פסטיבל ה-OCD של פסח

כפסיכיאטר וכחוקר אנתרופולוגיה, לעולם איני מחמיץ את תחילת האביב במדינת היהודים. יחד עם לא מעט קולגות העוסקים בתחום, אני נוחת בישראל מדי חודש אפריל. עבורנו, זו הזדמנות נדירה לתצפת מקרוב על "פסטיבל ה-OCD".

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

לא מדובר בתופעת ה-Obsessive Compulsive Disorder הנפוצה, הידועה כ"הפרעה טורדנית כפייתית", אלא בווריאציה שלה המופיעה באוכלוסייה היהודית

בזמן האביב ונקראת Orthodox Compulsive Disorder, או בשמה העברי: "התנהגות תורנית כפייתית".

כבר בשדה התעופה מקדמים את פני החוקרים המוני ישראלים שפויים, הנמלטים מארצם עם פרוץ האביב. ברור להם כי חייהם יופרעו בידי אנשי ה-OCD, עד תום ימי הפסטיבל.

ביצוע טקסים ריטואליים באופן אובססיבי הוא תוצאה של חרדה, ומטרתם לגרש את המחשבות האובססיביות שנובעות ממנה. בדומה לתרבויות אחרות, גם היהודים החרדתיים יצרו לעצמם סימבול המסמן את הרוע האולטימטיבי - הם מכנים אותו בשם "חמץ", ומנהלים נגדו מלחמת חורמה בשם האל.

ה"חמץ" עלול להימצא בכל מקום. לכן מבוצעים נגדו מספר טקסים: שואבים אותו במכונות יניקה עזות, חורכים אותו בלהביורים, תוקפים אותו במיטב הארסנל הכימי, מנהלים נגדו פולחן וודו אפלולי באמצעות נר ונוצה, וליתר בטחון מטילים עליו קללה בארמית.

פולחני החמץ

טקסי החמץ מקבלים ביטוי באובססיית ניקיון קולקטיבית. מומחי גירוש חמץ מן הפיליפינים משכירים עצמם להיתלות בשחקי המרפסות ולרסס נוזל טיהור כחלחל על שמשות הבית. פוביה זו מקבלת רוח גבית אף מאמצעי התקשורת. גם אלה מגויסים לערעורו הנפשי של היהודי באמצעות פרסומות אינטנסיביות לחומרי נקיון. 

אחד הפולחנים הפופולרים בנסיונות הדברת החמץ הוא הגעלת הסירים בתוך דודי ענק. לשאלה מי מגעיל את הדודים עצמם קיימות מספר תשובות במיסטיקה היהודית.

פולחן מקובל נוסף הוא שריפת החמץ, שהוא מעשה של השחתת מזון בעל ערך, המצוי גם בתרבויות ארכאיות אחרות. בקרב ילידי צפון אמריקה למשל, ידועים טקסי ה"פוטלאץ'". בטקס זה משמידים האינדיאנים רכוש יקר ערך כהפגנת עושר. באותה דרך מפגינים היהודים בשריפת מזון את היותם חברת שפע שאינה מוטרדת מפגיעה בטבע הסובב אותם. לתפיסתם, הטבע, המזוהה עם הפגאניזם כפוף לאל שלהם, והם אינם חוששים מהשלכות אקולוגיות.

גם לאחר אלו, הם עדיין חרדים מחמץ. לכן, יהודים רבים מאמינים כי יינצלו מגורלם באמצעות מכירת החמץ לאדם שאינו יהודי. לתפיסתם, טקס העברת בעלות על החמץ יסתיר אותו מעיניו של האל למשך החג. היהדות, שהיא דת מתקדמת מאוד מבחינה טכנולוגית, אף מאפשרת לבצע פולחן וירטואלי לשם כך, ובקרוב אף תפותח לצורך העניין אפליקציה ייעודית.

חינוך טורדני מגיל צעיר

אך החמץ אינו מאפיין הנוירוזה היחיד בפסטיבל זה.בערב החג מתכנסים היהודים לערב של דינאמיקה קבוצתית-משפחתית. במסגרת זו הם טורחים להטמיע ולהעצים חרדות ופארנויות בצאצאיהם, באמצעות טקסטים ריטואליים דוגמת: "ויהי בחצי הלילה", "עומדים עלינו לכלותינו", "ואתה מלאך המוות". מאוחר יותר ישלחו את הילדים לפתיחת הדלת עבור דמות רפאים מסתורית בשם "אליהו התשבי".

הילדים, כמבחן סיבולת, גם יידרשו לקרוא טקסטים מעורפלים דוגמת תיעוד של רואי חשבון ארכאיים ("כמה לקו על הים"), זאת במשך שעות לפני שיוגש להם האוכל. בנוסף, מועצות שבט אלו טעונות מאוד ומותירות צלקות נפשיות קשות בעיקר על נפש הכלה והחמות.

אם כך, פסטיבל החמץ היהודי הוא אחד המרהיבים והססגוניים בעולם. תודות לחינוך הטורדני שסופגים

היהודים הוא משלב רגשות אשם, יחסים מתוחים, הפרעות כפייתיות והמון המון חרדה. האירוע מאפשר לנו, הפסיכיאטרים, הצצה נדירה לתוך סינדרום רחב של תופעות נוירוטיות-תיאולוגיות של קולקטיב פרנואידי.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל אלו התורמים להצלחת הפסטיבל מדי שנה. אנשים שחלקם היה ודאי נחשב לבעלי אישיות-גבולית במקרה הטוב, ואשר הדת היהודית השכילה להעמידם בראש ההיררכיה הדתית. נקווה לראותכם שוב גם בשנה הבאה, בירושלים ה"שפויה".