שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני בת 33 והרחם שלי עודנו ריק עד כאב
    הנה הדילמה איתה לא מעט נשים מתחבטות מידי יום ביומו: האם להביא ילד לעולם לבד (בנק הזרע, ידיד הומו, מתנדב ממד"א) או לתת לתקתוק מחריש האוזניים של השעון הביולוגי המיוסר להמשיך עד למציאת המיועד. לשעון ביולוגי דרוש מקלקל שעונים
    אילו רק הייתי מכירה מישהו שיודע לקלקל שעונים במקום לתקן אותם. כי השעון שלי עובד טוב מדי, מתקתק חזק מדי. לפעמים זה בלתי נסבל. הוא מדוייק ברמות מרגיזות ביותר. מזכיר לי כל הזמן כמה לא הספקתי.

     

     

    ובכל זאת הספקתי כל כך הרבה דברים! עשיתי כל כך הרבה וראיתי כל כך הרבה, למה את זה הוא לא יכול להזכיר לי? למה הוא חייב להזכיר לי את הדבר הכי גדול שעוד לא הספקתי לעשות. ללדת. כן, אני בת 33 והרחם שלי עודנו ריק. ריק עד כאב, וגם לא מתעתד להתמלא בקרוב. למרות שלפי אימי, הידועה בכינויה 'הרבנית', אין לדעת וזה יקרה ממש ממש בקרוב – אני אפילו לא יכולה לתאר. נכון. באמת לא מתארת לעצמי. בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא חוזרת על המנטרה הזו כבר שלוש שנים. נראה שה'בקרוב' שלה מאוד שונה משלי, או שהיא פשוט מאמינה לכל הסיפורים שאלוהים מאכיל אותה. אני מזמן הפסקתי. בשבילי אלוהים הוא שקרן פתולוגי. כל הזמן מבטיח ואף פעם לא מקיים. לא סתם הוא ב'מקרה' פספס אותי שם, ברשימות החשובות של המחותנים והיילודים.

     

    "אולי את בכלל לא רוצה" אמרה לי חברה טובה. אולי באמת. אולי לא בא לי לבד. אולי לא עכשיו. אולי בא לי רק עם אהבה. אולי זה עוד סיפור שאני מספרת לעצמי כדי לא להתמודד עם אחד הדברים הרציניים בחיים שוב לבד. כמו כל החיים שלי בערך.

     

    כשהייתי ילדה הייתי מדפדפת בלוח השנה הגדול המוזהב שאבא שלי היה מקבל מהעבודה ומציירת פרחים בכל מיני תאריכים ועושה חישובים. נהגתי לחשוב שעד שנת 2000, שהיתה נראית נורא רחוקה וכתובה במספרים קטנים בשנים שיבואו, כבר אהיה בת 23 ובטוח עד אז אהיה נשואה. אולי גם עם ילד. אני זוכרת שהייתי עוצמת עיניים וכבר רוצה להגיע לשם. לשנת 2000. כי אז הדבר הכי מרגש שאני הכי רוצה יקרה לי. אני אהיה אמא.

     

    אז הנה הדילמה איתה לא מעט נשים מתחבטות מידי יום ביומו בכל מקום בגלובוס כמעט. האם להביא ילד לעולם לבד (בנק הזרע, ידיד הומו, מתנדב ממד"א...), או לתת לתקתוק הבלתי פוסק ומחריש האוזניים הזה של השעון הביולוגי המיוסר שלנו להמשיך עד שנמצא את המיועד - גבר חלומותינו, אהבת חיינו, משוש נפשינו, שיגאל אותנו מייסורינו כך נוכל להיאנח אנחת רווחה "וואו, זה היה קרוב!", לנגב את מעטה הזיעה הקרה שעל מצחנו ולחייך. ניצלנו בדקה ה-90. עכשיו אנחנו יכולות ללכת לכל הרווקות הזקנות האחרות, חברותינו שהיו במצבנו ממש לפני רגע, אלה שסתם מקשטות את המשרד בבדידות המאובקת שלהן, לכל אלה שמחכות כבר שנים שהחבר (שמשעמם להן ת'תחת) כבר יציע נישואים, לכל אלה שהחליטו באומץ רב לעשות טיפול 30,000 - למלא שפתיים, ציצי ולהרים כל מיני דברים שאמורים ליפול באופן טבעי, כדי למשוך עוד קצת זמן – ללכת אליהן ולספר להן את סיפור הגבורה שלנו.

     

    או שפשוט נסתום ונהנהן בהבנה ובאמפתיה

    נספר להן איך אנחנו עשינו זאת. איך ניצחנו במלחמה נגד השעון הביולוגי. איך מצאנו את החתן שלנו! איך גם להן זה יקרה. ממש בקרוב, ושלא ידאגו. איך צריך לְזַמֵּן אלינו מה שרוצים, ושאם לא באמת נדע איזה גבר אנחנו רוצות בחיינו הוא לא יגיע ואיזה עבודה פנימית אנחנו צריכות לעשות כדי שזה יקרה, ושהכל לטובה.

     

    או שפשוט נסתום. נסתום ונהנהן בהבנה ובאמפתיה, כי זה היה הכאב שלנו ממש לפני שנייה. די עם ההתנשאות הארורה הזו. להתחתן זה לא הופך אף אחת לטובה יותר, חכמה יותר או שווה יותר מאחרות.


    להנציח את הקיום שלך (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    במובן מסויים להביא ילד לעולם זה להנציח את הקיום שלך. אגואיסטי ככל שזה נשמע. כי אם עשיתי זאת - זה אומר שאני קיימת. לא כמו עכשיו. עכשיו אני כמו עץ שנופל באמצע היער ואין אף אחד ששומע. עכשיו אני לא באמת קיימת. מה זה הצורך החולני הזה לשים את החותם שלך בעולם? למה אני מרגישה שאם לא אעשה את זה אני אהיה כל כך לא שלמה, כל כך מיותרת בעולם? מה כבר ביקשתי? קצת כסף? קצת אהבה ללא תנאים? קצת עניין? קצת קריירה? קצת התרגשות? קצת משמעות? קצת עומק? קצת שקטטטטטטטטטט!!!!!!!!

     

    שמישהו ישתיק את השעון המזורגג הזה אחת ולתמיד, כי הוא מוציא אותי מדעתי.

     

    או, שבמקום להשתגע נעלה על גגות בתינו ונצעק לכל הנשים באשר הן להתעורר ונזכיר להן שאנחנו מדהימות, שוות, אמיצות, מיוחדות, חזקות ונפלאות עד מאוד! מגיע לנו לקבל את הכי טוב, וזה מה שיהיה אם לא ניכנע. אם לא ניפול למקום האפור. אם לא נגדיר את עצמו לפי תכתיבי החברה. אם לא ניתן לפחד לשתק אותנו מלפעול ולהרים את הראש בגאווה.

     

    אם אתן פוחדות לפספס את הזכות להיות אמא – עשו ילד, גם אם זה לבד! אהבה תמיד יכולה לבוא אחר כך. אם אתן לא בטוחות, אז אל תביאו ילד. אבל אל תחיו בחרטה. תחיו באהבה והשלמה שזו הבחירה שלכן, וכשזה יגיע זה יגיע! כי אתן זה מה שחשוב. לא שום דבר אחר.

     

    כל יום אנחנו מטביעות את חותמנו בעולם הזה מבלי להרגיש בכלל. כל יום יש לנו הזדמנות מדהימה לשנות למישהו את החיים.

     

    בואו נתחיל בשלנו.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אני בת 33 והרחם שלי עודנו ריק עד כאב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שמישהו ישתיק את השעון המזורגג הזה אחת ולתמיד
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים