רופא לך ברח

ס', בת 80, פנתה למיון עקב חולשה וכאבי ראש. מהמיון נמסר למחלקה הפנימית שמדובר בחולה יציבה, שניתן לאשפזה במסדרון המחלקה ואינה צריכה ניטור קפדני בחדר אשפוז. היא הועלתה למסדרון המחלקה העמוס בעוד 6 חולים בשעה 8:00 בבוקר. עד שאחד הרופאים הצליח למצוא חלון זמן לבדוק את החולה (לקראת השעה 15:00 אחר הצהריים), כבר היתה במצוקה נשימתית ובתת לחץ דם. תוך שעה ולאחר ניסיונות החייאה ממושכים נקבע מותה.

"המאבק הוא גם למען סבא שלכם". בית החולים ברזילי (צילום: צפריר אביוב)

שלא תתבלבלו, משמעות המצוקה במחלקות האשפוז בבתי החולים לא מסתכמת בעוגמת נפש של חולה השוהה במסדרון או במחזות מחרידים של חולים המשוועים לעזרה שעות באין מענה. מצוקה זו גובה חיי אדם, חד וחלק.

שני המקרים שתיארתי הם רק שניים מני רבים שהספקתי לפגוש בשהותי הקצרה בת השלושה חודשים במחלקה הפנימית. במבט לאחור, נראים שלושת החודשים הללו כמו יום עבודה אחד ארוך ורצוף, שבו הימים והלילות מתחברים ושבוע מתחבר לזה שאחריו. מושגים כמו מנוחה, חופש או סוף שבוע הם בגדר פנטזיה פרועה.

העומס הפיזי קשה מנשוא, אך עיקר הקושי שאני חווה טמון בתחושת חוסר האונים להעניק את איכות הטיפול הרפואי הראוי. עם כל המסירות והנכונות להקרבה מצד כל הצוות הטיפולי, הקרב אבוד מראש. המערכת במתכונתה הנוכחית, המתאפיינת באי ספיקה כרונית קשה, מונעת טיפול ראוי. דווקא המקום הזה, שמרכז כמות אדירה של סבל אנושי, מצוי על סף פשיטת רגל.

לא לזה ייחלתי כשלבשתי לראשונה את החלוק הלבן וכשהחזקתי בהתרגשות את הסטטוסקופ השחור. "אבל אתה ידעת מה הולך שם", מנגחים בי החברים. אכן ידעתי על המצוקה, אבל המציאות עולה על כל דמיון. מחלקות האשפוז בבתי החולים, ואני אומר את זה בכאב רב, הם מקום שלא הייתי מאחל לקרוביי וליקיריי להגיע אליו.

אז מי יישאר בבתי החולים?

"אז ברח משם", מנגחים החברים בשנית. אכן, זה מה שקורה לרבים מבוגרי בתי הספר לרפואה בארץ. הם בורחים. בורחים מהמציאות הבלתי אפשרית של עבודה במחלקות הפנימיות והכירורגיות, לטובת עבודות "אנושיות" יותר במחלקות אחרות או מחוץ לבתי החולים. אבל מי למען השם יישאר כדי לשמור על המאסה העיקרית של הפונים לבית החולים? אם לא תתחולל מהפכה, כאן ועכשיו במערכת הבריאות, כנראה שאף אחד.

כמה רדוד, כמה שטחי, וכמה עלוב הניסיון השפל הזה להסיט את הדיון מהסוגיות האמיתיות של תקנים, מיטות ותיעדוף מקצועות במצוקה לנושאים שקל לנגח בהם את ציבור הרופאים ולהסית נגדם את דעת הקהל. הגדיל לומר האדון המלומד לאחרונה והאשים אותנו הרופאים ברציחת החולים למען העלאת המשכורת. מזל שראש הממשלה "יוצא מגדרו" ליישב את הסוגיה הבוערת.

שיידע כל איש ותדע כל אשה שמאבק הרופאים הוא בראש ובראשונה למען אבא, סבא וסבתא שלכם ולמען התינוק החמוד שלכם. וכן - גם למענכם אישית, לכשתזדקקו לעזרה רפואית, גם למענך אדוני הממונה על השכר באוצר.

על כתפי כל אחד מכם רובצת עתה האחריות להתגייס למען מאבק צודק זה ולא להיגרר אחר הספינים והתעתועים של פקידי האוצר. זכרו, זה לא רק המאבק שלנו. זה המאבק של כו-לם.

ד"ר עפיף עימאד יעקוב, מתמחה שנה ראשונה ברפואה פנימית