המצטיין: שון ג'יימס, המאכזב: אלישי כדיר

זה שפרץ, זה שאכזב, זה שנשאר בחוץ, וזה שגרם לפארגו ופרקינס לחשוב פעמיים ושלוש.דסק הכדורסל של ynet מציג: חמישיית העונה ושלל התארים הנוספים בליגת לוטו 2011.

• הצטרפו לעמוד הבית של ynet בפייסבוק

MVP - שון ג'יימס (בני השרון)

כדאי להעיף מבט לכיוון הסטטיסטיקה של הסנטר הטוב בליגה, כדי לנסות ולהבין למה קבוצות מצמרת היורוליג החלו לרחרח אחריו כבר בתום הסיבוב הראשון. בעצם מספיק להסתכל על המספרים המפלצתיים שרשם ג'יימס רק לפני כמה ימים מול מכבי חיפה: שבע נקודות, 10 ריבאונדים ו-11 חסימות (!), עד כמה שזה יישמע מוזר, הם מספרים שמייצגים עונה שלמה, ומעניקים לג'יימס גם את תואר ה-MVP.

סנטר בגובה 2.08 שהוסיף לעצמו יכולת כדרור וסיום ושגרם לשחקנים כמו פרקינס, פארגו, אליהו ופניני לקבל דפיקות לב ולהימלט באימה מאזור הצבע פעם אחר פעם, הוא עוד מציאה ברשימת הגניבות הארוכה של אלדד אקוניס שסביר להניח שלא נראה פה בעונה הבאה. אם כן, כנראה שרק בצהוב. פארגו ושות' ימשיכו לשקשק אבל רק באימונים הפנימיים.

חמישיית העונה

רכז: גל מקל (גלבוע/גליל) - בסביבתו של מקל מספרים שהדבר הכי משמח שקרה לו העונה זו ההתנתקות הסופית ממכבי תל אביב. אם בשנה שעברה עוד התקבל סיפור האליפות המדהים שלו כמיני קוריוז, העונה כבר לא יהיה שום סיפור מרגש.

מקל נשאר העונה באותו מקום שקט וחמים בצפון כדי למצב את עצמו בתור הרכז הישראלי הטוב בליגה. העונה הוא שיפר כמעט את כל האספקטים במשחק שלו: 12.6 למשחק (לעומת 7.5 בעונה שעברה), 4.2 ריב' (לעומת 2.1), ו-6.2 אסיסטים (לעומת 4.3). גם האחוזים מהשדה ומהשלוש השתפרו, והנתון השלילי היחיד שהתווסף הוא איבודי הכדור , אבל גם פה מדובר בנתון נסלח בשביל שחקן שעד שלב מאוד מאוחר במהלך העונה שימש כרכז יחיד לאור הפציעה של גוני יזרעאלי.

כמעט כמעט, אבל לא: מאיר טפירו (מכבי אשדוד) ומורן רוט (הפועל חולון).

גארד: דורון פרקינס (מכבי ת"א) - במקביל לפציעה האכזרית שלו ולמרות הידיעה הברורה שייקח הרבה זמן עד שיחזור לשחק, כמעט כל גארד בליגה הישראלית דאג לתת הצצה לכיוון החצי השני בחימום המקדים כדי לוודא שדורון פרקינס באמת פצוע ולא יעלה בהמשך הערב כדי למרר לו את החיים.

כמעט כמעט אבל לא: דווין מיצ'ל (מכבי ראשון לציון).

גארד שני: דן גרונפלד (בני השרון) - בשקט בשקט. זה המוטו של דן גרונפלד, אותו שחקן גמלוני למראה (עם ניתור מצוין) ששמו הוזכר באופן קבוע כמעט בכל קבוצה בעונת מלפפונים, עד שאלדד אקוניס הצליח סוף סוף לשים עליו את היד והחוזה.

בשקט הוא ישים גוף קשוח בהגנה איפה ששמיר יציב אותו - בפנים, בחוץ או אולי בקו האמצע; מתחת לאף הוא יתגנב וייתן שוב ושוב את הטיפ-אין לכדור ויחזיר את בני השרון לדקות אחרונות צמודות במשחקים שכבר כמעט והיו גמורים (ותשאלו את מכבי תל אביב והפועל ירושלים);

כמעט בדממת אלחוט הוא יאסוף מעל 13 נקודות למשחק - מה שמציב אותו בעמדת המלך הישראלי, עוד משהו שיותר מדי אנשים לא שמו לב אליו, אגב. - כמעט כל אלו לא כוללים מהלכים הרואיים וניפוח חזה מול הקהל והמצלמות. הם באים מהצד, בלי שתשימו לב.

כמעט כמעט אבל לא: ליאור אליהו (מכבי תל אביב).

פורוורד: ג'וש דאנקן (מכבי אשדוד) -  בואו ניזכר בשלהי המשחק מול הפועל ירושלים באולם מלחה הגועש רק לפני כמה שבועות. ירושלים נוגסת בעקשנות בהפרש, הקהל באקסטזה והתחושה היא שאשדוד תעשה במכנסיים. ג'וש דאנקן נתקע עם הכדור רחוק מהסל שתי שניות לסיום שעון ה-24.

יש לו קו ישיר לכדרור ואולי אפילו הטבעה - אחת מיני רבות שלו - או ג'אמפ עם הקרש. דאנקן חושב אחרת, לא מתבלבל, לוקח צעד אחורה וקובר את שלשה על הבאזר ובדרך גם את הקבוצה המקומית.

כמעט כמעט אבל לא:  לי ניילון (בני השרון), בראיין רנדל (הפועל ירושלים).

השחקן השישי: בלו כוכב עליון

דווקא דייויד בלו מסמל את ההבדל העיקרי והחשוב ביותר בין הצהובים לבין שאר הליגה. הוא שומר עקשן, חסר אלוהים עם יד נפץ וגוף של סנטר מקומי, שיכול לשמש כזר לגיטימי בכל קבוצת יורוליג. כאן בישראל הוא עולה מהספסל מול נתניה, אשקלון, ירושלים ושות' כדי לקלוע 10.5 נקודות ו-4.2 ריבאונדים למשחק, ולנעוץ את השלשה הכי כואבת פעם אחר פעם.

מאמן: דייויד בלאט (מכבי תל אביב)

נכון, זה אולי לא הוגן. נכון, כל שחקן על ספסל הצהובים הוא שחקן חמישייה בכל קבוצה אחרת. מצד שני בשום פנים אופן אי אפשר להגיד שעם כזה סגל כל מאמן אחר - כמו ששלמה שרף נהג להגיד - היה משיג את אותן התוצאות גם בטלפון.

בלאט בנה קבוצה נטולת כוכב על מרכזי והעביר מאה אחוז מהמשחקים שאותם ניהל בליגה במצב צבירה של עמידה מיוזעת. כמעט הארכה מול בני השרון או שלושים הפרש מול נתניה - לבלאט זה לא משנה. הוא יעמוד על הקווים רושף וזועף על השחקן שפספס סגירה לריבאונד, על השופט שהעז לשרוק בצורה שאינה מקובלת עליו, ובעצם על מי לא. בשורה התחתונה הוא החדיר למועדון הצהוב את תחושת העליונות האבסולוטית שכה חסרה לה לפחות בשתי העונות האחרונות.

צועק ומזיע, גם נגד אשקלון. דייויד בלאט (צילום: רועי עידן)

כמעט כמעט אבל לא: ליאור ליובין (גלבוע/גליל), עופר ברקוביץ' (מכבי אשדוד)

השחקן המשתפר: ניצן חנוכי

כבר בשתי הזדמנויות שונות דאג אפי בירנבוים להצהיר שניצן חנוכי הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה. ייתכן והמאמן האמוציונאלי הוותיק נסחף קצת עם ההכתרה, אבל אין ספק שהעונה חנוכי שדרג את עצמו לרכז מוביל בליגה שלנו. מעבר לרוב הממוצעים ששדרג, חנוכי שיפר בעיקר את קבלת ההחלטות שלו. לא בכדי דואג בירנבוים להפקיד בידיו את הכדור לא פעם בדקות ההכרעה, כמו גם את גורלו של הקלע המוביל בשורות הקבוצה היריבה.

כמעט כמעט אבל לא: ניב ברקוביץ' (מכבי אשדוד).

תגלית העונה: יאן מרטין

קשה להאמין שאפילו במכבי אשדוד ציפו מפורוורד לא צעיר בכלל, לשמור על יכולת זהה פחות או יותר לזו שהציג בליגת המשנה עונה אחת לפני כן. כל שנה מוזכר שמו של מרטין בהקשר של קבוצה זו אחרת, בעיקר מכבי תל אביב.

בכל זאת, מתאזרח גבוה וחזק עם היסטוריה משפחתית מחייבת (אביו פרננדו היה הספרדי הראשון שהגיע ל-NBA) שאיכשהו תמיד נפל בין הכיסאות הוא תמיד אופציה מעניינת. למרטין יש סוף סוף מעמד גבוה, גב, ואפילו רישיון לזרוק מבחוץ (כמעט בארבעים אחוז!). חבל שמדובר במתמודד יחיד העונה.

המאכזב: אלישי כדיר

האמת? לא ממש הוגן. אלישי כדיר שיחק המון זמן במכבי חיפה ללא רכז שיזין אותו וליד שחקנים ומאמן שלא ממש מבינים את צורת המשחק שלו.

במשחקים האחרונים כדיר הראה לכולנו למה מדובר בשחקן שזכה בתואר מצטיין העונה הקודמת, כשהוא מציג את רפרטואר התנועות והקליעות המגוון שיש לו.

 הבעיה היא שעדיין מדובר בשלב מאוחר מדי בשביל שחקן שהגיע ממכבי תל אביב בתור מושיע אל הקבוצה הירוקה, ולא הצליח לעצור את המפולת בדרך עם שלל תצוגות נפל וביטחון עצמי רעוע.