגיעה העת לשחרר קליפ לשיר "אהבת חיי", החליט מנהלו הצמוד של יניב, ינאי רטפן, שהפעם הולכים על סרט אימה. לשם כך נשכר הבמאי אופיר

 לובל, מי שגרם לרקדניות של ליאור נרקיס לדמם בסדרת קליפים, ונכתב תסריט שבו יניב מחפש דייט לערב ומוצא עצמו נטרף על ידי שלוש זומביות. במהלך הקליפ הוא כמעט נאכל גם על ידי הניצב, נתן בשבקין, ודימויים יותר מדי גרפיים הביאו את קברניטי ערוץ 24 להחלטה לשדר את הקליפ רק אחרי השעה 22:00. הייתכן כי ההגבלה מצד הערוץ, שלפני ארבע שנים העניק לו את התואר "זמר השנה", היא בדיוק מה שיניב רצה בשביל קצת באזז חינם?

"ברור שהקליפ הוא פרובוקציה", מודה יניב, "אבל לדעתי זה לגמרי אמנותי. הרי הכל זה שיווק, רצינו שיבואו צוותים לסקר את הצילומים. לפעמים אתה מזמין תקשורת ולא כולם באים, אבל הפעם עשינו משהו חדש, אז למה שהם לא יבואו? בעיניי אין מצב להגיד שזה טראשי. אני אוהב לעשות דברים שלא עשו לפניי ואני חולה על סרטי אימה. כשיצא 'המסור 7' רצתי לקולנוע, זה מעביר את הגוף חוויה שאי אפשר להסביר, צמרמורות".

היה מפחיד לצלם את הקליפ?

"לא. הדם זה בטעם מייפל, שטויות. זה היה יותר דוחה ממפחיד. אמרנו שאם כבר, אז עושים עד הסוף. הכי קל ופשוט, ובטח הכי זול לי לעשות משהו אחר. הקליפ הזה עלה לי הרבה כסף, ואפשר במקום זה לראות אותי עומד ושר על אהבה, כמו בקליפ של 'את יפה', שאני מנגן בגיטרה ומנשק מישהי. זה אחושילינג קיטש, למרות שזה מקסים. אני לא מצטער על כלום, זה התאים לי אז ועכשיו רציתי לעשות משהו אחר".

ומה יהיה עם ההגבלות של ערוץ 24?

"זה לא ישתנה, ואני לא אשנה את הקליפ, אין מה לעשות. זה מבאס ברמת הגישה שלהם. ערוץ 24 תמיד יהיה בית בשבילי, לא משנה מה. עבדתי שם, יש לי חיבור עם האנשים והעורכים, אבל היה לי קשה לקבל את המקום שהם הגיעו ממנו. זה אמור להיות ערוץ שמקדם יצירה של קליפים ישראלים מכל הסוגים, ומה הבעיה? בני נוער לא חשופים לתכנים של סרטי אימה? דיברנו עם האנשים שם, ולצערי הם לא ראו את זה כמונו".

מה הרגשת אחרי ההתבטאות של יהורם גאון על הזמר המזרחי החדש, שאמר שחלק מהשירים הם "זבל שלא ברא השטן"?

"אפשר להגיד 'אני לא אוהב' או 'לא מתחבר', אבל לרדת על המוזיקה הזו במילים האלה זה לדעתי לא לעניין. סבבה, הכל בסדר, יש עוד כמה שחושבים כמוך, אבל חכמים ממני כבר אמרו שעם הצלחה אי אפשר להתווכח. אבל עזבי, כל העניין הזה נסחט מכל הכיוונים. אפשר גם להגיד שאם תדבר על מוזיקה מזרחית או ים תיכונית, אז בכלל תיצור גלים מכל העיתונאים והעורכים והיוצרים והקהל, וכולם יתייחסו אליך".

מאידך, גם משה פרץ מיהר לנצל את המומנטום וכינס מסיבת עיתונאים משלו לענות לגאון. הרגשת שהוא מייצג אותך?

"לא, אני לא צריך שייצגו אותי. זה מה שהוא הרגיש, זה נפל בזמן של הופעה שלו, וזה היה סביב כל מה שקורה איתו. אני לא הייתי עושה את זה, הופתעתי מהצעד שלו, אבל זכותו של משה להגיד מה שהוא חושב".

יניב דווקא כן מוכן לייצוג זמני מצד פרץ, כשהוא נזכר במשפט שזה אמר בסרט על מוזיקה מזרחית של דני ענבר ברשת: "אין לך מושג כמה זה מורכב להיות פשוט". משפט כזה יכול להיות מאוד שימושי בימים שבהם טקסטים של אמנים כמו יניב הפכו לסלע מחלוקת: "אצלי רוב הטקסטים על אהבה, זה מה שמעסיק את כולנו. כל אחד יכול להתחבר לזה. נכון שהשפה שלנו השתנתה, לקהל יותר קל להתחבר ולהרים ידיים ולצעוק מילים שאתה בעצמך מדבר אותן".

אתה שלם עם כל הטקסטים שלך?

"כן. חלקם קיבלו המון ביקורת. מה שהמשפט 'שימי פס על הפסים' בשיר 'את יפה' עשה זה ממש לא נורמלי, זה הגיע למצב שחשבו שאני שר על שורות של קוקאין. וזה בכלל טקסט של סמדר שיר. שתביני לאן אנשים הולכים עם זה. ועכשיו אני שר משפט כמו 'משחק אותה עסוק כשאת מתקשרת', כי זו השפה שלי, ככה אני מדבר, והקהל מרגיש את האמינות שלך ויותר מתחבר לזה. אולי יום אחד אני אשמע את השירים האלה ואגיד לעצמי - מה חשבתי לעצמי, אבל עכשיו אני אוהב אותם. לא כל טקסט צריך לפענח ולהסביר ולנתח. אנחנו יוצרים טקסטים ושירים ולחנים, שלוש־ארבע דקות שמתאימות לאירוע וזמן מסוים, חלק מהשירים האלה יישארו כאן עוד כמה שנים, אבל הרוב לא. אז כל הזמן עושים עוד ועוד".

פעם באמת היה כאן אחרת, כמו שיהורם גאון טוען?

"כן. אין ספק שהמוזיקה שעשו בשנות ה־70 וה־80 וה־90, חיים משה וזוהר ארגוב וישי לוי ויואב יצחק, מייסדי המוזיקה הזו, שונה לגמרי ממה שקורה היום. גם הלחנים וגם הטקסטים. פעם זה היה המוזיקה המזרחית האמיתית, היום זה ים תיכוני, משהו אחר. אני רואה את עצמי כזמר מגוון בגלל כל ההשפעות שלי. גדלתי על MTV של שנות ה־90, מדונה ומייקל ג'קסון וכל התקופה הזו, בראיין אדמס ובון

 ג'ובי וכל הקיטש הזה. זה גם מה שאני שומע באייפוד, את ביונסה וריהאנה, זה יותר העשור האחרון. המון מוזיקה אלקטרונית, ביטים שונים, סאונד מתכתי יותר. בשכונה היינו שרים זוהר ארגוב, כשאני מגיע לסבא וסבתא אני שומע מוזיקה בוכרית, ובבית אמא שלי חולה על סלין דיון, ואבא שלי עם חוליו איגלסיאס. אני אוהב גם וגם וגם".

הדור שלך יותר חכם עסקית מקודמיו?

"אני יכול להגיד רק על עצמי. בתחילת הדרך ינאי שאל אותי, 'אתה שותף או בובה?'. עוד לפני שעניתי הוא אמר שאין לי ברירה, כי הוא לא ייתן לי להיות בובה. זה מכניס אותך בראש למקום שאתה מבין שלא אומרים לך מה לעשות. אתה קובע, כי אתה זה שתסתכל על זה 20 שנה אחורה, רק אתה. הכל מתחיל מפה. היום אני מודע לכך שאני במצב שאני מאכיל הרבה משפחות, אנשים עובדים אצלי, זה סוג של כוח. יש אחרים שאני בטוח שמעדיפים להיות ראש קטן, אבל מגיל אפס אני לא ככה, תמיד הגדלתי ראש. יש בזה המון סיכונים. השקעתי כספים בכל הסיפור הזה, ואני עדיין יכול להישאר עם חור בכיס".

ינאי לא הוציא יותר?

"בהתחלה כן. הוא היה הראשון שהכניס את היד לכיס ובאמת השקיע בי, אבל מה שהוא הכניס מתקזז מהרווחים וזה מקובל עליי וברור לי. עד שיצא האלבום השני הצלחתי לחסוך קצת ולהביא לינאי ואמרתי לו, בוא נמנף את היחסים בינינו. הוא מיקסם את הקטע העסקי שלנו, הוא איש עסקים לכל דבר. אבל אני גם רואה הכל מול העיניים. אני לא תמים".

שיתוף הפעולה בין יניב לרטפן, בעליה של חברת הייצוג כחול לבן אמנים, החל בגיל 17, כאשר רטפן הגיע לבית הוריו של יניב בדרום תל אביב כדי לבקש את ידו של הנער באופן המסורתי ביותר. מגיל 14, אז זכה בתחרות שירי זוהר ארגוב ב־yes, יניב התרגל להצעות כאלה, "אבל בינאי היה משהו אחר מהרגע הראשון".

ההורים שלך אהבו את זה?

"כן, מאוד. הם מבינים בעסקים, יש להם מינימרקט, אז הם אמורים לדעת בעצמם שעסק ורגשות ביחד זה לא עובד. אבא שלי יודע מתי צריך לפטר ועם איזה ספקים לעבוד. וככה ינאי. ואם הוא לא היה ככה לא היינו יושבים כאן היום".

איזה ילד היית?

"הפסיכולוגית שלי אומרת שמגיל אפס הלבישו עליי את סיפור הנסיך, הייתי בפרונט, הראשון, האח הבכור שלכולם יש ציפיות ממנו. איפשהו היום אני מתחיל לקלף מעצמי את הדבר הזה, מתחיל להבין שזה בסדר לא להיות הצודק תמיד, זה בסדר להיות רגיל, מדי פעם טועים ולא מצליחים".

לא להיות מושלם, בקיצור.

"בדיוק. לפני כן נתנו לי את ההרגשה שאני חייב, שאם אני לא מושלם זה לא בסדר. בלימודים, בכדורסל, בהכל. הייתי מקבל במבחן לא 70 או 80 אלא 90 - ועדיין משתגע. חושב שאני אפס ולא שווה. ואחר כך במוזיקה, אם לא היתה לי הופעה טובה והרגשתי שהקהל לא איתי, הייתי נשבר, מתרסק".

מה זה מתרסק?

"מתרסק זה יושב בוואן בדרך הביתה, לא מדבר עם אף אחד וכולם יודעים שעדיף לא לדבר איתך. ואז להגיע הביתה, להיות עם עצמי ולחשוב למה זה היה כל כך גרוע. זה שיגע אותי, עד שהבנתי שלא הכל חייב להיות מושלם וזה שחרר אותי. היו מצבים שחשבתי שזהו, לא בא לי יותר ואני לא רוצה יותר, אבל היום בטיפול אני לומד למצוא את האמצע, לא להיות במקומות קיצוניים כל כך של למעלה ולמטה".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"