הכי מטוקבקות
    שבירת הטאבו
    חקר השואה נמנע עד לאחרונה לעסוק בנושא התעללות מינית בנשים באותה התקופה. כעת, עם פרסומו של ספר מחקרים החושף מקרים חוזרים של אלימות מינית ואונס בגטאות ובמחנות הריכוז, נפתח נושא חדש ואפל בהיסטוריה של התקופה האפלה. דיווח מדיון שהתקיים השבוע במוזיאון ברוקלין
    מארגנות הדיון על התעללות מינית בנשים יהודיות בשואה, שנערך במרכז הפמיניסטי שבמוזיאון ברוקלין ביום ראשון האחרון, שמחו לגלות כי הנושא מעורר עניין רב בציבור. למרות שמדובר בנושא כבד ורציני, המרכז שבמוזיאון ברוקלין התמלא בקהל ביום ראשון אחר הצהריים, קהל שהיה מורכב בעיקר מנשים. באותו אירוע הוצג ספרן של ד"ר סוניה הדג'פת' וד"ר רושל סיידל, "אלימות מינית נגד נשים יהודיות בתקופת השואה" (Sexual Violence against Jewish Women during the Holocaust), שיצא לאור לפני מספר חודשים בהוצאת אוניברסיטת ברנדייס.

     


    "למרות שקיום יחסי מין עם נשים יהודיות היה אסור בחוק, אנחנו יודעים היום, שהיו נשים שנהפכו לשפחות מין" (צילום: ג'ף סגל)  

     

    ד"ר סוניה הדג'פת' היא מרצה לגרמנית ב-מידל טנסי סטייט יוניברסיטי, שם היא מלמדת קורסים על השואה, בעוד ד"ר סיידל היא מייסדת מרכז "זכרו את הנשים" (www.rememberwomen.org), הפועל בניו-יורק, ומרצה על השואה כבר למעלה משלושים שנה. הספר שבעריכתן המשותפת הוא תוצר של עבודה של למעלה משלוש שנים, כשהן נעזרות בקבוצה של חוקרים צעירים שסייעו להן בעבודת המחקר.

     

    בספר משלבות שתי העורכות עדויות על הנושא ממקורות שונים, כולל פרק מתוך ספרה של הסופרת הישראלית נאווה סמל, "צחוק של עכברוש", שבו מספור סיפורה של ילדה יהודיה המוסתרת בזמן השואה ומנוצלת מינית. גם הפסיכולוגית אווה פוגלמן, המרבה לחקור את השואה מההיבט הפסיכולוגי, הוזמנה לתרום פרק על ההשפעה הפסיכולוגית על נשים שעברו התעללות מינית בתקופת השואה.

     

    את הדיון במרכז הפמיניסטי הנחתה לא פחות מכוהנת הפמיניזים באמריקה, גלוריה סטיינם, כשלצידה ניצבה אליזבת סאקלר, הפילנתרופית שיסדה את המרכז

    במוזיאון. סאקלר הסבירה, שהיא יסדה את המרכז כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

    את הדיון קיימו משתתפות הפאנל כדי לנסות להשיב על השאלה: האם הדיון בנושא זה, שאיש כמעט לא דיבר עליו עד עכשיו, יכול לסייע למנוע אונס והתעללות מינית במקומות אחרים בהם מתרחש רצח עם? לצורך כך הורכב פאנל מכובד ומרתק, שבו ישבו שתי העורכות, הדג'פת' וסיידל, הסופרת נאווה סמל, שהגיעה מישראל, מאמן ז'אן קאסונגו נגונדו, מייסדת ונשיאת קרן "שלופה" (Shalupe), המסייעת לקורבנות תקיפה מינית בקונגו ובמקומות אחרים באפריקה, ג'סיקה ניווירת', מייסדת מרכז Equality Now והפסיכולוגית אווה פוגלמן.

     

    סטיינם סיפרה כי היא קראה תסריט על התעללות מינית בשואה ושאלה את עצמה, איך הנושא לא הועלה כבר במשפטי נירנברג. היא ציינה כי להערכתה, אם היו חושפים את הנושא קודם יתכן ומקרי האונס ההמוני בבוסניה ובסודן לא היו קורים.

     

    קאסונגו נגונדו סיפרה על מקרים מזעזעים בקונגו, בהם נשים נאנסו ולשונן נכרתה כדי שלא יוכלו לספר מה עבר עליהן. היא סיפרה על נשים שנאנסו ע"י אנשי או"ם, על הסטיגמה השלילית שנושאת עמה הנאנסת בקונגו, על בעלים שזורקים את נשותיהם לרחוב עם הילדים, על נשים רבות שנדבקו באיידס בעקבות האונס. "כולם מדברים, אבל אף אחד לא עושה כלום", אמרה. "הנשים האלו לא מקבלות את התמיכה שהן צריכות", הוסיפה. ג'סיקה ניווירת' גילתה שברואנדה מפקדים הורו לחיילים שלהם לאנוס נשים במהלך המלחמה, וכי למרות עדויות רבות של קורבנות האונס, איש לא הורשע בדין על המעשים. היא עידכנה עוד שכללי המשפט היום מחייבים לכלול גם יצוג נשי במשפטים הדנים בפשעים נגד האנושות. רושל סיידל גילתה שלא רק הנאצים אנסו נשים יהודיות אלא גם גברים יהודים. התחקיר על הספר, גילו סיידל והדג'פת', חשף עדויות על מקרים בהם העבירו גברים יהודים בחורות יהודיות יפות לידי הנאצים. באחד המקרים היה זה כדי שעיירה שלמה לא תגורש למחנה ריכוז. סמל ביקשה להאיר נקודה: "בשורה התחתונה", אמרה, "גבר צריך לעשות את הבחירה המצפונית בין נכון ללא נכון". הקהל מחא כפיים.

     

    תגובות הקהל היו מרגשות לא פחות. מישהי שאלה האם יש מקום לרוחניות, לסליחה, לאחר מעשה. בתגובה אמרה גלוריה סטיינם כי לפני הרוחניות, צריך לכעוס. צעירה שגדלה ברואנדה סיפרה כי היא עצמה הייתה קורבן לאונס כשהייתה בת 14 וכתוצאה מכך נדבקה ב-HIV . "אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו למען הנשים", אמרה. צעירה אחרת סיפרה שנפלה קורבן להתעללות מינית כאן באמריקה, וביקשה לדעת למי היא יכולה לפנות, כדי לספר מה שקרה לה. רופא מנתח המטפל בניצולי שואה ושהגיע ממחוז ווסטצ'סטר ביקש להביע זעזוע מהפרטים שנחשפו בדיון. גם הוא ביטא את שביעות רצונו מכך שהנושא עולה לדיון. הגיע הזמן לבטל את הטאבו על נושא זה, סיכמה נאוה סמל.

     


    מימין: גלוריה שטיינם, ד"ר סוניה הדג'פת', נאוה סמל וד"ר רושל סיידל (צילום: מיכל דניאל)

     

    דרשו הוכחות

    ד"ר רושל סיידל סיפרה, שהרעיון להפיק ספר שיביא עובדות על כך שבתקופת השואה נשים יהודיות נאנסו, שימשו כשפחות מין והוכרחו לשמש כזונות, עלה באחד הימים של שנת 2006, כשהיא וד"ר סוניה הדג'פת' הנחו סדנה למורים במוזיאון "יד ושם". שתי הנשים נמצאות מזה שנים בקשר הדוק עם המוזיאון הישראלי.

     

    סיידל, שנישאה לבעל ברזילאי, מצאה את עצמה מחלקת את זמנה בין סאן פאולו, ניו-יורק וירושלים. הדג'פת', שהתחילה את הקריירה האקדמאית שלה בספרות גרמנית, נשואה לישראלי ומלמדת על היבטים שונים של השואה. באחת ההרצאות שלה על התעללות מינית בנשים יהודיות בשואה, איתגר אותן אחד מאנשי יד ושם. "הוא שאל איפה המסמכים המוכיחים את הטענות שלנו והוסיף שאסור לנו לדבר על זה, אם אנחנו לא יכולות להוכיח את הטענות. יום אחד פגשנו אותו בירושלים עם ניצול שואה שעוסק בחקר נשים בשואה, ושמענו שאחד אומר לשני: 'תגיד להן שנשים יהודיות לא נאנסו בשואה'. זה היה הרגע שבו החלטנו לחקור לעומק את הנושא ולכתוב על זה ספר".

     

    שתי הנשים חזרו לניו-יורק וגייסו מלגות לשלם לחוקרים שינברו בארכיונים ויסייעו בעבודת המחקר. אתגר נוסף הם מצאו במחקר שערך חוקר השואה רוברט סומר על נשים באושוויץ, שבו, לדבריהן, הוא טוען כי נשים יהודיות באושוויץ לא הוכרחו לעבוד בזנות בבית הזונות שפעל באחד הבלוקים. סיידל והדג'פת' טוענות שיש הוכחות שהיו נשים יהודיות שהתחזו לנוצריות, לפולניות קתוליות, ועבדו בבית הזונות. בנוסף הן אומרות כי יש הוכחות שנשים שהועברו לקצינים הנאצים עבור סקס, הוצאו להורג לאחר מכן כדי שלא יוכלו לספר מה נעשה להן. ד"ר הדג'פת' מספרת כי כשהתחקו אחרי הסיפורים בירושלים, הן מעולם לא הגיעו למקור; כל העדים עמם דיברו תמיד סיפרו את הסיפור שקרה למישהו אחר.

     

    נאווה סמל, שפרסמה בשנת 1985 את הספר "כובע זכוכית", הספר הראשון בישראל שעסק בסוגית הדור השני לניצולי השואה, ביססה את הסיפור המרכזי בספר על עדות של אמא שלה, שסיפרה שהקאפו שלה במחנה קליינשנאו, שהיה בין פולין לגרמניה, הייתה זונת חזית שנשלחה למחנה. "הגרמנים חשבו שהנשים האומללות האלה יתאכזרו לאסירות", הסבירה, "אבל האשה שנשלחה למחנה של אמא שלי הייתה מלאך והצילה בלוק שלם כולל אמא שלי, בזכות היחסים הלסביים שניהלה עם אחת הקצינות הגרמניות". סמל הכניסה את העדות לסיפורה, מה שחשף אותה לתגובות של שמונה נשים ושני גברים, שהודו לה שכתבה את הספר, שהשמיעה את קולם, שאפשרה לעולם לדעת שזה קרה.

     

    סמל, שנמצאת בארה"ב לסיבוב הרצאות בקליבלנד, טנסי ובאוניברסיטת ייל, סיפרה, שרק לאחר שנולד בנה הבכור, אייר, כשהייתה בת 25, אמא שלה הסכימה לדבר על מה שקרה בשואה. "בבית שלי היה הס מלהזכיר את השואה. מרוב פחד לא קראתי את הספרים של קצטניק", סיפרה. את שתיקת הנשים היא מבינה, "ישראל היא מדינה קטנה ומשפחתית, לכן אנשים שמרו על סודיות. לחלק מניצולי השואה יש נכדים ונינים", הסבירה סמל. "הם לא רוצים לסכן את הישג חייהם. אבל הרבה דברים משתנים, פעם גם לא היה איזכור לכך שהומוסקסואלים וצוענים הושמדו במחנות. היא מאמינה שספרן של הדג'פת' וסיידל יתקבל בסקרנות, כי ישראל היא חברה פתוחה.

     

    שבירת שתיקה

    אווה פוגלמן, בוגרת לימודי פסיכולוגיה ב-CUNY, החלה ב-1976 לארגן באוניברסיטת בוסטון מפגשים של צאצאים לניצולי שואה. המפגשים הובילו למחקר שיזמה, על השפעת השואה על הדור השני של ניצולי השואה. פוגלמן, שכינסה קבוצות של בני הדור השני גם באוניברסיטה העברית בירושלים, סומכת שתי ידיים על ממצאי הספר, שבו מתפרסם גם מאמרה, "ניצול מיני של נשים יהודיות בזמן ואחרי השואה: פרספקטיבה פסיכולוגית". היא מגלה שנשים יהודיות נאנסו גם ע"י חיילים רוסים ששחררו את היהודים מהמחנות, וכן ע"י צרפתים ואנגלים וגם ע"י פרטיזנים יהודים, שבלא מעט מקרים התחתנו אתן מאוחר יותר. היא מתארת נשים עם תחושת אשמה על מה שקרה להן, אמהות שלא מסוגלות ליצור אינטימיות עם ילדיהן. פוגלמן משוכנעת שכמה שיותר כותבים על הנושא, כך יותר נשים ידברו על מה שקרה להן.

     

    בשנת 1984 היא הפיקה סרט בשם "שבירת השתיקה", שהוקרן בערוץ הטלוויזיה הציבורי בארה"ב, ובו טיפלה בדור שנולד אחרי השואה. היא גילתה שמי שמצליח לדבר עם ניצולי השואה הוא דווקא הדור השלישי. את ההשראה לחקור את ההשפעות הפסיכולוגיות על נשים יהודיות שעברו התעללות מינית בשואה קיבלה פוגלמן מחוקר השואה הלל קליין, בשנת 1978, לאחר שאמר לה, שהיא אף פעם לא שואלת את הניצולים אתם היא מדברת על החיים המיניים שלהם. "התחלתי לחשוב על זה כשראיינתי ניצולים שנשלחו לבתים של נאצים כשהיו ילדים", סיפרה, "כי היו מקרים שהם עברו ניצול מיני. ילדי הדור השני שהייתה להם אמא יפה חשבו שהיא ניצלה כי השתמשה במין כדי להציל את עצמה. בשנת 1985, אירגן ד"ר ג'ון רינגולהיים, מרצה לפילוסופיה, כנס בניו-יורק, שניסה להשיב על השאלה, אם יש הבדל בין הדרך בה גברים עברו את השואה לזו שבה חוו אותה נשים? אחת השאלות ששאלו את הניצולים בכנס הזה הייתה על חיי המין שלהם: האם היו יחסים לסבים במחנה? האם זה קרה גם אצל הגברים? האם באמת היפות נאנסו והצילו חיים באמצעות מין? הניצולים בכנס הסבירו לנו שלא היה להם דחף מיני במחנות. הם היו רזים מאוד, ללא שיער וללא אפשרות להתרחץ. בראיונות שקובצו בארכיון של סטיבן ספילברג, למעלה מ-500 ניצולים דיברו על אונס או פחד מאונס. למרות שקיום יחסי מין עם נשים יהודיות היה אסור בחוק, אנחנו יודעים היום, שהיו נשים נהפכו לשפחות מין. יש לי עדויות על כך. חקרנו את הנושא ביסודיות".

     

    תחילת הדרך

    הספר והדיון במוזיאון בברוקלין מסמנים בעצם רק את תחילת הדרך, תחילת העבודה לחשיפת נושא הניצול המיני הן בשואה והן בפשעים נגד האנושות שהתקיימו לאחריה. החוקרות יודעות שעבודתן רק התחילה. אחת המטרות שעל הפרק היא לשכנע את אנשי האו"ם להכניס את הדיון בנושא הניצול המיני בעתות מלחמה לסדר היום. ב-27 בינואר, מעדכנות השתיים, מציין האו"ם את יום השואה הבינלאומי. הנושא השנה היה נשים אמיצות בשואה, אבל אף מילה לא נאמרה על נשים שעברו התעללות מינית בשואה.

     

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שבירת הטאבו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יהדות
    "אלימות מינית נגד נשים יהודיות בתקופת השואה". עטיפת הספר