מובטל נולד

במוצאי השבת האחרונה החלה עוד עונה של "כוכב נולד", ואיתה גם מספר בלתי מוגבל של חלומות באספמיה משומנים על ידי מתמודדים עם ניצוץ בעיניים, שרק רוצים להצליח בתעשייה. לפני שאתם מטפסים על איזה עץ גבוה מדי, תרשו לי להזכיר לכם שמלבד שלישיית הגמר של העונה הראשונה - שכמו בכל תוכנית ריאליטי בדרך כלל מייצרת דמויות בלתי נשכחות שזוכות למעמד איקוני, ועוד יוצא דופן אחד (הראל סקעת) - לא הצליחה "כוכב נולד" לייצר מוזיקאים שבאמת מתפרנסים בישראל בכבוד מהמוזיקה שלהם (אומרים שבועז מעודה ומישל גוריאלשווילי מצליחים מאוד בחו"ל). אומנם לא מעטים מפליטי התוכנית הפכו לכוכבי ילדים ועשו קופה יפה במופע חנוכה זה או אחר, אבל עם מוזיקה, בארץ, קשה מאוד לקנות במכולת.

2008. המשתתפים בגמר, זוכרים? כרמל אקמן, ישראל בר און, לי בירן

(צילום: מרב ורד)

בינתיים, בצד השני של לוח השידורים, שודר השבוע ב־yes דוקו הסרט התיעודי על משינה, אחת הלהקות הגדולות והמצליחות שהיו לנו פה. חברי הלהקה סיפרו איך לקחו רכבת לילה לקהיר ונאלצו לרדת באמצע הדרך, כי לא היה להם כסף לכרטיס - רוצה לומר, התלוננו לא פעם, כמיטב המסורת, על הקושי להתפרנס ממוזיקה בארץ. אלא אם אתם משה פרץ, קובי פרץ, או אחד מחבריהם לז'אנר - ואתם לא.

תוכניות הריאליטי מייצרות כוכבים אינסטנט. זה ידוע, זה מקובל, זה בסדר גמור. אבל בזמן שתוכניות כמו "הישרדות", "האח הגדול" ו"היפה והחנון" מעצבות את דור העתיד של פוקדי ההשקות היחצניות למיניהן, "כוכב נולד", ובדומה לה "אייל גולן קורא לך", מתיימרות להביא את המוזיקאים החובבים המשתתפים בהן לדרגת "כוכב", כזה שיכול להתפרנס מאמנותו. מה שרוב המתמודדים בתוכניות האלה לא קולטים בזמן הוא, שהם לא יוכלו באמת להרוויח כסף מהתחביב שהפך למקצוע, אלא כנראה יתבוססו בו בתסכול, ממש כמו רוב האמנים בארץ.

אל תבינו לא נכון, אני לא אומר לכם לוותר על החלום, ממש לא. לכו על זה. אדם שלא רודף אחרי מה שהוא רוצה, דורך כל חייו על אותה בלטה. אבל בזמן שאתם נותנים את כל מה שיש לכם על הבמה, חרדים למוצא פיה של מירי מסיקה ומנסים להצליב מבטים עם מרגול, אל תשכחו את התעשייה הזאת, תעשיית המוזיקה שאתם כל כך רוצים להיכנס אליה. היא לא כל כך נוצצת כמו שגורמים לכם להאמין.