"רק לעבוד, ולא לחשוב יותר מדי"

לצרפתיים בכלל, ולקברניטי פסטיבל קאן בפרט, יש חולשה לוודי אלן. הם מרעיפים עליו כבוד, פרגון וחיבה בכמויות הרבה יותר גדולות מאשר הוא מקבל במולדתו. בחודש הבא ממלכת הגבינות והבאגטים שוב תפגין את האהדה, ההערצה והתמיכה שהיא חשה כלפי היוצר היהודי־אמריקאי המקשיש: סרטו החדש "חצות בפריז", המתרחש בעיר האורות, יחנוך את פסטיבל קאן ה־64.

למרות כל הניסיון שצבר בפסטיבלים, ולמרות שהוא בן בית בקאן, מתברר שאלן בכל זאת לחוץ מהמעמד. "לפני כל אירוע גדול אני מצליח להיות חולה", הוא מתוודה בפגישתנו האחרונה. "אשתי סון־יי נהנית מהדברים האלה יותר, היא נהנית לבוא לקאן. בזמן שאני סובל מחרדות ולא יוצא מהמלון, היא הולכת לים ורואה סרטים ונוסעת עם הילדים לסן־טרופה".

הבכורה העולמית של "חצות בפריז" היא אומנם לא הפעם הראשונה שאלן פותח את הפסטיבל, אבל השטיח האדום השנה יהיה שונה באופן מהותי מזה של שנים קודמות, ולו בגלל העובדה שאלן ליהק לסרטו את קרלה ברוני, רעייתו של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי. הזוג המלכותי יצעד בוודאי במעלה מדרגות ארמון הפסטיבל, וגם אם סידורי הביטחון לא יאפשרו זאת, לפחות נקבל תמונות של אלן עם הגברת הראשונה.

"בעיני אין הבדל בין דת למגידי עתידות. לא הלכתי לאף אחד מהם"

צילום: אימג' בנק / Getty Images)

"ל'חצות בפריז', חיפשתי אשה שנראית טוב, אינטליגנטית, תרבותית, רהוטה, שתשחק מישהי מכובדת שעובדת במוזיאון", מנמק אלן את הליהוק המפתיע. "מישהו הציע לי את קלרה, וחשבתי שזה רעיון מלא השראה. לא הכרתי אותה, אבל אחרי שנפגשנו, חשבתי שהיא בחירה מאוד טובה למה שאני צריך. אמרתי לעצמי: 'כן, היא נראית הטיפוס המתאים, היא גבוהה, מושכת, מקרינה אישיות נחמדה ואינטליגנטית'. קרלה אומנם לא שחקנית, אבל היא היתה על הבמה כזמרת ודוגמנית, והיא תיאטרלית. אחרי שראיתי אותה מנגנת בגיטרה, הבנתי שיש לה אינסטינקטים של שואוביז. האמת שלא חשבתי שקרלה תעשה את זה, אבל בכל זאת שאלתי אותה אם היא מסכימה להופיע בסרט שלי, והיא אמרה 'כן, אני אשמח'. אז ליהקתי אותה לצד אוון ווילסון, אדריאן ברודי, קתי בייטס ורייצ'ל מקאדמס".

בדצמבר האחרון חגג אלן יום הולדת 75. בפגישה שקיימתי איתו במלון מרטינז, ההדור והיוקרתי שבמלונות הריביירה הצרפתית, הוא נראה נמרץ וערני, אבל סבל מהצטננות קלה ומבעיות שמיעה. לעיתים הוא ביקש ממני לדבר בקול רם וברור יותר. "יש לי מזל שאני עוד פעיל. ההורים שלי היו צעירים נצחיים, אבא שלי חי עד גיל מאה וחודש, אמא שלי כמעט הגיעה לגיל מאה, אולי רק בחודשים האחרונים הם היו חלשים, אבל בדרך כלל כולם היו בטוחים שהם צעירים בהרבה", הוא מתגאה. "כשאבא שלי היה בן 85 היו בטוחים שהוא בן 75. היה להם מזל. כדי לשמור על כושר, אני מתעמל כל יום ואוכל מה שצריך, אבל אני חושב שזה רק שני אחוזים מהתוצאה הסופית. היתר זה גנטיקה".

מתוך "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי"

בסרט האחרון שלך, "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", הדמות של אנתוני הופקינס שמתחתן עם אשה צעירה ממנו בהרבה, נזקקת לוויאגרה. הוא גם לא עומד בקצב של רעייתו החדשה והנמרצת. נדמה שזה קשור לחייך האישיים, לא? 

"מאז שהתחלתי לעשות סרטים ב־1965 לא משנה איזה סרט עשיתי, אנשים תמיד חשבו שהוא אוטוביוגרפי, ואני כל הזמן אומר שאני לא האדם הזה, אני לא מתעניין בדברים האלה ולא עושה אותם, אבל הם לא רוצים לשמוע את זה. וכך במקרה של 'כשתפגשי גבר זר ומסתורי'. העיתונאים חושבים שבעיות הבריאות של הבעל המזדקן והקשר עם האשה הצעירה קשורים אליי, אבל זה לא המצב. זה רק חלק אחד מהעלילה, ובסרט יש עוד הרבה עלילות. מה שמטריד את אנתוני הופקינס יותר מכל דבר אחר בסרט זה שאשתו הראשונה לא מפסיקה להגיד לו כמה הוא זקן. אם היא היתה מתוקה יותר, הוא לא היה עוזב אותה כנראה, אבל היא כל זמן אומרת לו שהוא לא צעיר, אל תרים את זה, אל תאכל את האוכל הזה - היא אומרת לו את הדברים הלא נכונים".

אז אשתך לא אומרת לך דברים כאלה?

"היא דווקא כן אומרת לי, אבל אלה לא הערות שקשורות לגיל, אלא דברים שקשורים בהיפוכונדרייה שלי. היא מבקשת ממני להפסיק להתלונן, כי אני לא חולה כפי שאני חושב. אני כל הזמן מתלונן על מחלת השבוע שלי".

ומה המחלה השבוע? אלן ואשתו סון יי (צילום: אימג' בנק / getty Images)

הכרזת לפני עשור ש"אין סיכוי שאתקרב לשורשיי היהודיים". זה עדיין תקף?

"כן. נולדתי לתוך משפחה יחסית דתייה, וכל החברים שלי היו דתיים וחשבתי - איזה מזל יש להם שהם מאמינים ולא מטילים ספק מבחינה אינטלקטואלית. הלב שלהם באמת מאמין. לי זה נראה כמו הדבר הכי טיפשי בעולם, להתלבש ולעשות את כל הטקסים, בין אם מדובר ברבנים יהודים או בכמרים הקתוליים מעבר לרחוב. אני גם חושב שכל הדתות בעולם בנויות על מזימה להשיג כסף וכוח. אבל החברים שלי שהאמינו היו יותר מאושרים ממני, כי הם האמינו שיש משהו גדול מהם.

"בעיניי אין אפילו הבדל בין דת למגידי עתידות. בחיים לא הלכתי לאחד כזה, אבל אני מכיר אנשים שהולכים למגידי עתידות שרלטנים ואני חושב שזה טיפשי. הם מקשיבים להם והם לא עושים דבר בלי להתייעץ איתם קודם. על בסיס של סיטואציה כזו, התחלתי לכתוב את סרטי 'כשתפגשי זר גבוה ומסתורי' (שמככב עכשיו בספריות הדי.וי.די - א.ק). אין אדם בעולם שיכול להגיד לך את העתיד. יש אנשים שכל כך נואשים למשהו, והדת אכזבה אותם, הכומר שלהם אונס ילדים קטנים בכנסייה, והמדע לא עוזר להם באמת כשהם מפחדים באמצע הלילה, והם חשים בדידות ובעיות במערכות יחסים, אז הם מחפשים מגידי עתידות. תמיד יש מי שיגיד, 'אני אעזור לך'. זה רק יעלה לך קצת כסף. זו גניבה לשמה. ב'פשעים ועבירות קלות' אני אומר שהגורל הוא המתנה האמיתית, כמו למשל, כישרון למוזיקה. אתה לא לומד את זה מהכומר שלך ולא רוכש את זה משום מקום, זו פשוט מתנה שאתה נולד איתה".

האם אתה מאושר?

"אני חושב שכדי להיות מאושר בחיים אתה צריך להונות את עצמך בצורה כלשהי. אני חושב שזה דבר משונה או מטופש, אבל כל אחד מוצא איך לעשות את זה. אתה לא קם בבוקר וחושב 'אוי אלוהים, אני מבועת, אני הולך להזדקן'. אתה לא יכול לחשוב בצורה כזו, כי לא תעשה כלום, לא תוכל לצאת מהמיטה, לא תהיה מסוגל לתפקד. למעשה, אני הכי מאושר בשנים האחרונות. זה במקרה, רוב האנשים מאושרים כשהם צעירים יותר. אני נהייתי מאושר מאז שפגשתי את אשתי הנוכחית סון־יי, החיים שלי קיבלו תפנית טובה מאוד. גם הילדים שלי מסבים לי אושר והנאה. אני מאוד נהנה מהם והם מוסיפים ממד נהדר, אבל כשהם עוזבים לסוף השבוע זה נחמד - לא אכפת לי שהבית שקט. כשאתה זקן, זה נחמד שיש לך ילדים שישימו אותך בבית אבות. ולמרות האושר, אני תמיד מודע לכך שזה זמני, שזה לזמן קצר, וזה לא יימשך לנצח. זה ענן שחור שאתה צריך לדחוף הצידה כל הזמן. אתה מודע לכך שיש משהו שלילי אי שם, וזה לא טוב, ובסופו של דבר משהו רע יקרה".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"