שמחה, אחרי הכאב

הכרוניקה ידועה מראש. פיגוע. המולה. תקשורת. מד"א. זק"א. סירנות. כתבנו במקום האירוע. כתבנו בבית החולים. דובר מד"א. סגן מנהל בית החולים. פוליטיקאי מימין. פוליטיקאי משמאל. צעקות ברחוב מוות לערבים. מצב הפצועים. ראש המועצה. אלוף במיל'... פרשנים... יד חזקה... רק תהליך מדיני... אמרנו לכם... אין ברירה... רק כוח... חלון הזדמנויות... נשוב לכתבנו בבית החולים... מצב הפצועים...וחוזר חלילה.

אצלי, המראות הללו מאתמול העלו לנגד עיניי שוב את דמותו המופלאה של איש מיוחד ונדיר - אבי הפצועים, שמחה הולצברג, שהחודש מלאו 17 שנה לפטירתו. המבוגרים שבינינו, שעוד זכו להכיר אותו ודאי יודעים על מה ועל מי אני מדבר. הצעירים יותר - כדאי שידעו על מי מדובר.

הייתה לי הזכות בתקופה שאחרי מלחמת יום כיפור ואחר כך בהזדמנויות נוספות להתלוות פה ושם לשמחה הולצברג. לא בחינם זכה לתואר "אבי הפצועים". לא בכדי זכה ב 1976 בפרס ישראל על מפעל חיים.

למד מאבי האסירים

שמחה היה "טיפוס" שאין לו אח ורע. אין דומה לו.

הוא נולד בוורשה, עבר כנער וכבחור את מאורעות השואה, ואף השתתף במרד גטו ורשה. נלקח למחנות ושוחרר בסיום המלחמה בברגן בלזן, לאחר ששכל את כל משפחתו בשואה. מאז עלייתו ארצה ב-1949 ניהל מלחמת חורמה בגרמנים ובכל התהליכים של ההתקרבות לגרמניה. פעל, הרעיש עולמות, הפגין ונעצר, והמשיך במלוא הלהט.

במשך הזמן התקרב שמחה הולצברג מאוד למי שהיה מורו ורבו הרב אריה לוין זצ"ל, אבי האסירים. שמחה יצק מים על ידיו ולמד ממנו את תורת החסד המדהימה הנובעת מתוך אהבת אדם ואהבת ישראל ללא גבולות.

לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר הסתלקותו של ר' אריה לוין זצ"ל, החל שמחה לפעול בקרב הפצועים. שמחה היה לאימפריה של ממש - אימפריית חסד של איש אחד. הוא כיתת רגליו מבית חולים לבית חולים, מפצוע לפצוע, עודד, ניחם, הרגיע, הדריך, שימח, ליווה, טיפל, אירגן, שמר על קשר והפך להיות אבא ואימא לכל הפצועים. ליווה אותם מהפציעה ועד החופה, ועד הברית של הילד וכן הלאה. במקביל גם ליווה באותה עוצמה של אהבה את המשפחות השכולות.

לא קל להיות פצוע בינוני

הייתה בו שמחת חיים מיוחדת של ניצול שואה. שמחת חיים שבאה ממקום של עצב עמוק ושכול ללא מרפא. הוא היה עליז, שמח, שותה, רוקד, שר ומלא אנרגיות, ורק מעטים ידעו על מה שמתחולל במעמקי ליבו, בחדרי חדרים.

זכיתי ללוות אותו ולראות אותו נכנס לחדרי הפצועים עם השקיות המפורסמות שלו - ממתקים, פיצוחים, עוגות, וכל מה שצריך כדי לפנק את כולם. הוא היה איש של נתינה מדהימה לכל אדם. לא היו אצלו עדות או מפלגות. כולם היו בניו ממש. הוא השתתף בשמחות של כולם. אירגן עזרה פיזית, נפשית וכלכלית לכל מי שהיה זקוק. אי-אפשר היה לעמוד בפניו, ובפני העוצמות שלו.

הוא ידע את מה שאנו חשים דווקא בימים אלו של טרור. החיים והניצולים - ימשיכו את חייהם. המתים - יובאו לקבורה. אבל עבור הפצועים מתחילה עכשיו מלחמה יום יומית של כאבים, חרדות, נכויות, לילות וימים ללא מרגוע לגוף ולנפש. כשכולם כבר ישכחו את הכותרות והפיגועים של אתמול, הפצועים שנשכחים מלב ישאו על גופם ונפשם את הצלקות לנצח. קל להגיד "פצוע בינוני", אבל קשה להיות "פצוע בינוני". פצוע בינוני זה יכול להיות קטיעה חלילה, כוויות קשות או כל נכות אחרת שצריך לסבול אותה וממנה כל החיים. את זה ידע שמחה הולצברג, שהיה דמות מופת ליהודי ששיקם את חייו וחיי רבים אחרים דרך נתינה מדהימה ללא מיצרים.

הליצן העצוב

את ההלוויה שלו בבית העלמין סנהדריה בירושלים אני זוכר כאילו היה זה היום. כל ראשי המדינה היו שם. אלפי קצינים חיילים ופצועים, כל ילדיו וילדותיו של אבי הפצועים. הייתה אנרגיה מדהימה של אחדות ואהבת ישראל בהלוויה הזו. שמחה ז"ל נקבר בסמוך למורו ורבו ר' אריה לוין בבית העלמין בסנהדריה. כמה סמלי.

הסופדים דיברו על שמחה שכולם הכירו - שמחה השמח, הרוקד, השותה, המחבק, מספר הבדיחות, האנרגטי. אלו שהכירו אותו יותר לעומק דיברו על שמחה ניצול השואה, היתום, הפליט, "הליצן העצוב", הנושא

את כאבו וסבלו בשקט.

כמה סמלית הדרך שבה נפרד שמחה מהעולם. בתשנ"ד, 1994, בעת הזו, התקיימה בצומת גלילות אזכרה לחללי אוטובוס הדמים. שמחה כרגיל, בא להיות עם המשפחות והפצועים. הוא ישב באזכרה, מוקף במשפחות ובפצועים, כאשר לפתע נשמט ראשו באחת, והוא החזיר את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 69, מותיר אחריו יתומים פיזיים, ורבים רבים של יתומים רוחניים.

לא יודע למה, או אולי בעצם כן יודע למה, אתמול, כשמראות הפצועים הנאנחים והנאנקים שוב עלו לנגד עינינו, שוב נזכרתי באיש המופלא הזה, שעבור בני דורנו היה לסמל ולאגדה.