שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טיפוס צוקים משתלם: הכנסיות העתיקות באתיופיה
    מעל מישורי הענק מתנשאים צוקים ובראשיהם - שרידים חיים לדת המשלבת אמונה ומדינה. בדרך אליהם, הרחק מהמסלול התיירותי המקובל, יש להתגבר על מכשולים - וגם על הפחד

    מקור השם אתיופיה בביטוי היווני אתיופוס שמשמעו – "ארץ שחורי העור". הארץ נודעה גם בשם חבש, על שם שבטי החבשאת שהיגרו מחצי האי ערב והיו ממניחי היסוד לתרבות שצמחה באתיופיה.

     

    אופיה ההררי של אתיופיה – ארץ חרוצה באין סוף גאיות ותהומות, ערוצי נהרות וקניונים עמוקים, הקשה על סלילת דרכי תחבורה בין אזוריה השונים. כתוצאה מכך חיות במדינה עשרות קבוצות אתניות שונות, הנבדלות זו מזו בשפתן ובאמונתן. עם זאת, הפיצול הגאוגרפי הפנימי לא מנע קשר והשפעות חיצוניות.


    מישור הוזיאן מפסגת הגראלטה (צילומים: דוד בן עוזיאל)

     

    העיר-מדינה אקסום נוסדה קרוב לוודאי במאה השלישית לספירה. מיקומה בעמק פורה רחב ידיים,

    שאפשר פיתוח חקלאות אינטנסיבית והיה סיבה להצלחתה הכלכלית לאורך שנים רבות. שנהב, זהב ומלח היו מוצרי הייצוא העיקריים של ממלכת אקסום.

     

    לפני שהגיעה הנצרות לאקסום סגדו תושביה לפנתאון מגוון של אלים שדמה במבנהו לפנתאון היווני. האלים האלה נשכחו עם התבססותה של הנצרות. השפה המדוברת בממלכה הייתה שפת הגעז השמית, שמקורה בחצי האי ערב.

     

    דת ומדינה שלובות יחדיו

    הדת האתיופית היא דת הכוללת סדר חברתי-פוליטי ונותנת מענה לכל סדרי החיים. הדת נתנה לגיטימציה לסדר הערכים הקודם – שבת, ברית מילה, פולחני קדושים, מעין קיבול של הציוויליזציה שאספה לתוכה שפע אמונות וערכים. התוצר של כניסת הנצרות לאתיופיה היה יצירת דת הלכתית, דת שנתנה תשובות בנושאים שונים - החל מסדר החיים של הפרט וכלה בקדושתו של הכוח המדיני - המלך, שהוא ראש המדינה.


    ציורי קיר באחת הכנסיות

     

    המשכיותה של החברה הזאת מותנית בשמירה על תרבותה. הנצרות הייתה תמיד הקריטריון העיקרי לשמירת כוחו של הממשל, ולכן היא הפכה לדת המדינה.  הכנסייה הקופטית פיתחה את המנזרים, שלהם נודעת חשיבות לא רק בתחום ההפצה והשמירה על הדת, אלא גם בתחום יישוב אזורים שהיו שוממים למחצה ושבהם נעו נוודים. למנזרים הייתה משמעות מדינית בכך שהם יישבו שטחים אשר צורפו לממלכה, והייתה להם משמעות דתית-מדינית בבלימת התקדמות האסלאם.

      

    הפוליטיקה, התרבות, האמנות והספרות של אתיופיה קשורות קשר הדוק לעולם הנוצרי שאליו היא משתייכת למעלה מ-1,600 שנה. מוסדות הכנסייה הפכו לחלק בלתי נפרד מהמערכת השלטונית שבראשה עמד המלך, עד תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת.


    במרכז, על אחד הצוקים - כנסיית אבונה יאמאטה

     

    בנובמבר 2010 יצאתי בראש קבוצה למסע רגלי בעקבות יהודי אתיופיה עד גבול סודן. לפני תחילת המסע בצפון אתיופיה הגעתי לאזור שבו ממוקמות כנסיות עתיקות. בשל המיקום שלהן והסיכון הנלווה במהלך הטיפוס, הן אינן מוכרות.

     

    ההרים מתרוממים בבת אחת מהמישור

    מאדיס אבבה טסתי לעיר מאקאלה, ומשם נסעתי 100 ק"מ לכיוון צפון-מזרח, עד הרי גראלטה (Geralata),

    המתרוממים בבת אחת וכמעט במאונך מעל מישור הוזיאן. מן ההרים נגלים כמה מהנופים המרהיבים ביותר במחוז טיגרה. מדרונותיהם התלולים משתרעים על פני קילומטרים רבים, והכנסיות הממוקמות על פסגותיהם מבודדות ביותר. כדי להגיע אליהן, צריך לטפס תוך מאמץ באדמת טרשים ובשבילים שבקושי נראים לעין. לפיכך הייתי חייב להיות מלווה במדריך. הוא גם זה שמאתר את המחזיקים במפתחות של הכנסיות, וגם זה שמשוחח ומבקש את רשותם של הנזירים לבקר במקומות השונים.

     

    מרבית הכנסיות נחצבו באבן החול, כחלק מהסלע, כך שברוב המקרים הן לא נראות לעין במבט מן המישור. כל כנסייה מופרדת מחברתה על ידי גיא או מישור רחב ידיים. רק שתיים מהן – מאריאם קורקור ודניאל קורקור, שוכנות על אותה פסגה וניתן בנקל לעבור ביניהן.


    ציורי הקיר בכנסיית דניאל קורקור

     

    באזור גראלטה, בין הכמרים וגם בקרב האוכלוסייה מקובלת הדעה שהכנסיות נחצבו בתקופת השלטון המשותף של סאיזנה ואזאנה, מלכיה הנוצרים הראשונים של אתיופיה (330-356 לספירה), או במהלך המאה השישית,

    בתקופה שבה הפיצו תשעת הקדושים הסורים את הנזירות באתיופיה. עם זאת, מתקבל יותר על הדעת שהכנסיות נחצבו וקושטו על ידי נזירים שמוצאם ממזרח מחוז טיגרה במשך המאות ה-13 וה-14. ואכן באחת הכנסיות – כנסיית קידאנה מהראט שעל פסגת דברה ציון, נמצאו כתבי יד המציינים בבירור שהכנסייה נבנתה בשלהי המאה ה-14.

     

    הנזירים חיפשו לעצמם חיי פרישות ובידוד מן העולם, וזו הסיבה לכך שהכנסיות של גראלטה מתנוססות על פסגות ההרים. הכנסיות חצובות בגסות, ולא ביד אמנים מקצועיים כמו במקרה של מערך הכנסיות בלליבלה אלא בידי הנזירים עצמם, אשר היו כנראה גם ציירי הפרסקאות (ציורים שצוירו בצבע על קיר או על תקרה, כשהטיח היה טרי).

     

    טיפוס מתיש לפסגה ולכנסיות

    לפני שמתחילים לטפס לכיוונן של הכנסיות מאריאם קורקור ודניאל קורקור – יש לעבור בערוץ שהוא מעין "ארובה" תלולה של בולדרים, ואחר כך לטפס על קירות קצרים ותלולים מעט. מהפסגה נראים נופים מדהימים של מישור הוזיאן.

     

    כנסיית מאריאם קורקור נמצאת על צדו המערבי של ההר, ברום של 2,384 מ'. על פי המסורת המקומית, האב דניאל מגראלטה הקים את המנזר במקום. הוא היה בן האצולה המקומית שחי במחצית השנייה של המאה ה-13. כיום מתגוררים שם שלושה נזירים ונזירה אחת. אחד הנזירים הוצג כאדם הזקן ביותר בעולם, שלטענתו (ולא מפקפקים עליה) נולד בשנת 1896, והוא בן 121 שנים. הצצתי לתוך "חדר המגורים" שלו, נכון לומר - המערה - שעל רצפתה פרוס עור פרה המשמש לו מזרן ומיטה. נזירה בת 75 מטפלת בו.


    משמאל - הנזיר המופקד על כנסיית מאריאם קורקור

      

    הטיפוס להר גראלטה היה בבחינת "חימום" לטיפוס שחיכה לי למחרת. הרכב הסיע אותי מהאכסניה אל מול "מניפה" של צוקים. המלווה שלי הזהיר אותי מפני הסכנה שבטיפוס. לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שהגעתי לקטע של קיר זקוף כמעט לגמרי שעליו הייתי אמור לטפס. בקיר היו כמה גומחות צרות שאפשרו להיאחז בקצות האצבעות, וכך גם להרים את הגוף עד לאחיזה הבאה.

     

    המשך הטיפוס היה נוח יותר, אם כי עדיין בקיפוץ על סלעים. את קיר הכנסייה - המכונה אבונה יאמאטה - יכולתי לראות רק כאשר הגעתי לטווח של שלושה מ' ממנה. גם הכנסייה הזאת נחפרה לתוך הסלע. בקרבת מקום נראתה מערה קטנה שבה מקיימים טקסי הטבלה. זה נראה מאוד מוזר שיולדת תטפס על ההר התלול הזה עם התינוק על גבה, 40 יום לאחר הלידה, כדי להטביל אותו.


    קטע הטיפוס האחרון לפני הכנסייה

     

    הירידה הייתה לא פחות מפחידה, ובשלב כלשהו הייתה לי תחושה שאני עתיד לפגוש כאן את זק"א... אגב, לקצרי רגליים לא כדאי אפילו לנסות.

     

    כנסייה ללא טיפוס? יש כזה דבר

    הכנסייה שהגישה אליה לא חייבה טיפוס הייתה כנסיית מאריאם פאפאסטי. היא בנויה בתחתית המצוק במפלס של מישור הוזיאן. נדרשה שעה ארוכה של הליכה על פני שדות בור עד לנווה הדקלים המקיף את הכנסייה. הכנסייה חצובה בסלע ואינה פתוחה למבקרים.


    סיפור אדם וחווה בכנסיית מאריאם פאפאסטי

     

    האטרקציה המרכזית של הכנסייה הזאת היא ציורי הקיר המתארים בצורה חיה מאוד סיפורים מהברית הישנה והחדשה. ניתן גם לתארך את הציורים לשנים 1788-1816,

    הודות להקדשה המופיעה לידם לתורם באסה דנגייס, שהיה מושל בשנים האלה.

     

    הציורים צוירו על בד בשני סגנונות שונים. מחצית מן הציוריים אופייניים לתקופה הגונדארינית השנייה, והם צבעוניים מאוד, הבגדים מתוארים בדייקנות והרקע בגוונים המתחלפים מצהוב לכתום-אדמדם. אבל שלא כמו בציורים אחרים מאותו סגנון, שבהם הקלסתרים מעוצבים בגסות כלשהי, כאן הם מעודנים ובעלי עיניים עשירות הבעה. מרבית ציורי הקיר עד למחצית המאה ה-17 צוירו על שכבה דקה של סיד לח, ולפיכך הם נחשבים לפרסקאות. לא ברור אם אלה פרסקאות אמיתיים, כלומר הצבעים הונחו על מצע לח של סיד-גבס, או אם אלה פרסקאות יבשים, שבהם הצבעים נמשחו לאחר התייבשות שכבת הסיד-גבס. 


    המלאך רפאל דוקר את מפלצת הים

     

    הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 2011 של הירחון "טבע הדברים ".

     

    מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טיפוס צוקים משתלם: הכנסיות העתיקות באתיופיה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הצוקים מפסגת הגראלטה
    צילום: דוד בן עוזיאל, טבע הדברים
    הנזיק הקשיש. באמת בן 115 שנים?
    צילום: דוד בן עוזיאל, טבע הדברים
    הנזירה שאיתו. צעירה בת 75
    צילום: דוד בן עוזיאל, טבע הדברים
    פנים הכנסייה. נחצבה באבן החול
    צילום: דוד בן עוזיאל, טבע הדברים
    עלייה בטיפוס כמעט אנכי
    צילום: דוד בן עוזיאל, טבע הדברים
    מומלצים