שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני צריך להחליט איזה מין אשה תתאים לי
    מישהי שארגיש איתה בנוח, שתהיה חברה. שכמו בשיר של יהודית רביץ, אוכל להוריד אותה במדרגות החצובות בתוך תוכי למקום הסודי שלי. שהיא תתאים לי ואני - לה
    השבוע נתקלתי במתנה שנתנה לי פעם האקסית שלי, מור. מחזיק מפתחות, לא משהו גדול במיוחד, עם חריטה: "כבשת את עולמי". חזרתי כמה שבועות אחורה, עם כמה דמעות שבצבצו. אף פעם לא הבנתי את הנטייה של אנשים לסנטימנטליות כלפי חפצים. הרי מה זה בסך הכל? עצם מתכת. יש כמוהו מאות, אם לא אלפים, בארץ. המשמעות הסמלית שלו ברורה: כמות הרגש שהיתה, ונעלמה. מישהו אחר, אפשר להניח, יכבוש את עולמה בהמשך. מישהי אחרת, כנראה, תכבוש את עולמי.

     

     

    נפגשתי בסוף השבוע עם האשה היחידה עד כה שכבשתי את עולמה. יצאנו לטיול קצר, ידידותי. כשנפרדנו אמרנו שנמשיך להיות בקשר. זה לא שלא היתה אהבה, היו דברים אחרים שהיו חסרים. דברים שלא ידענו להצביע עליהם בדיוק, אצל שנינו ביחד ואצל כל אחד בנפרד. דברים שהספיקו כדי להסכים שלהמשיך ביחד בקשר רומנטי זה לא רעיון שטוב לשנינו. ומאז שנינו בתהליכים חיוביים. היא מתגברת על בעיותיה לבד, וגם אני.

     

    ככל שהזמן עובר אני לומד לגלות את הצד האינפנטילי שבי

    כמו בסיפור של בנג'מין באטן, לפעמים נדמה לי שגם אני נולדתי קשיש. עם הזמן, כמו בסרט, אני הופך להיות צעיר יותר ויותר. אם רוב האנשים בצעירותם הם בעלי נטייה לריגושים – אצלי המצב הפוך. נולדתי עם כובד אחריות של נשיא ארה"ב לפחות, וככל שהזמן עובר אני לומד לגלות גם את הצד האינפנטילי שבי. לומד לעשות קצת שטויות ואת חשיבות ההנאה שבזמן פנוי גם לצד כל העיסוקים "החשובים": לימודים, עבודה וכדומה.

     

    אלוהים אדירים, אפילו רקדתי במסיבה לפני כמה ימים. מור כל הזמן היתה מתבאסת מכך שאני לא מסוגל לרקוד. באותה תקופה, כשהייתי איתה, לא היה לי צורך לעבוד על חולשותיי. עכשיו כן. ריקוד, מה שלאחרים נראה כמו פעולה פשוטה וקלה, היה עבורי אירוע מרגש ומפתיע (זה גם דרש כמה בירות לפני כן). יש בי אמונה פנימית שאני יכול להתגבר על כל מכשול חיצוני. סטטיסטית, נסיון החיים גם מלמד שזה נכון. עם המכשולים הפנימיים אני מתקשה להתמודד.

     

    השחרור הזה נעים ומעיד אולי על כך שבפרידות, לצד החסרונות הרבים, יש גם יתרונות. אחת הסיבות לפרידה עם מור, כמובן לא המרכזית, היתה הסיבה הזאת - הצורך הזה בלקחת אחריות אך ורק על עצמי ולא על כל שאר העולם. להשתחרר, לנוח, לראות, לבחון.

     

    אני תוהה לפעמים אם אצליח לגשר על הפערים, על ילדות עשוקה וגיל התבגרות שנעלם לבלי שוב. אלה מחשבות לא פרקטיות, כמובן, שכן אין לי מה לעשות כרגע בנידון. ובכל זאת, כפי שמגלה הצד הלא פרקטי שבי שנחשף באחרונה - יש מקום גם למחשבות מן הסוג הזה.

     

    אז מה עכשיו? לא ברור. בגיל שבו יש כבר מי שמתחתנים, מתארסים או נמצאים בזוגיות ארוכה, אני שייך לאלה שפתאום עכשיו מחפשים ותוהים. נדמה לי שזאת פשוט תכונת אופי. יש אנשים שבאופן כללי בטוחים שהם יודעים מה נכון ומה לא נכון בחיים, ויש את אלה שכל הזמן מעריכים מחדש, חושבים, או במינוח אחר - חופרים.

     

    בשיחה עם ידידה צעירה ממני (לא בהרבה), היא שיתפה אותי בהתלבטויותיה לגבי דייטים. מקסימה, מותק אמיתית, וגם עזרה לי להבין יותר טוב מה אני מחפש. היא עדיין בשלב שבו היא מתרגשת מבחור חתיך, חמוד. היא כרגע עדיין מתמקדת באפיונים חיצוניים בעיקר. שזה אולי רדוד, אבל לגיטימי לגמרי לדעתי. שתיהנה, תחגוג, וכשיגיע זמנה, תבחר בן זוג לפי מאפיינים עמוקים יותר.

     

    מבחינתי אין סתירה בין קשר רציני לבין חופש. אף פעם לא הבנתי את הרדיפה אחרי מין סתמי וזול, לא זה מה שאני מחפש עכשיו. בחיפוש ותהיות הכוונה שלי היא אחרי האשה שתתאים לי. כי אם הגעתי להבנה שאהבה לבד לא מספיק, עכשיו אני צריך להחליט מה המאפיינים של אשה שתתאים לי. ואתאים לה. כי לחלוטין, אהבה זה מה שאני רוצה.

     

    מישהי שארגיש איתה בנוח, שתהיה חברה. שכמו בשיר של יהודית רביץ, אוכל להוריד אותה במדרגות החצובות בתוך תוכי למקום הסודי שלי ("יש כזאת תהום, בין העולם בחוץ לזה בפנים. אנחנו מכוסים עננים. מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי. שמוליכות למקום סודי").

     


     

    שמאלצי לחלוטין, ולא אכפת לי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אני צריך להחליט איזה מין אשה תתאים לי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עם המכשולים הפנימיים אני מתקשה להתמודד
    צילום: jupiter
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים