מדען בלב

דיוויד X כהן הוא סוג של יציר כלאיים מודרני. מדען בפוטנציה שחטא בכתיבה ומצא את עצמו מעורב בשניים מהפרויקטים המצוירים המצליחים ביותר בתולדות הטלוויזיה. מי שרצה ללמד על קוואנטים וכאוס הפך להיות התסריטאי שמאחורי אמרות השפר של הומר סימפסון או זה שיצר עוד פאנץ' חללי מבית הרובוט בנדר.

כהן, 44, נולד באנגלווד, ניו-ג'רזי, כיום מיני מושבה ישראלית במרחק נהר ממנהטן. הוא צוחק הרבה ומתנצל תכופות על קולו הצרוד ("אני חולה ומשתעל כל הזמן", הוא ספק מקונן ספק צוהל).

שמו האמיתי הוא דיוויד סמיואל כהן, אולם לאחר שביקש להצטרף לגילדת הכותבים של הוליווד וגילה (כמה מפתיע) שישנו כבר דיוויד כהן אחד ברשימה, מטעמי תקנון וכפילות הוא נאלץ לחפש לעצמו שם מקצועי חלופי: "לא רציתי להיות דיוויד S כהן, ולא רציתי להיות עם הסמואל, אז הלכתי על ה-X".

סוג של בדיחה חנונית.

"זו בהחלט הייתה סיבה נוספת. זה נשמע כמו שם מדע בדיוני שכזה, או נוסחה מתמטית. להורים שלי לא היה ממש אכפת, כי זה לא ששיניתי את שמי באופן חוקי, אבל תמיד יכולתי לטעון שה-X מייצגת את שמי האמצעי: קסמיואל...".

אביהוא כתבה - דיויד כהן (צילום: יח"צ)

ישנן טענות שדמותו של הלובסטר העתידני בפיוצ'רמה, ד"ר ג'ון זוידברג, מתבססת על שורשיך היהודים.

"בטח, זו טענה שאני שומע הרבה. הגיונית, זה לא נכון, כי הוא מגיע מכוכב לכת אחר המרוחק זה שנות אור רבות מכדור הארץ. אבל ההשראה לדמות כן הגיעה משחקנים יהודים בעבר, וגם בילי ווסט שמדובב את הדמות הזו מושפע מאוד מהעניין, כמו גם הכותבים. מצד שני, זו דמות בעלת קונפליקטים פנימיים ולא כשרה בעליל אז... אולי הוא יהודי לא כשר במיוחד".

גדל על סקובי-דו

אחותו של כהן, שזכה באליפות מתמטיקה של ניו-ג'רזי עם נבחרת בית הספר שלו, היא מעצבת אתרים, ושני הוריו עובדים כביולוגים.

"מגיל קטן כוונתי להיות מדען ואהבתי מאוד להתעסק בזה, מתמטיקה, תכנות, חשיבה על משחקי וידאו. אבל זה היה כמו משיכה בחבל עם התחביב הגדול השני שלי, שהיה קריקטורות וכתיבה. הייתי כותב תסריטים וסיפורים קצרים וכל מיני עלילות ומוכר אותם לאחותי בעבור סנט אחד. נדמה לי שזו הייתה ההתחלה שלי בכתיבה בעבור תשלום".

אני מקווה שזה לא היה מחיר מופרז.

כהן צוחק: "האמת? בטח גביתי ממנה יותר מדי. תראה, מעולם לא חשבתי על העניין כקריירה לכל דבר. בסך הכל הייתי ילד שקם בשבת בבוקר וצופה בכל מיני תוכניות מצוירות בטלוויזיה, תוכניות עם עלילות די חד-ממדיות. סקובי-דו כאלו, כך שזה לא ממש דומה למה שאנחנו עושים פה, אבל נהניתי מהן בכל אופן. בכל הנוגע לקומדיה, אני זוכר שהפעם הראשונה שבה ראיתי משהו ששודר מאוחר יותר הייתה המופע של קרול ברנט וגם סאטרדיי נייט לייב. הריגוש הגדול הגיע מהעובדה שהתוכניות האלו שודרו מאוחר, כך שזו הייתה חגיגה בשבילי".

אוהב את ליסה

כהן, שגר כעת בלוס אנג'לס, מחזיק גם תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת הרווארד (שם אף שימש כנשיא הביטאון ההומריסטי "לאמפּון") ובתואר שני במדעי המחשב מאוניברסיטת ברקלי. אך בעוד האהבה למדעים שככה מעט ונדחה הצידה, חיבתו הגדולה לכתיבה ולקריקטורות הביאה אותה לכתיבת כמה תסריטים מקוריים. לא היו רוכשים לתסרטים האלו, אבל הגיג הראשון שלו היה ככותב משנה בשניים מהפרקים הראשונים של האנימציה המיתולוגית "ביוויס ובאטהד" ששודרה בערוץ MTV. הכישרון לפאנצ'ים מובנים לא נעלם מעיניהם של אנשי פוקס, ואלו סידרו לכהן חוזה בן חמש שנים ככותב ראשי של "משפחת סימפסון". כהן, שכתב כמה פרקים זכורים במיוחד, ביניהם כמה מהספיישלים של האלווין ואת הפרק "ליסה הצמחונית", שזכה בשני פרסים אקטיביסטים וסביבתיים. אולם שלושת פרסי אמי שברשותו (שניים על משפחת סימפסון ואחד על פיוצ'רמה) ודאי הסבו לו גאווה גדולה יותר.

"הגעתי לעבודה על משפחת סימפסון לאחר שהתקבלתי, די במקרה, לעבודה על ביוויס ובאטהד. פשוט שלחתי להם כמה חומרים שהתגלגלו בדרך נס למייק ג'אדג', היוצר, ומהחלטורה הזו עברתי למשפחת סימפסון. המצחיק הוא שבתור סטודנט וכותב רעב מעולם לא ראיתי את ביוויס ובאטהד, כי לא היו לי כבלים, אבל כנראה שהם חיפשו דם צעיר וכוח עבודה זול אז התאמתי להם!"

איך זה לעבוד עם מאט גרייניג, היוצר של משפחת סימפסון ומי שיצר לצידך את פיוצ'רמה?

"הוא מצוין, בחור נהדר. הוא מקבל הרבה קרדיט ובצדק. מאט זכה להצלחה עצומה בחייו אבל הוא מאוד צנוע, נחמד ונדיב ויודע איך לפענח בני אנוש. הוא גם עוזר לצוות שלו להרגיש בנוח ויודע כמה העבודה הזו יכולה להיות תובענית. אתה יודע, כתבתי בעונה החמישית שם והייתי בטוח שאלו שנותיה האחרונות של משפחת סימפסון, כי לא היו אז סדרות אנימציה שנמשכו לאורך זמן כה רב. היום, שמונה-עשרה שנים אחרי, אני מבין שזו הייתה ההתחלה ממש".

אתה מצטער שעזבת?

"הו, לא לא לא! בכלל לא. יש שם אנשים שכותבים כבר המון זמן, וזה נחמד כי זו עבודה קבועה במונחים הוליוודים, אבל ככה אתה לא יכול לצאת לדרכך העצמאית ולעשות משהו משלך, משהו שאתה יצרת מההתחלה. להישאר שם עשר, חמש-עשרה או עשרים שנים זה משהו שלא רציתי. להקים משהו מחדש היה יותר מרתק".

מיהי הדמות החביבה עליך?

"ליסה. באמת! כלומר, אם אני רוצה דמות הומריסטית אותה אוהב לראות על המסך, אז כמובן שהומר הוא הבחירה הנכונה. אבל ליסה היא דמות שעדיפה יותר מבחינה תסריטאית כי יש בה יותר עומק, יותר בשר. אתה יכול להעביר אמירה, וגם מאמין יותר למשהו אם ליסה מאמינה בו. יש בה יותר עומק ולכן, למעשה, קל יותר לכתוב אותה. אבל שוב, אם אני רוצה לראות מישהו חוטף איזו אלה בראש, זה יהיה הומר".

וממי היית נפטר?

"את מי הייתי הורג? בטח יש לי כמה רעיונות. נו... זה קשה. הייתי בוחר אולי דמות שאני יצרתי, אבל בטח לא דמות שמישהו אחר יצר. אני לא רוצה לפגוע באף אחד".

"הגיג הראשון שלו היה ככותב משנה בשניים מהפרקים הראשונים של האנימציה המיתולוגית ששודרה בערוץ "MTV. "ביוויס ובאטהד" 

הכתיבה קשה מכל

פיוצ'רמה, הסידרה אותה כהן יצר בצוותא עם גרייניג, נמצאת כעת בעונתה השישית ומשודרת בערוץ קומדי סנטרל. אולם בשנת 2003, בעת שידורה של העונה הרביעית החליטו קברניטי פוקס (אז, הערוץ המשדר ובעל הזכויות) שלא להמשיך ולהזמין פרקים נוספים.

"מעולם לא היינו הצלחה עולמית ענקית כמו משפחת סימפסון, והעבודה הייתה קשה. זה לא שיש לנו על מה להישען או אלמנט שכולם הכירו: משפחה שאפשר למצוא בסלון עם הילדים. בפיוצ'רמה הכל היה חדש ומתרחש בשנת 3000. יכולות להיות מפלצות, יכולים להיות רובוטים, זה קצת קשה יותר לקרקע את הסדרה לאלמנטים מוכרים יותר. בסופו של יום גילינו שצריך להשאיר את הדמויות אמינות ברמת האנושיות שלהן, גם אם הן לא אנושיות טכנית. העיקר שלצופים יהיה אכפת מהן ושהם ירגישו מחוברים. בנוסף, הבנו שאפשר לקחת את כל העניין של מדע בדיוני באופן רציני ועדיין לעשות אותו מצחיק. שילוב של דרמה ובדיחות יכול להיות מוצלח מאוד, אפילו מוצלח יותר".

מה הרגשת אחרי שביטלו אתכם?

"הייתי משוכנע שזה סופי ומוחלט, שאנחנו גמורים. זה די נדיר למצוא סדרה שבוטלה והוחזרה לחיים רק בגלל המכירות של ה-DVD או הרייטינג היציב של השידורים החוזרים. אני לא מומחה להיסטוריה טלוויזיונית, ואני מניח ש"איש משפחה" היא הדוגמה הבולטת ביותר לעניין הזה – ומניח שהם סללו את הדרך לחזרה לחיים על ידי ההצלחה שלהם ששכנעה את הגאונים בפוקס לתת לנו צ'אנס נוסף. בין ביטול הסדרה להשבתה לחיים כתבתי כמה פיילוטים שלא נמכרו, וזה היה נחמד אבל לא משהו שהתממש. בכלל, כולם עברו לחיים אחרים, קיבלו עבודות שונות או ניסו דברים משלהם בשלב הזה, עד שקיבלנו את הטלפון".

לא קיבלת טלפון מאמא שאמרה לך צריך להיות מדען?

כהן פורץ בצחוק רם: "האמת היא שאני חייב לתת להורים שלי קרדיט פה, כי הם תמכו בי מאוד. לא ברור למה, כי המהלך שלי היה די מסוכן ולא מחושב כלכלית, אבל הם האמינו בניסיון שלי להפוך לכותב. תקופת ההמתנה לא הייתה כזו קשה, כי העבודה של ארבע השנים שקדמו לה הייתה כל כך מתישה וקשה, עם ימים שלא נגמרים וסופי שבוע שעלו לי בבריאות, כך שהחופשה הזו הגיעה ממש בזמן. עובדה, גם עכשיו הקול שלי צרוד ודואב".

מהם הקשיים שמשפיעים עליך כל כך?

"אני חושב שהעובדה היא שאני היוצר והכותב הראשי של הסדרה היא ללא ספק הקשה מכולן. השלבים הראשונים של פיתוח רעיונות לפרקים, הניסיון להבין אם הסיפור הגיוני או שווה משהו. אנו משקיעים בכך הרבה מאמץ, כי אם לא תשקיע בהתחלה יהיה לך הרבה יותר קשה בשנה שלאחר מכן. לביים את הדיבוב, לשבת עם העורכים למשך שעות ארוכות, אנשי הסאונד והמוזיקה, האפקטים. אני מעורב בכל שלב ושלב, אך הכתיבה קשה מכולן".

איך היה לזכות בפרס האמי?

"הדבר הכי טוב בטקס, ואנחנו יושבים בטקס המשני, הפחות נחשב, הוא הרגע שלאחר ההכרזה על הקטגוריה הזוכה. כלומר, אתה יושב שם באולם, מזיע ומתוח מהתרגשות ומעצבים, כשאין לך מושג אם אתה הולך לזכות או לא. כמובן, אם קוראים בשמך זה הרבה יותר נחמד וכיפי, אבל השנייה שאחרי ההכרזה על הזוכים מלווה בהקלה והערב שלאחר מכן מתנהל באופן רגוע בהרבה. אגב, יש לי סיפור טוב: באחת השנים בהן משפחת סימפסון זכתה בפרס, רשת פוקס דאגה לנו ללימוזינה, כדי שלא נשתה וננהג. היינו בערך שמונה חבר'ה בלימוזינה, כשאני מחזיק את פרס האמי, ואז מישהו הציע שנשתמש בו בכדי להיכנס לאחד המועדונים הנחשבים בלוס אנג'לס. אני חושב שזה היה סקיי בר. בקיצור, הגענו למקום, והיה שם תור די מטורף בחוץ, אבל איך שבאנו ראית את קהל האנשים נחצה כמו ים סוף. אז כן, שווה לזכות באמי, יש לו כוח".

בא קעקוע

ערוץ קומדי סנטרל צפוי לעלות בקרוב בישראל, מה שמעלה את השאלה על ההבדל בינו לבין רשת פוקס.

"התהליכים זהים למדי, אבל ההבדל המשמעותי הוא שהסטנדרטים בקומדי סנטרל שונים מאלו של פוקס, יותר קלילים. היו לנו כמה פרקים בהם צלחת לוויין ענקית מצנזרת כל מיני דברים לא נאותים שהדמויות אומרות, למרות שסתם רצינו להראות את הצנזורה ולא ממש לומר דברים שכאלו. אחרי השידור קיבלנו פתק מאנשי קומדי סנטרל ובו היה כתוב: 'עכשיו כשאתם בקומדי סנטרל, אולי פשוט תיתנו לדמויות לומר את מה שהן צריכות להגיד?' אז כן, בקומדי סנטרל אנחנו פחות מתאמצים לצנזר את עצמנו ומתאימים את התוכנית לסטנדרטים קלילים יותר".

זה תואם את האישיות שלך?

"הווו... זה קשה. אני חושב שבפנים, בלבי, אני עדיין מדען. זה די נכון לגבי כמה מהכותבים האחרים. אני חושב שהמצאות או קדמה טכנולוגית הן כמובן חשובות בהרבה ממה שאנחנו עושים בתוכנית, ומשפיעות הרבה יותר על העולם. אני גאה בכתיבה שלנו, אבל מעריץ מדענים ומורים על העבודה שלהם ברמה הגלובלית".

לפעמים נדמה לי שאתה קצת לא מאמין שהתוכנית שלך בטלוויזיה.

"לגמרי, בטח. זה שילוב של מזל טהור, עבודה קשה ותזמון. היינו בפסגה של הכתיבה ואז חטפנו מכה, ואז חזרנו למעלה. זו תקופה משונה ומרתקת ואני פוגש אנשים מעניינים במשך התהליך. זו הרפתקה טובה. אגב, אני חושב שהכבוד הכי גדול שקיבלנו בגלל התוכנית, או אחד מהם, הייתה העובדה שאנשים ממש מקעקעים את הדמויות שלנו על עצמם – לנצח נצחים! וזה לא שאני ממליץ על כך! פעם אחת בילי ווסט, שמדובב עבורנו כמה וכמה מהדמויות הראשיות, נכנס לקעקע את עצמו. הוא בדיוק ראה שמישהו בחנות עושה את הקעקוע של בנדר, הרובוט. אז הוא ניגש לשם, סיפר לבחור מיהו והוסיף את החתימה שלו במארקר, רק כדי שהמקעקע יעבור עליה עם המחט. זה כבוד!"