שתף קטע נבחר

אני אפילו לא לגמרי מבין למה זה נגמר בינינו

משכתי יותר מדי את הספקות שלי לגביה. אני רק מקווה שאלמד לשחרר, וכשתגיע מישהי מתאימה, אדע לאחוז בה כמו שצריך

לכולנו יש קול פנימי שמדבר אלינו. הוא שם, מרחף לו באוויר. הקול הזה, ערמומי שכמותו, לפעמים לוחש ולפעמים זועק, ועלול להגיע לבטן, לקרביים. חלק מאיתנו, בני המזל, יודעים להקשיב לו כשהוא פונה אלינו. אנחנו מודעים אליו ומחזירים לו פידבק. הוא יכול לצייץ אלינו בתחומים רבים בחיים, בין השאר בתחום הרומנטי.

 

 

עד שהיא הגיעה, הקשבתי לקול הזה, דיברתי איתו והוא תמיד צדק. איתה זה היה אחרת. הוא דיבר אליי, צייץ, התריע. הוא עשה את שלו, אבל זה אני שסרב להקשיב. לפעמים החיים שמים אותנו בפינות מסוימות, נוחות יותר או פחות, ושם היא היתה - הפינה שלי.

 

במבט לאחור אני מתגעגע לתקופה שלפני ההיכרות איתה. האינסטינקטים היו חדים, הייתי בתוך הסיטואציה, חשתי אותה. יכולתי לדעת תוך דקות אם אני נותן לזה סיכוי אמיתי להבשיל למערכת יחסים, אבל לפעמים ההחלטה היא לא רק שלנו.

 

לכולנו השקפות כאלה ואחרות על אהבה. אני לא מאמין באחת ויחידה, זה כמו למצוא מחט בערימת שחת, אין דבר כזה. מה שכן, יש מספר מוגבל של פרטנריות או פרטנרים פוטנציאליים איתם אפשר להתפתח ולהבשיל יחד לתוך מערכת יחסים. אם אנחנו מחזיקים בגישה הזו, עלינו לתת לאפשרות להתרחש, במידה שהיא שם.

 

ואני נתתי לזה להתפתח. נשאבתי, בהנאה רבה, אני חייב לציין. הסרתי מולה את המסיכה, לפחות את רובה. נפתחתי בפניה, עד לנקודה מסוימת, עד שהקול ההוא התחיל לדבר איתי.

 

אותו קול ערמומי, לפחות שיגיד מה הוא חושב, מה הוא ראה שאני פספסתי. אבל לא, הוא היה חייב להשאיר אותי באוויר. ויש לכך השלכות על הצד השני. אם אנחנו באוויר, גם הצד השני מרחף שם למעלה, ובין אם הוא יודע או לא יודע מה אנחנו חשים כלפיו ומה הכוונות שלנו, אף פעם לא נעים, בלשון המעטה, להיות במצב הזה.

 

היא נשארה שם, ריחפה לצידי, מנסה להנחית אותי לקרקע, לחבר אותי למציאות, אליה, בזמן שאותו קול נסתר מושך אותי למעלה, חזרה לאוויר. אז כאחד שנוטה לבקר את עצמו מדי פעם, חשבתי לעצמי אם אני מסתתר מאחורי זהות בדויה, מאחורי קולות שלא בהכרח קיימים.

 

אחת הטענות הרווחות לגבי המין הנשי היא שהוא מחזיק באינטואיציה חזקה. ומהי אינטואיציה אם לא ידע בלתי מוגדר? העניין די מסתדר אם לוקחים בחשבון שבימי האדם הקדמון אחד מתפקידי המין הנשי היה ללקט. אז בימינו, אתן מלקטות חוויות וזכרונות, שמתאגדים תחת האינטואיציה. אלו משמשים אתכן לשיוך סיטואציה קיימת אל סיטואציה שהתרחשה בעבר.

 

אפשר לקרוא ליכולת הזו קול פנימי או אולי ספק. ואם יש ספק, אין ספק. אלא מה, יש לי הרבה ממנו, ואם אדייק, משכתי את הספק שלי תקופה נכבדה. אולי אני שומר על עצמי כמיטב יכולתי, אבל עם זאת אני שואל, האם אמצא אותה מחר, או מישהי אחרת שתעורר אינטואיציה חיובית, שתגרום לקול להגיד לי ללכת על זה, ולבטל את אי הוודאות.

 

בינתיים, היא כבר עברה הלאה. כמה זמן אפשר להמתין שיתנדף ההליום מהכדור הפורח. אני רואה אותה בפייסבוק, מפלרטטת עם אחרים. יש צביטה קלה, מהולה בקול הפנימי שמאשר לי שמה שצריך לקרות, קורה. לעזאזל איתו, לפחות שיגיד לי למה. אבל על לשאלה הזו, אין קול ואין עונה.

 

אומרים שמכל מערכת יחסים אנחנו יוצאים מחוזקים וחכמים יותר. לפחות כך זה צריך להיות. הייתי רוצה להתייחס לאנושות כגזע שלומד, הייתי רוצה לחשוב שאני כזה, כי לפעמים עצם המחשבה מניעה לעשייה.

 

אז אני חוזר למקורות, לאינסטינקטים שלי. וחשוב מכל, אני חוזר לשחרר כשצריך, ומקווה שאדע לאחוז כשהיא תבוא. ואם יש חרטה, היא על הזמן שביזבזתי לי ולה. העניין הוא, שהיא ידעה לשים לזה סוף, ואני לא.

 

מסתבר שהחיים תקועים ועומדים במקום כשלא משחררים. העוגה פשוט לא נשארת שלמה כשממשיכים לזלול.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נפתחתי, עד לנקודה מסוימת
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים