חיפושים ומציאות

בגיל 33 גומא אגאייר יכול להשלים כמה וכמה פרקים בביוגרפיה החלקית של חייו. הצעיר השזוף, שהספיק לגור בכמה מדינות, לאבד את זהותו הדתית ולמצוא את היהדות מחדש, לגלות שדה גז ענקי ולקצור רווחי עתק, להתאשפז במוסד פסיכיאטרי, להיעצר על ידי המשטרה, לרכוש נדל"ן בגדה המערבית ולרדוף אחרי קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, יושב על היאכטה המפוארת שלו שעוגנת לחופי מיאמי וקצת לא מאמין שזה קורה לו.

"זה לגמרי ספר, אבל הבעיה היא שאני כותב אותו כל הזמן ואין לי מושג מה יהיה הסוף. יקח לך עוד ראיון שלם חוץ מזה הנוכחי כדי לגלות מי אני".

"הייתה לי נפילה אחת כשהייתי קצת מסטול". אגאייר בחברת גליה אלבין (צילום: טל שחר)

גומא נשוי לג'יימי, אותה פגש לראשונה בתיכון בו למד. לזוג שלושה ילדים וג'יימי נמצאת בחודש החמישי להריונה. הוא מתכנן לקחת את המשפחה לשיט קצר לאיי הבהאמה בעודו משקיף על המפרץ הקטן הנושק לגינת ביתו. דגיגים זעירים מנווטים את דרכם בין סירות ענק לאופנועי ים הצפים כנגד המזח.

גז וכדורגל

אגאייר נולד בברזיל אך עקר עם הוריו לפלורידה בגיל שנתיים. "אבי עבד בחנויות בגדים, בתור שיפוצניק, ולבסוף החליט להיות אמן. זו הייתה שאיפה שהוא תמיד רצה להגשים וכשרון שתמיד היה ברור שיש לו. לא היה לנו הרבה כסף כשגדלנו, אבל אבי שילם את החשבונות. הוא נפטר בשנת 2006".

אחיו ואחותו גרים בישראל, והאחות הצעירה לומדת באוניברסיטת ניו-יורק. אמו של גומא, החיה בישראל אף היא, החליטה להפוך לנוצריה אוונגליסטית בעבר. כשדודו החליט להתחתן בשנת 1998, גומא ביקר בישראל לראשונה. "ידעתי על השורשים היהודיים שלי, אבל במהלך הטיול ביקרנו רק באתרים נוצריים. היינו בכנרת ובכל המקומות בהם ישו נולד, חי והתהלך. זה היה טיול ברוח הברית החדשה. לא ממש קלטתי את כל מה שאני רואה, אבל ישראל השאירה עלי רושם עז. אמי התגיירה מאז מחדש והיא אפילו נמצאת בחבר הנאמנים של קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. עכשיו היא מרגישה שם בבית"

אגאייר חבש את ספסל האקדמיה במשך קרוב לשנתיים, אך החליט כי ריצות בין שיעורים והרצאות אינן קוסמות לו במיוחד, וכך הפך למדריך טניס פרטי. "הייתי עובד בכל מיני קאנטרי קלאבס מדרום פלורידה ועד לניו אינגלנד".

באותה התקופה, לאחר קריירה קצרה כסוחר מניות, הגיעה ההצעה לנהל את חברת לאור אנרג'י, גוף שהתמקד בניסיון למצוא ולהפיק גז משדה בו השקיע דודו של אגאייר, טום קפלן. שם גם הגיעה נקודת המפנה, הכלכלית והרוחנית, בחייו של גומא. "עברתי לגור בטכסס והייתי ממש לבד. חיפשתי אנשים להכיר, משפחות לבלות עמן, או בקיצור – קהילה. לא ידעתי למי לפנות או איפה לנסות. הלכתי לכל מיני כנסיות במטרה להרגיש בנוח בסביבה דתית. הייתי בכנסייה ענקית בגודל של אולם ספורט, וביקרתי גם בכנסייה קטנה וקתולית. שום מקום לא הרגיש לי נכון או אמיתי. רציתי למצוא סוג חדש של כנסייה. ניסיתי אפילו פרסבטריאניזם כדי להבין את ההבדל ביניהן. ודווקא ככה בחנתי את היהדות מקרוב יותר".

מה גילית?

"זה היה כמו פאזל. בנצרות הרגשתי שיש לי חלקים שאני פשוט מנסה לדחוף בכוח וחלקים שאני מנסה להכריח אותם להתאים לפאזל, וזה פשוט לא עובד. ביהדות, אחרי שדיברתי עם רבנים שידעו תמיד להשיב לי על שאלות שלא היו לי תשובות עליהן דרך ציטוטים ממקורות תלמודיים, הבנתי שיש פה הגיון. לא גדלתי כך, מה שאומר שהייתי אוביקטיבי לחלוטין, ולכן הערכתי את זה מאוד".

ואז הגיע גם הגילוי הגדול.

"תמיד רציתי לבנות משהו משלי, ולי ולדודי היה הסכם עסקי. לא ידענו כלום בתחילה על ההזדמנות, אבל התחלנו לשאול פרטים על שדה הגז הזה, לחקור, לקנות קרקעות. כל ההרכבה של העסק הזה לקחה כמה שנים טובות עד שעשינו כסף עצום".

הכסף העצום עליו מדבר גומא הגיעה לאחר שחברת הענק "אנקנה‭,"‬ ספקית הגז הגדולה ביותר בצפון אמריקה, קנתה את המצבור והנכסים של "לאור אנרג'י" תמורת ‭2.55‬ מיליארד דולר.

"זה רק מראה לך שיש הרבה דברים והרבה מצבורים שאנשים לא ידעו עליהם ושעדיין לא נמצאו. לפני שבאנו, הטכנולוגיה שהייתה לא אפשרה למחפשים להוציא את הגז מהקרקע. אבל ידעו שיש שם משהו, תמיד ידעו. טכסס מלאה בגז וזה כמו מכרה של זהב. למזלי, אני מצאתי את הבוננזה האמיתית. באותם הימים הרגשתי כמו בגן עדן. אני בטוח שהייתה כאן יד מכוונת מלמעלה".

הרגשת כך תמיד, או לאחר מעשה?

"כבר אז הרגשתי כך. אפילו עוד לפני שגילינו שיש כאן פוטנציאל אמיתי. כמו בכל עסק, פינטזנו על דבר שכזה, אבל גם דאגנו מה יקרה אם הכל ישתבש. מעולם לא הפסקתי לחשוש עד שבאמת מכרנו את כל החברה והכסף היה בבנק".

אבל אז גם התחילו הצרות.

"כן. אני ודודי רבנו על האחוזים שמגיעים לכל אחד מהעסקה. אני הייתי סבור שסגרנו על חמישים אחוז, והוא טוען שלא מגיע לי כלום".

זה לא היה מעוגן בחוזה?

"היינו שותפים, היה חוזה. אבל אנשים נעשים חמדנים. זה קורה תמיד בעסקים. אין דבר כזה 'מספיק'. אין פעם שיש דבר כזה מספיק. במצב כזה אתה מרגיש ריקנות. הכאב שעברתי בגלל הבגידה הזו, בגלל המקרה הזה, הוא משהו שאקח איתי לאורך תקופה ארוכה. זה האח היחיד של אמא שלי והוא תובע גם אותה! אני כל כך מאוכזב כי הוא יכול לעשות הרבה יותר עם עצמו. הוא מיליארדר ומקושר ואדם מצליח וחכם, אבל במקום לעזור לאנשים בעיצומו של המשבר הגלובלי בו אנו נמצאים, בטח במזרח התיכון, הוא דואג לפנתרים ונחשים. כל אחד יכול לתרום איך שהוא רוצה, אבל אתה יכול לעשות הרבה יותר".

במבט לאחור, היית חוזר על הדברים כפי שהיו?

"כן. למדתי מזה הרבה. למעשה, כל מה שעשיתי בחיים היה לטובה. יש לי אמונה גדולה מאוד באלוהים ואני חי כך את חיי. אני מנסה לעזור לאנשים כל הזמן. לא משנה מה תעשה, הרי תמיד תיתקל בדברים שאינם טובים. בעיני, זה רק אומר שאתה נמצא על המסלול הנכון".

לדבריו, אגאייר אף השקיע בעקיפין בחברות המחפשות נפט וגז אל מול חופי ישראל. "כבר הרווחתי מכך כסף, וזה נחמד.

"בשנת 2003, כשהייתי בן 25, כבר רציתי לעשות עליה, אבל אז החלטתי לנסות ולבנות לעצמי חיים קודם לכן. לא שכחתי את ההבטחה שלי לעצמי, וברגע שמכרתי את החברה יצאתי לישראל".

ומהיכן הגיע השידוך לבית"ר ירושלים?

"ספורט יכול לחבר בין אנשים וקהילות שונות. אף אחד לא שואל אותך מאיפה באת, מי זו אמא שלך, מאיפה היא באה, האם היא יהודיה או האם ההורים שלך התגיירו. אנשים לא נכנסים לפינות האלו והמחסומים יורדים. אבל ראה, בתחילה בכלל לא עקבתי אחרי הספורט בישראל, וזה מכיוון שאין סיקור מפורט יותר מדי של הנעשה בליגת העל בג'רוזלם פוסט. לא הייתי ממש מודע לנעשה מלבד מאמר על משחק אליפות כזה או אחר. כשהתחלתי לחפש עסקים הנמצאים בקשיים או בהליכים של פשיטת רגל, ובמיוחד בגלל שחייתי בירושלים, הבנתי שיהיה נוראי אם הקהילה תאבד את קבוצת הכדורגל היחידה שיש לה. הייתי במשא ומתן ארוך עם ארקדי גאידמק, מזה חודשים רבים. אני רוצה את הקבוצה".

אז מה מונע ממך לסגור את העסקה?

"היו לנו כל מיני מתווים שונים בכל מיני צמתים. כל מיני עסקאות שנפלו לקראת הסוף. זה רק משא ומתן, זה רק עסקים".

לפחות אתה נהנה מההכרה הציבורית לה יחלת.

"מלא אנשים באים אלי. גם פה, בדרום פלורידה. אתמול הייתי בחנות ספורט, בשביל לקנות כמה דברים בשביל היאכטה, ובאו אלי כמה ישראלים בחופשה ודיברו איתי על בית"ר. אני חייב להיות כנה: זה נחמד וזה כיף. מדובר במשפחה אחת גדולה. אני חושב שהאוהדים של בית"ר, במיוחד אלו הגרים בירושלים, יודעים שאני אהיה בסביבה לאורך זמן. ורק בגלל שעדיין לא סגרתי את העסקה עם גאיידמק, זה לא אומר שאני אתן לקבוצה ליפול לליגה השניה או לפשיטת רגל".

כמו פאריס הילטון

אביהוא כתבה - פנימית 2

אגאייר, כאמור, משתדל גם לקנות "בתים רבים" בירושלים ובגדה המערבית. "אלו נכסים אסטרטגיים עבור מדינת ישראל. זו מדינה צעירה ולכן אני מתאים לה כל כך. יש לי ילדים, אבל אני צעיר יחסית וכך גם חבר'ה עם ילדים, אבל גם חיילים בצבא מרגישים שיש משהו שמחבר אותנו. זה מקום מיוחד מאוד".

הנדל"ן בשטחים, זו השקעה כלכלית או מתוך ציונות?

"אני רוצה שאנשים, ולא רק אנשים אלא גם אלוהים, וגם כי הבטחתי לעצמי, יראו שאני מחויב במאה אחוז למדינה הזו, למטרה של שימור האדמה. זה לא רק דיבורים פה ושם. לעזאזל, שמתי שם המון כסף. אני אחד מכם, ואם דברים רק ישתפרו, הרי שגם אני ארוויח".

אבל הסיפור שגרר כותרות גדולות ורבות יותר מכל מאורע אחר בחייו של אגאייר, התרחש לפני קצת יותר משנה. אגאייר צוטט כאומר: "במשך 24 שעות חיפשתי דרכים להיכנס לעזה, יש אנשים שחושבים שזאת בדיחה, אבל אני הייתי שם וחיפשתי את גלעד שליט. אני לא יכול להגיד עם מי דיברתי או עם מי ישבתי כי זה מאוד מסוכן אבל הייתי שם, דיברתי עם מי שצריך לדבר וחזרתי הביתה בשלום. לצערי אני לא יכול להוסיף עוד בשלב זה", הוא גם טרח להראות תמונות אותן צילם באיזור אשקלון. יש גם מי שטענו כי אגאייר הודיע לכל כי הוא נפגש עם שליט עצמו. התוצאה: בני משפחתו של המיליונר הוציאו צו המבקש לאשפזו בכפייה בבית החולים לחולי נפש.

"מה שקרה זה שהייתי על החוף שם, עם חברים ואשתי. הלכנו שם, צילמנו תמונות של כל מיני מוצבים והיה ערב יפהפה. לילה לאחר מכן התעוררתי בבית חולים בירושלים. לא ידעתי מה קרה, אז פשוט קמתי ויצאתי משם. באותו הערב הלכתי לראות משחק בתל אביב ולאחר מכן נסעתי לבית של חבר. לפתע שוטרים דפקו בדלת, נכנסנו עם איזו חתיכת נייר אותה אפילו לא יכולתי לקרוא, והודיעו לי שאני חייב לבוא איתם. הייתי נסער מאוד. לבסוף כבר הסכמתי ללכת, למרות שלא ידעתי לאן אני נוסע. הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי בחדר אשפוז עם אחיות רוסיות גדולות עם מזרקים. התעוררתי קשור למיטה. צרחתי: 'מי לעזאזל אתם חושבים שאתם?! מה לעזאזל אתם עושים לי? מה אני עושה כאן?!' כעסתי כל כך".

ומה הם ענו?

"בין הרוסית, לערבית ולעברית פשוט לא הבנתי כלום. אברבאנל זה לא בדיוק מוקד תיירותי שאמריקאים באים לנפוש בו, אם אתה מבין אותי. לא הבנתי איך הגעתי לפה".

אבל ראיתי אותך מספר בטלוויזיה על גלעד שליט.

"בכנות? אני אפילו לא חושב שאמרתי משהו כזה. לא ראיתי את הקטע הזה, אבל לא ידעתי מה אני אומר. אתה חייב להבין: 99.9% מהזמן אני בחור נורמלי. אני שותה, אני מכייף, אבל אם מישהו עם איזו מצלמה קטנה עוקב אחריך במשך 24 שעות ביממה, בטח יהיו חמש דקות שיכולות להיראות כאילו אתה לא נורמלי. בשלוש שנים שאני בישראל, הייתה לי נפילה אחת כשהייתי קצת מסטול ואני אפילו לא יודע אם מה שאמרתי באמת נאמר. אם אקשיב לזה, אולי אגלה שאפילו לא הבינו אותי נכון? גם הקונטקסט היה שונה: לא מדובר כאן בראיון באולפן מסודר עם מצלמות והכל. זה היה אמצע הלילה, בחדר שלי, ואפילו לא ידעתי שהוא מצלם אותי עם איזה טלפון קטן. הייתי שתוי, אתה מבין את האווירה? לא שמים דבר כזה בטלוויזיה, זה כמו פפארצי של פאריס הילטון".

בוא נחזור לרגע בו אתה מתעורר אזוק למיטתך. מה עובר לך בראש?

"ראה, בטח עברו בי כל הרגשות האנושיים הברורים. פחד, כעס, הכחשה וכל זה. תוסיף לזה סמים פסיכיאטרים כבדים, אבל ממש כבדים, ותבין שזה בלתי אפשרי לזכור. ידעתי שאני לא שמח, ושהצוות שם לא חש בנוח עם כל הלחץ מהקהל והתקשורת. הרי זה לא מוסד שיכול לסגור את המחלקה ולטפל רק בבחור אחד".

האם זו הייתה נקודת השפל של חייך?

"הייתי אומר שבהתחשב בשיא בו הייתי באותו הערב, עם כל אהבת הקהל, למצוא את עצמך בסיטואציה שכזו ממש באותו יום זו הצניחה הכי גדולה שחוויתי בחיי".

אגב, היו לך גם כמה שערות לבנות לפני זה?

אגאייר צוחק "האמת? לא".

ראש עיריית חברון

מהפרשה הזו גם באה ההתחזקות הרוחנית של אגאייר: "זו הדרך היחידה בה אתה מבין לאן אתה הולך. יש הבדל בין גומא של אז לגומא איש המשפחה שמקבל החלטות קצת יותר שקולות ויותר אחראיות היום. אני צעיר ויש לי מלא אחריות! בסופו של יום אני רוצה לעשות את הדבר הנכון ולהוות דוגמה לילדי. אני לא רוצה לאכזב איש, בטח לא בכוונה. כך פגשתי את הרב פינטו. הוא בא לבקר פה במיאמי, יש לו ישיבות באוונטורה ובסאות' ביץ'. קיבלתי המלצות חמות מהחברים שלי וגילית אדם חכם שמעורר בי השראה. יש לו דיבור רך והרבה תובנות".

מה אשתך חושבת על השינוי הדתי?

"לג'יימי ממש לא אכפת. ואפילו הבת הקטנה שלי אוהבת לשמוע ולראות דברים כאלו. אני לומד בכל יום. רב פינטו מדגיש את חשיבותה של המשפחה והוא אומר שזה חייב להיות המרכז של חיי. הוא נותן לי עצות טובות בכל מיני תחומים. אני מספר על כך שאני מתפלל שבית המקדש יבנה בימינו. רק לומר את זה בפומבי, בעיניי, זה חשוב מאוד. גם הכסף שאני תורם, כמו לארגון 'נפש בנפש' או לישיבות של חב"ד, ולבית תלמוד בחברון או בבית אל, הולך למטרות יהודיות. אני הולך לקרוא ליאכטה שלי 'ציון' ולהדביק את השם באותיות ענק. לא רציתי סתם ללכת ולתת כסף לצלב האדום או משהו כזה".

גם מבלי לדון במעצרך על ידי המשטרה המקומית כאן בטענה להחזקת סמים, הרי שיש בך משהו הרסני. אתה נמשך לאזורי סכנה. אני צודק?

"ללא ספק. לצערי, תמיד הייתי כך. אבל ככה אני נשאר שמח ומרוגש. אמנם גמרתי ככה בבית החולים פעם אחת, אבל אני פשוט חושב שיש בי תחושת גורל. השם מגן עלי, אז ברמה מסוימת אני פחות דואג מאנשים אחרים ולא נכנס לפאניקה. קוראים לי משוגע כי אני נוסע לחברון, אבל האוונגליסטים מגיעים לשם באלפיהם! יהודים נוסעים לשם במשך אלפי שנים. עצוב לי שמסוכן ליהודים להיות שם. אם יכולתי, הייתי הופך לראש עיריית חברון. אני רואה את הקבר של אבותינו ומרגיש תחושת דז'ה וו. כן, הכותל המערבי הוא מקום רגוע ומעורר השראה, אבל שם אני מרגיש מיוחד באופן אחר. אני תמיד רוצה לחזור. אני רוצה לגרום לאלוהים לחייך".

ואתה בחור רגיש.

"כן, באמת שכן. מי שמבלה איתי קצת זמן וודאי מרגיש את זה. ואני גם יודע להיות קשוב לאחרים".