רומן אסור: משחקים באש כדי להרגיש חיים
אני פנויה, אתה נשוי, וזה לא הפריע לך או לי להיכנס לריקוד מטורף שמזין את הצרכים שלנו. אני לא האשה האחרת, אין פה אהבה או התאהבות, רק ידידות עם אינטרסים, וזה בעיקר כואב. וידוי של מי שנמצאת לבד על הגג
בדיעבד שנינו נכנסנו לזה בגלל האש. שנינו אוהבים לשחק בה, לגעת-לא לגעת בה, מכורים לריגוש, לאסור, לדעיכה ולליבוי המחודש.
היית הבחור החדש במסדרון.
למסדרון יש קצב חיים משלו. בשעות היום, כשהוא עמוס, השיחות קצרות, אינפורמטיביות, בעיקר על ענייני היום ועבודה. אבל כשהערב מגיע, כשאנשים בודדים נמצאים שם, המסדרון מקרב ביניהם והשיחות מקבלות גוון אחר - עמוק יותר ורגוע, על הדברים החשובים באמת.
זה התחיל בתמימות, בשיחות הקצרות האלה, ומאוחר יותר גם בשיחות האחרות. הפכנו לידידים (לא לגמרי ברור אם המושג הזה תקף אחרי גיל 30), ואז הם הופיעו: הרמיזות, הפלירטוטים ההדדיים, המשיכה הממגנטת, הנגיעות האקראיות.
אני פנויה, אתה נשוי, ובכל זאת זה לא הפריע לך או לי להיכנס לריקוד המטורף שמזין את הצרכים של שנינו. המסדרון הפך למגרש משחקים, פינת הקפה למקום מפגש והמעלית - לקן אוהבים אסור. הפכנו להיות תיירים בבניין, כאילו הוא ארץ חדשה ושמנו לעצמנו מטרה לגלות בה מקומות נסתרים.
עם הזמן מצאנו לעצמנו מקומות אחרים לממש את התשוקות. לא עבר זמן רב עד שנכנסת אליי הביתה בפעם הראשונה, והשנייה והשלישית. ומי עדיין סופר?
המפלט שלך מחיים מסודרים הוא המפלט שלי מהבדידות
אין פה התאהבות ואין פה אהבה, יש רגשות וריגושים אחרים. יש חברות לא לגמרי נטולת אינטרסים. שנינו צריכים להרגיש חיים, שנינו צריכים את החיזוק הזה. כשיש טיפה דעיכה, בודקים זה עם זה שזה עדיין קיים ודואגים ללבות את האש, כאילו זוהי אש החיים שלנו.
שנינו נאחזים בה בכוח. אתה, כי היא המפלט שלך מהחיים המסודרים שבנית לעצמך, ואני כי היא המפלט שלי מהבדידות, כאילו אם לא אאחז בה אשאר באמת באמת לבד.
אני לא האשה האחרת. אין לי תקוות או רצונות לבנות משהו משותף, ואני לא נשברת כשאתה הולך. יודעת בדיוק למה אני שם, ולמה אני לא צריכה להיות שם. מחפשת את הכוחות לצאת, אבל נכנעת לניצוצות, לרגעים הבודדים ביום שאני מרגישה שאני חיה.
וזה בעיקר כואב. כואב להודות שאני צריכה להיצרב באש כדי להרגיש חיה. כואב להודות שאני צריכה את רסיסי תשומת הלב, בזמן שאני כואבת מעומק הלב את חסרונו של הדבר האמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
