עידן אי הוודאות

בלי להכיר את עידן יניב לעומק, אני יכול לשער שהמילה השנואה עליו היא "נחמד". יניב הוא ודאי מסוג הבחורים שההורים אוהבים, אלה שמשתרכים בצד בתוך החבורה. אבל מה, האלבום החדש של יניב, כמו החתום עליו, נחמד, בואכה נחמד מאוד.

הבעיה הגדולה באלבום היא העדר נישה וזהות מוזיקלית אמיתית. מצד אחד, על פניו, התמהיל אמור להיות המדויק ביותר, שכן בזכות איזון נכון יניב הגיע להיות אחד הזמרים הבודדים שמככבים הן בגלגלצ והן ברדיו לב המדינה. אבל עדיין, למרות הלהיטים, הלחנים המנצחים וההגשה המצוינת של יניב, משהו כאן לא לגמרי עובד.

נדמה שהבעיה הגדולה של יניב היא שאין לו מושג מי הוא באמת. הוא רוצה להיות הזמר הסכריני שיוצרים כמו סמדר שיר כותבים לו שירים ומופיע בוועדי עובדים, ומנגד, הוא יודע שהכסף הגדול ביותר נמצא בחתונות, שם הוא פחות חזק, ומנסה לתת אותה במזרחית.

עידן יניב. רמיקסים מיותרים (צילום: אוהד רומנו) 

השאיפה שלו להתבסס בשוק האירועים הפרטיים צועקת כבר מעודף רצון מוגזם, דבר שבא לידי ביטוי באותן גרסאות רמיקסים, גם לשירים הקצביים ממילא. אלה נוטים להחריב את השירים לגמרי ולהוציאים מהם את כל היופי המקורי. רמיקס גרוע במיוחד, ותלוש מכל קונטקסט, יש כאן ל"טירה של מלך", שבגרסתו המקורית הוא בלדה יפהפיה.

רשימת הקרדיטים באלבום מעידה על פיצול הזהות של יניב. מצד אחד, יש את דור דניאל שתרם לו בלדה נהדרת לפתיחה. ומנגד, יש את דוד זיגמן, יוסי גיספן והצמד שי ראובני וצ'ולי זכאי, שייצרו לו שירי חפלות לייט. יניב חייב להחליט מה הכיוון אליו ירצה לכוון את הקריירה, מזרחי או פופ ישראלי, ולא לנסות לרקוד על כל החתונות.

בינתיים, זה לא הכי עובד לו. הקהל המזרחי מזהה חוסר אותנטיות ויניב, כמה שלא ינסה, הוא לא חן אהרוני מחד גיסא ובטח שלא משה פרץ מאידך, לא משנה עד כמה ייתן בסלסולים. הרצון שלו להיות בסדר עם כולם, להיות פליזר שכולם אוהבים, גרמו לו להפוך מאחד הקולות המפתיעים במוזיקה (עוד לפני שידענו מי אלה פרץ ואהרון) להיות זה שנגרר אחריהם. חבל, כי לו יש את כל הנתונים להיות זה שמוביל.