וניפרד בשירת זיג הייל

השיחה הראשונה שלי עם חברי ארגון Boixos Nois נערכה שעה לפני הסופר־קלאסיקו בנובמבר האחרון. אחרי ארבעה ימים של שוטטות ברחבי ברצלונה בחיפוש אחר קבוצת האוהדים החוליגנים של בארסה, הגעתי לבר "וירג'יניה" הסמוך לקאמפ נואו. בחוץ עמדו עשרה שוטרים רעולי פנים עם אלה ביד אחת ואקדח בשנייה, והישירו מבט קפוא לעבר קבוצה של כמאה מגולחי ראש שבדיוק היו בעיצומה של שירת "זיג הייל".

"בוישוס נויס?", שאלתי את אחד השוטרים כאילו שיש עוד אופציה אחרת. "כן", הוא אמר, ואחרי כמה שניות הוסיף: "תיזהר".

בפנים ידעתי את מי לחפש. סרג'י אפריסיו, מחלוצי ה"בוישוס נויס", שוחרר לא מזמן מהכלא אחרי שניסה לחטוף את נשיא ברצלונה לשעבר, ז'ואן לאפורטה. עיתונאי ספרדי שראיין את אפריסיו אמר לי שהוא יהיה כאן. בתוך הבר חיפשתי דובר אנגלית שיעזור לי להגיע אליו. "סרג'י עסוק כרגע", אמר לי בחור בשם לואיס. "עוד מעט נתחיל ללכת לכיוון האיצטדיון, ויש לו הרבה הכנות. חוץ מזה", הוא הוסיף אחרי שהבין למה אני מחפש את האיש, "רוב הסיכויים שהוא לא יסכים לדבר איתך. הבוישוס לא אוהבים עיתונאים".

1 בנובמבר 2010, אצטדיון "סנטיאגו ברנבאו" במדריד. ה"בוישוס נויס"

צילום: אימג' בנק / Getty Images

זה היה המשפט האחרון שהספקתי לשמוע לפני שפיצוץ חזק קטע את השיחה שלנו. מהעשן שעלה מהכביש הבנתי שאחד מחברי הארגון פוצץ חזיז באמצע הרחוב, לא רחוק מהשוטרים, בזמן שמקהלת המגולחים עברה משירים אנטישמיים לשירי אנטי־לואיס פיגו. "אם אתה רוצה ללכת איתנו, תשיג לעצמך צעיף של בארסה ותעיף את המחברת הזאת", יעץ לואיס. "אולי ככה סרג'י יסכים לדבר איתך".

אפריסיו, ברנש מגודל שמסתובב עם קעקוע הבולדוג של הארגון על הכתף שלו, הגיע לאזור כעבור כמה דקות. הוא לא הסכים לדבר איתי. במקום זה הוא ניסה לשרוף חולצה של ריאל מדריד, לא בהצלחה רבה. התלבטתי אם להגיד לו שבד מסוג דקרון אי אפשר להדליק, אבל ויתרתי. זה לא נראה כמו הזמן הנכון לעשות שיעור בכימיה לפשיסט בגודל של מקרר שניסה לחטוף את לאפורטה.

השיירה יצאה בהליכה איטית לעבר הקאמפ נואו, ועצרה רק בכיכר הסמוכה לאיצטדיון כדי לנסות לשרוף דגלים וחולצות של ריאל שהביאו המאחרים. דקות לפני המשחק הכי גדול שנראה בשנים האחרונות, השרופים של בארסה התפצלו. חלק צעדו לכיוון השער הדרומי של הקאמפ נואו לעבר מקומם הקבוע, ואפריסיו - יחד עם עוד כמה עשרות שצו ההרחקה שלהם מהאיצטדיון עדיין בתוקף - מיהרו לחזור לטלוויזיה הקטנה של הווירג'יניה כדי להספיק לשריקת הפתיחה.  

פניתי לאפריסיו רגע אחרי שמסר לחבריו שתי אבוקות בוערות. הוא סינן משהו שלא הבנתי, אבל לא נשמע לי חיובי. לואיס הסביר שבאתי ביום לא טוב ושסתם ביזבזבתי 12 יורו על צעיף. "אולי תבוא בסוף המשחק", הוא אמר.

כשבאתי בסוף המשחק הודיע לואיס שעכשיו, אחרי ה־0:5, בכלל אין סיכוי שאפריסיו ידבר איתי. הוא "חייב לארגן את השרפות בראמבלס".

חזיר ורעם

בחודש שעבר ציינו סרג'י אפריסיו וחבריו 30 שנה להקמת הבוישוס נויס, ארגון האוהדים שזוהה במקור עם הזרמים הלאומניים־שמאלניים של קטלוניה. בתחילת הדרך היתה הפעילות שלהם ממוקדת יחסית: מחאה נגד הקפיטליזם, נגד משטר פרנקו, נגד אספניול וריאל מדריד. עם הזמן הלכו והצטרפו לארגון דורות ראשונים של גלוחי ראש פשיסטים, שהוסיפו לרשימה גם יהודים, שחורים, הומואים ואנשי תקשורת. עכשיו, קחו כמה מאות אנשי שמאל קיצוני שדורשים עצמאות לקטלוניה, תוסיפו גלוחי ראש ניאו־פשיסטים, ותקבלו קבוצה של משהו כמו אלף אנשים שיגרמו לכם להצטער על הרגע שתפגשו אותם במנהרה חשוכה בדרך למגרש. ככה זה כשמודל ההשראה שלך הוא החוליגנים האנגלים והאיטלקים.

בגלל שהאידיאולוגיה המשותפת הלכה והיטשטשה, מה שחיבר את הבוישוס היה זהות עמוקה עם העצמאות של האומה הקטלונית - ושנאה עמוקה לכמעט כל אדם שאין לו בולדוג מקועקע על הכתף. הם רצו לשמור על הנשמה של קטלוניה, ובשמה סחרו בסמים, זרקו חזיזים ואבוקות על שחקנים יריבים וליציעים של קבוצות אורחות, ניסו לחטוף אוטובוס של ריאל מדריד, התנפלו במכות על עיתונאים, והשפילו בקריאות גזעניות את השוער הקמרוני של אספניול, תומאס נקונו. כיוון שמדובר באנשים עם מידה שווה של טאקט וסטייל, הם גם תלו שלט ענק שנכתב עליו "תודה ליברפול" אחרי שבריונים בריטים שיכורים הביאו למותם של כ־39 מאוהדי יובנטוס בגמר גביע אירופה בשנת 1985 - האירוע ששאר העולם זוכר כאסון הייזל.

חברי ה"בוישוס נויס" מצדיעים במועל יד בכיכר "סנט ג'ורדי" בברצלונה, ב"יום קולומבוס", הנחשב חג לאומי בספרד (צילום: רויטרס)

השיא הגיע בשנת 1991. חבר הארגון רצח אוהד של היריבה המושבעת אספניול ונידון ל־26 שנות מאסר, באחד מבין שבעה מעשי רצח שיוחסו לארגון לאורך השנים. זה נשמע כמו די והותר בשביל לעשות משהו נגד הארגון המוטרף הזה, והממשלה הספרדית אכן נקטה צעדים כדי להרגיע את הבוישוס ואוהדים קיצוניים אחרים. בעיקר היא ניסתה ללחוץ את הנהלת בארסה שתמנע את כניסת החוליגנים לאיצטדיון וגזרה עונשי מאסר ממושכים על המתפרעים, גם אם העבירות שביצעו נעשו באופן פרטי ולא בשם הארגון שאליו הם משתייכים.

הסנקציות ננקטו גם נגד אוהדי בארסה ששיתפו פעולה עם הבוישוס בהחדרת כלי נשק או רימוני עשן לקאמפ נואו ולאיצטדיונים אחרים, וזאת במטרה לנתק את הקומץ מהקהל של בארסה. אלא שראשי המועדון לא שיתפו פעולה: למרות הבריונות והגזענות, למרות מחאות מצד אוהדים שלא התלהבו מההתפרעויות של חבריהם החדשים ליציעי הקאמפ נואו, הנשיא ג'וזף לואיס נונייז העניק יחס מיוחד לבוישוס. האיש חשב שהם מכניסים טירוף צבעוני וחיובי ליציעים החיוורים והרדומים של האיצטדיון, ולמעשה צ'יפר את חברי הארגון בכרטיסים חינם למשחקים, בכסף לקניית ציוד ובחדרים באיצטדיון לאחסון הציוד הזה. בשלהי כהונתו אישר נונייז לקיים דקת דומייה לזכר חבר הארגון סרחיו סוטו, שמת בעת שהיה במעצר בעקבות סחיטה ואיומים. אחת מקבוצות הבעלים במועדון, "אלפנט בלו", ביקשה להטיל וטו על ההחלטה. מי שייצג אותה היה עורך דין צעיר בשם ז'ואן לאפורטה, מי שינהל שנים לאחר מכן מאבק חורמה למען חיסול הבוישוס, וינצח.

דקת הדומייה ההיא היתה ביטוי לקרע שיצר הארגון בקרב הקהל של בארסה, שהתפלג לכמה קבוצות כמו "סאן קולה", "קטאלה", "אלמוגברס" ועוד. כבר בזמן אמת הפרו את הדומייה חברי הסאן קולה בקריאות בנוסח "נאצים, תסתלקו מקאמפ נואו". בתגובה חצו אנשי הבוישוס את כל היציעים בדרך אל המתנגדים, ויצרו תגרה המונית. איך זה נגמר? במקרה או שלא, חברי סאן קולה עברו לעודד את קבוצת הכדורסל של המועדון.

קרלוס וינאס, מומחה בתת־תרבויות שכתב ספר בשם "אל מונדו אולטרה" (בתרגום חופשי: האולטראס של העולם) טוען שהיה שיתוף פעולה מוכח בין הבוישוס להנהלת בארסה: "אחת הבעיות עם הבוישוס, כמו עם ארגונים אחרים, היא שאין להם אבטיפוס מסוים", כתב וינאס. "לא ניתן לתאר את הדמות של האוהד האלים: הגילים נעים בין 13 ל־35, בעלי מקצועות חופשיים ומובטלים, ימנים קיצוניים ושמאלנים קיצוניים. החוט היחיד שמחבר ביניהם הוא האלימות. מה שחוזר בכל הסיפורים האלה הוא התמיכה של כוחות האבטחה וההנהלת הקבוצות בגורמים הרדיקליים. לפעמים מתוך פחד, ובמקרים אחרים כי הם תומכים במעשיהם. במקרה של ברצלונה ראינו בהקשר הזה גם תמיכה מצד שחקנים, למשל לואיס אנריקה, שהצהיר בפומבי על תמיכה בבוישוס נויס".

בשנת 2002, חודשים אחדים לאחר שהכוכב לואיס פיגו עשה את הנורא מכל ועזב את הקבוצה לטובת הגלקטיקוס של ריאל מדריד, חלה הסלמה במעשי האלימות מצד אנשי הארגון. פיגו עצמו התכונן לקבלת פנים קשה עם שובו לקאמפ נואו כשחקן היריבה העירונית, אבל לא היה לו מושג עד כמה: כשניגש לבעוט קרן בצד הדרומי של המגרש ירד עליו גשם של חפצים שכמעט פגעו בו. בין הבקבוקים והפסולת היה גם ראש כרות של חזיר, עובדה שלא נעלמה מעדשותיהם של הצלמים שנכחו באיצטדיון.

נובמבר 2000. פיגו במדי ריאל מדריד וראש החזיר שנזרק למגרש

צילום: אימג' בנק / Getty Images

התמונה של פיגו בועט כשלצידו ראש חזיר היתה מהמזעזעות שצולמו באותה עונה בכדורגל האירופי. בספרד עצמה מכנים את המשחק הזה עד היום בשם Partido de la Verguenaza, "משחק הבושה". לפיגו ההמום, כמו לכל שאר הנוכחים ברגע ההוא, לא היה ספק שמאחורי המעשה עומד אחד מחברי הבוישוס נויס. נציגי הארגון מצידם מיהרו לקחת אחריות, אבל מעולם לא הביעו חרטה. גם לא בפני החזיר.

עלייתו ונפילתם

האירוע החזירי היה אחד יותר מדי מבחינתה של הנהלת בארסה, שלרוע מזלם של הבוישוס שינתה לא רק את טעמה אלא גם את פניה בטיימינג הכי גרוע מבחינתם. במשך שנים נהנה הארגון לא רק מהתמיכה של נונייז, אלא גם של מחליפו ז'ואן גספראט, שפינק את חברי הבוישוס עד כדי כך שדמותו הונצחה באתר הארגון (שכיום, אגב, פועל תחת פיקוח מטעם משטרת קטלוניה). אבל בשנת 2003 נבחר ז'ואן לאפורטה לנשיא הקבוצה, והוא היה נחוש להרחיק את החוליגנים מהקאמפ נואו. לאפורטה הבין שהקיצונים מטילים אימה על שאר הקהל של בארסה, והחליט לשלול מהגרעין הקשה את הכניסה לאיצטדיון. חברי הארגון הגיבו בפיזור כרזות נגדו, בציורי גרפיטי, באיומים - וכאמור גם בניסיון חטיפה שהגה סרג'י אפריסיו.

"קודם כל תכתוב את התגובה הרשמית של הארגון לכתבה שלך", הודיע לי אפריסיו. חודשים אחרי הלא־פגישה שלנו בקלאסיקו הוא הסכים לקיים ראיון טלפוני, וכששאלתי על האירועים שהובילו לניסיון החטיפה, האיש דרש במפגיע את זכות התגובה: "כל מה שכתוב בכתבה שלך זה שקרים. הכל ניסיון של התקשורת להילחם בנו, ולשמור שהקאמפ נואו יישאר כמו בית קברות. כתבת את זה? אז עכשיו, מה רצית לדעת?".

על לאפורטה, הזכרתי לו, והוא מיהר להשיב: "היה ברור שהוא צריך לקבל עונש. לא יכול להיות שנשיא יילחם באוהדים של הקבוצה שלו. זה מצב שלא יכולנו לסבול, ולכן רצינו לעשות משהו שיגרום לו להתחרט על זה. לא התכוונו ממש לחטוף אותו, רק ללמד אותו לקח".

חבר ה"בוישוס נויס" בהפגנה שנערכה בעיר הקטאלונית טראגונה ביום חג לאומי בספרד (צילום: רויטרס)

ניסיון החטיפה סוכל כידוע, אבל מי שאכל אותה היה המאבטח האישי של לאפורטה, שלימים כתב באוטוביוגרפיה שלו: "הנשיא התמודד עם איומים רבים מאוד, אבל היה נחוש לסלק את הבוישוס. הוא אמר לי, 'אני לא רוצה לראות אותם בשטח'. מהר מאוד התחילו התגרות, ואפילו ניסו לשכור אנשי ביטחון שיפגעו בו. היה ברור שיש הרבה כסף על השולחן למי שיסכים, כהגדרת הבוישוס, 'לתת טיפול טוב ללאפורטה'. באחד המקרים הגיעו אלי שני אוהדים שנראו תמימים, ושאלו אם אני עובד בשביל לאפורטה. כשאמרתי שכן הם התנפלו עלי באגרופים".

לאפורטה לא נסוג, וגם לא הסתפק בהרחקת הבוישוס מהאיצטדיון. הוא דאג שהמשטרה תתחשבן איתם גם על שאר הפשעים שביצעו, מה שהביא בשנה אחת בלבד למעצר של יותר מעשרה חברי הארגון. אלה נכלאו לתקופה של שישה חודשים לפחות על עבירות של סחר בסמים, סחיטה ואיומים, וחלקם קיבלו צווי הרחקה מהקאמפ נואו שצפויים לפוג אי שם בשנת 2031. בעקבות ההתפתחויות האלה, הבוישוס נויס שפגשתי לפני מספר חודשים ביציעי קאמפ נואו רחוק היום מאוד מהארגון החזק ומטיל האימה שהיה עד תחילת העשור הנוכחי. אמנם לאפורטה עצמו עזב והוחלף בסנדרו רוסל, שכבר הספיק לקיים פגישות עם נציגי הארגון, אבל גם לו ברור שהמלחמה האמיתית כבר מאחוריו. באופן רשמי, הארגון מונה היום בסך הכל כ־400 אוהדים פעילים ועוד כמה אלפים שעשו לייק בפייסבוק; במשחקים עצמם צריך להתאמץ כדי לאתר את דגל הבולדוג.

"לאפורטה ניצח? יכול להיות", הודה אפריסיו. "יש פחות בוישוס באיצטדיון, למרות שמדי פעם אנחנו כן עושים דברים, כמו לפני כמה חודשים, כששרפנו מכוניות ששייכות לארגון אוהדים של בילבאו. אבל בכל מקרה, אם תשאל את האוהדים של ברצלונה, תראה שבעצם מדובר בהפסד. הקהל של בארסה זקן ועייף. הוא צריך את הבוישוס נויס".

לא רציתי לשבור את המילה של אפריסיו, אבל משיחות שערכתי עם אוהדים באזור הקאמפ נואו, למדתי שריסון הבוישוס נויס הוא אחד ההישגים החשובים שהם זוקפים לזכות לאפורטה. הקהל של בארסה אמנם נראה היום יותר כמו באולם קונצרטים מאשר באיצטדיון כדורגל, אבל אף אחד לא מתגעגע לאבוקות ולמכות ביציעים. "היה בלתי אפשרי להגיע לקאמפ נואו", אמר לי חאבייר חירלדו, עיתונאי מעיתון "ספורט" ואוהד ברצלונה. "הבוישוס הטילו אימה לא רק על היריבות, אלא גם על הקהל של ברצלונה. הם היו נטע זר בתוך קהל מאוד מתורבת. אם היית יושב ביציע שלהם לא יכולת לדבר ספרדית, רק קטלונית. לא פלא שהיום הם בקושי מרימים את הראש במשחקים. הם הבינו שלא רוצים אותם. בינתיים גם בעלי עסקים ואנשים פרטיים שהותקפו על ידם הפסיקו לפחד והתחילו להתלונן, והדברים האלה מורידים מאוד את המניות של הארגון".

על רקע מה שנשמע כשירת הברבור של הבוישוס, לרגל 30 שנות פעילותו קיבלו החברים איגרת שניסחו ראשי הארגון ממושבם בכלא. לי היא קצת הזכירה צילומים של טרוריסטים שמדברים לאנשיהם מתוך הבונקר: "30 שנה מאז שכבשנו את בארסה", נכתב באיגרת, "והקול שלנו עדיין הכי חזק בכל הקאמפ נואו. אנחנו כאן, ונישאר כאן תמיד. אף אחד לא יוכל לשבור אותנו".