בוכה, מתרגשת, מדליקה סיגריה
הטור השלישי של ליאת נפתח בדמעות ובהתלבטות קשה אם להדליק סיגריה ובהרהורים על געגועים לאנשים שאהבנו, למשפחה שלנו ולאהבה הנכספת ומה יש לכם מהסקס של שיר ורגב? אתם לא רואים שהם הזוג הכי מקסים בסביבה?
רגע, רגע. תנו לי לנגב את הדמעות מפרק 16, אני מקלידה פה על עיוור. כן... הנה הטישו. טוב, עכשיו אני צריכה להחליט - האם להדליק סיגריה אחרי פרק כל כך חזק על סרטן ריאות? אני מביטה בעיניים עצובות בחפיסה ולוקחת את הנשימה הכי עמוקה שאני יכולה לקחת, כדי שהחמצן ייכנס פנימה לפני שהוא עוזב אותי וחוזר להיות סתם אוויר שקוף.
כמו אצל ננה, בחדר שבו ישב מאיר פיצ'חדזה, זכרו לברכה - אני מנחשת שזה היה חודשים ספורים לפני מותו העצוב של הצייר המחונן הזה – שהרכין את ראשו לאחור כשננה ניסתה להסביר מה היא למדה ממנו על איך זה להיות חולה. על כמה זה אמיתי פתאום, ואיך הנפש נעלמת, אוחזת בלית ברירה בידו הרפויה של הגוף.
בית, משפחה, געגוע
וסבתא של הילי, הבריטית המתוקה והקשישה, עם הבית שהילי הכי אוהבת בעולם, זה שמזכיר לה מה זה באמת בית ומשפחה. "סבתא, את בסדר?", היא שואלת כששומעת את אנקותיה מהחדר הסמוך. "אולי לא רואים עליי שהייתה לי כזו אהבה ענקית", הסבתא אומרת אחר כך, במרפסת. "ראיתי אותו והתאהבתי בו, זה היה פשוט".
נו מה, הכול היה פשוט פעם, והדבר הכי פשוט עכשיו זה להאמין לה. זה רק מוכיח שכל הסיבוכים שלנו היום, לא משנה כמה הם מורכבים, בעתיד יתפרקו ויעלו כבדרך אגב כפשטות תמימה ויפה, באיזה אחר צהריים, באיזו מרפסת עם איזו נכדה.
בחזרה להווה
טוב, נחזור להווה. שבוע ארוך היה לנו ב"מחוברות 2", עם החג וערב החג וערב-ערב החג וכל שאר ההפסקות המדודות בשידורים, ככה שהשבוע יוצא לי לדבר על שבעה פרקים וזה המון, אני לא יודעת אם אספיק להגיד את כל מה שאני רוצה. הכול התערבב לי בראש.
מיקה לוקחת את הילדה שלה לבית חולים, שיר ורגב הולכים לייעוץ זוגי ומתבלבלים בכתובת (מוטיב חוזר מעונה קודמת, מישהו?), דינה נפרדת מזאב ומתחילה לצאת עם בעלים של בר תל אביבי – קצת הפתיע אותי שהיא מגיעה אליו הביתה בפגישה הראשונה. אני רוצה לנחש שזה בגלל שככה יותר נוח לצלם, אבל זה בטח גם בגלל שהחלק החילוני שבה זועק לאיזו הרפתקה, ולא משנה כמה היא מתגעגעת לזאב ומלטפת תמונות שלו בפייסבוק, היא עדיין בוחרת ללכת על פגישה עיוורת, בדירה עיוורת, בעיר עיוורת וקשה.
מתחילים במוות - גומרים בסקס
ואם הטור הזה נולד במוות, בואו נגמור בסקס (אחלה משחק מילים, יופי). על הסצנה שבה רגב מכניס את ראשו בין רגליה של שיר שמעתי כבר מזמן, זו הייתה רכילות בין החבר'ה של ההפקה, משהו בסגנון "אל תשאלו מה שיר צילמה!".
כבר ציפיתי לאיזו סצנת סקס עמוסת טינופת, אבל שוב קיבלתי מנות גדושות של מיניות בריאה ואוהבת. רגב מדבר על מחשבים ששמים עליהם ניילונים כאקט סמלי של חוסר שימוש, ואני חושבת על הסרת אותם ניילונים מהזוגיות הנהדרת, הקשה ומעוררת הקנאה של שיר ורגב. היא פתוחה עכשיו, היא מוכנה, היא חשופה, וכיף להציץ לה. היא יפה, היא מלמדת אותנו לראות מיניות ממבט קצת אחר, להזיז הצידה את הקלישאות ולהיפתח לעדינות שפורחת מערמות של וולגריות.
זה עניין של השקפה, כמו ננה שאומרת "טוב, אז יצאתי עם קמצנים ויצאתי עם מכים, אבל הם לימדו אותי המון דברים על החיים", ועל כך היא מודה.
הרגעים שעשו לי את השבוע:
1. דינה שולחת לזאב סמס מתגעגע שבו רק נקודה, והוא עונה לה – "משעמם לך?"2. ננה לעדן: "אז לא יהיו אוזני המן במשלוח מנות. זה גם ככה מגעיל".
3. מיקי למיקה: "המשפחה עליזה. למה צריך לערב בזה דת, אני לא מבין". שאלה טובה.
מה חשבה ליאת בר-און על פרקי הבכורה?
