מי רוצה חרדי בעבודה?
אם ביורם כהן נפלה שלהבת הספק בשל כיפתו, מה יגידו החרדים שיצאו ללמוד ומנסים להתקבל לעבודה? איך יסבירו החרדים האקדמאים שהם מסוגלים להתעלם מהסטרפלס של המזכירה ואין בכוותם לשנות את התנהלות המשרד?
לא להאמין כמה מילות ספקנות נשפכו בעיתונות על מינויו של ראש השב"כ החדש, יורם כהן. "הוא מתאים, אבל...", "הוא חובש כיפה, אך מתון...". תמיהות והרמות גבה על האיש והכיפה הסרוגה שלראשו. פתאום אחרי שלושים שנות שירות לא בטוחים בתקשורת שהוא האיש המתאים לעמוד בראש המערכת.
יחד עם כהן, הפכה הציונות הדתית כולה לסוג של "סוכן כפול" במקום העבודה. מי שמאז ומעולם עבדו בשילוב עם החברה הישראלית, נתקלים לפתע בחשדנות עם כניסתם לתפקידים "רגישים" (ראו גם מקרה עמידרור). ואם
בתחילת השבוע פירסם בנק ישראל את הנתון המחמיא כי מאז שנת 2005 שולש מספרם של החרדים באקדמיה. עבור מי שחי את המגזר ביום-יום, הנתונים האלה לא ממש מפתיעים. כמות ההכשרות שנפתחות ומתרחבות, מעידה כי הביקושים בשטח ערים מאוד. ולמרות הכל, הנוסחה של תואר=תעסוקה, לא עובדת. תרתי משמע.
כשמכניסים למשוואה את עובדת היותו של בוגר ההכשרה אדם חרדי - משהו משתנה. אז אמרו לשלוימל'ה "תלמד מינהל עסקים, יהיה לך טוב". הוא היה ממושמע - שלוש שנים, פלוס שנה מכינה. דגר ושינן כדי להיות מסוגל להביא הביתה פרנסה בכבוד. והיום? גורנישט מיט גורנישט.
לא מזמן הודתה בפניי מכרה העובדת כתוכניתנית בחברה חילונית, כי היא נוהגת להשמיט באופן קבוע כל איזכור לסמינר שבו
בקרב הסטודנטים החרדים לשעבר, ואקדמאיים בהווה, התפתח הומור שחור. על המעסיק שרואה ישיבת פנוביז' בקורות החיים ומעביר ישר לגריסה, או על מנהלת כוח האדם שלא בטוחה "במידת ההתאמה לתפקיד".
תרצה חלב?
ועוד לפני שנבחנו כישוריו המקצועיים של האברך לשעבר בראיון עבודה, הוא גם ייאלץ להשיב לשאלות אשת ההשמה בחברה איך ישתה את הקפה בבוקר כשהחלב הוא רק בהשגחת הרבנות, והאם הפקידה בקבלה שחובבת חולצות סטרפלס מפריעה לו. וגם אם יענה בכנות שאין בעיה בקבלה ואת הקפה הוא יביא מהבית, יעדיפו בחברה ש"לא לסמוך על הנס", וידלגו בקלילות למועמד הבא.
ומה יעזרו ההשתלמויות והתארים כשעדיין, כל מה שיכולה חרדית ממוצעת לשאוף אליו בתחום התעסוקה היה ונותר, משרה באחד ממרכזי ההעסקה ה"ייעודיים", שם היא תנוצל לעבודה בשכר נמוך וללא אפשריות קידום. כי במעוז העסקים תל אביב אף אחד לא יטרח להעיף לעברה מבט שני.
הדואליות שבה מצוי המשק הישראלי בכל הנוגע לתעסוקת חרדים, רק הולכת ומחריפה. יד אחת מאיצה בהם להיכנס למעגל העבודה ולהשלים את השכלתם. בעוד חברתה טורקת בפניהם את הדלת. העובדה
שקיימים היום ארגונים שלמים שכל תפקידם הוא להחזיק את היד למעסיק המבוהל ולשכנע אותו ש"כדאי לך, תשלם להם אלפיים שקל פחות", זו תעודת עניות לחברה הישראלית. זו שלא השכילה לקבל ולהכיל את השונה בתוכה ולאפשר לו לפרנס את משפחתו בכבוד.
גם היום יעדיפו רובם של המעסיקים הישראלים לעצום עין ולהפטיר, "מתי כבר הם יעזבו את הכולל ויצאו להתפרנס?", בלי לשאול את שאלת השאלות: איפה בדיוק רבותי? איפה?
לפנייה לכתב/ת 
