למרות הזמן שעבר, המוות כאילו קרה אתמול
תיאוריית השלבים של התמודדות עם אבל, עם אובדן, אותה הציגו בפניי כשהתאלמנתי, כבר אינה נחשבת תקפה. תהיתי מה מחליף אותה, וגיליתי נסיונות רבים ומגוונים ברחבי העולם להבין את מורכבות השכול, ובעיקר איבוד בן זוג
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מערבב את הזמנים, טורף כמה קלפים, מחייה את היש ואת האין. הוא מרגיש אחרת, נחווה אחרת, אצל כל אחד מאיתנו, אזרחי מדינת ישראל. קבוצה אחת בתוך החברה הישראלית חווה את היום הזה בדרך שונה, ייחודית לה, ייחודית לכל אחת בתוכה. אלמנות צה"ל מסתכלות על היום הזה, יום הזיכרון, דרך החוויה האישית של האובדן, אותו הן נושאות גם במהלך השנה. ביום האחד הזה מותר לדבר, מותר לספר, את מה שלא דובר במהלך השנה, במהלך השנים.
את התיזה כתבתי על "אלמנוּת ארוכת טווח כפי שבאה לידי ביטוי בקבוצה מקוונת". סיפורים, משפטים ורסיסי חיים שנכתבו ע"י אלמנות צה"ל במשך כשנתיים, נאספו ונותחו במטרה למצוא מהי החוויה של אלמנות לאורך החיים. במקביל ניסיתי לבחון מהי החוויה של השתתפות פעילה בקבוצה מקוונת.
>>> בואו לדבר על הכתבה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
תקציב 2006 הכיל סעיף קטן בחוק ההסדרים. כמה מילים שאיימו להפוך עולמן של רבות מאלמנות צה"ל. קבוצה קטנה התארגנה לפעילות מגוונת בתקשורת, בכנסת ובמפגשים עם אלמנות ברחבי הארץ. תרומתי הצנועה היתה הקמת אתר אינטרנט להעברת מידע, שעלה לאוויר בנובמבר 2005. באותה תקופה התחלתי ללמוד הנחיית קבוצות בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת לסלי. להפתעתי, מצאתי שהפורום באתר מאוד דומה לקבוצת תמיכה. תהליכים קבוצתיים ותופעות קבוצתיות התגלו לי במשך הזמן, התכנים שעלו חרגו הרבה מעבר לפעילות לביטול הסעיף ולשינוי בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. האתר, שעשה את שלו, כבר לא קיים.
טור אישי:
אחרי מותו לא האמנתי שעוד יהיו קרני אור בחיי
אילה כץ
רמי, בעלה של אילה, נהרג באסון צאלים א' ב-1990. ניר, בנם בן השבע, אמר עליו קדיש. כעבור 19 שנה ייהרג גם ניר, בפיגוע בבר-נוער. איך מתמודדים עם כל האובדן והכאב?
בשלב הראשון חיפשתי מחקרים על אלמנוּת ארוכת טווח. לא היו כאלה בנמצא. היעדרם של מחקרים פסיכולוגיים, סוציולוגיים או אחרים המתארים אלמנות לאורך החיים, מעבר לשנים הראשונות לאחר האובדן, הפתיע אותי אז. היום זה יותר ברור לי. בסופו של חיטוט נואש ברחבי הרשת ובספריות מצאתי סימוכין למה שהרגשתי בתוכי, למה שנחשף בפורום.
תיאוריית השלבים של התמודדות עם אבל, עם אובדן, אותה הציגו בפניי כשהתאלמנתי, כבר אינה נחשבת תקפה. בעצם אין מחקר אמפירי שמוכיח את תקפותה. תהיתי מה מחליף אותה, וגיליתי נסיונות רבים ומגוונים ברחבי העולם להבין את המורכבות של השכול בכלל, את המורכבות של איבוד בן זוג בפרט.
מערכת יחסים מופנמת עם הנפטר לאורך חייו של הנשאר
בשני העשורים האחרונים מדברים החוקרים על תיאוריות דו-מסלוליות (פרופ' רובין מאוניברסיטת חיפה ואחרים) ומערכת יחסים מופנמת עם הנפטר לאורך חייו של הנשאר. מתמקדים בחוסן, בקשר בין חיפוש, או מציאת, משמעות בחיים לבין ההתמודדות עם האובדן, וכותבים רבות על תופעות של צמיחה בעקבות התמודדות עם אובדן. על כל אחד מנושאים אלה נכתבו ספרים ומאמרים רבים.
"אמיתות" ישנות התפוגגו. כבר לא מניחים ש"עבודת האבל" המעמיקה בשלב הראשון מעניקה חזרה לחיים מהירה יותר. כבר לא מצפים מאלמנות להשאיר את העבר מאחוריהן ולחזור לחיים רגילים. כבר לא מניחים שנישואין של אלמנה משמעם "שיקום" והפסקת היותה אלמנה.
ד"ר אפרי בר-נדב מתאר את תהליך ההתמודדות כספיראלי לאורך שנים. תופעות של אבל שנים אחרי האובדן כבר לא נתפשות באופן אוטומטי כפתולוגיות. מחקר הסתברותי שנעשה בארה"ב טוען כי תופעות הקשורות לאובדן בן זוג נעלמות בין 50 ל-70 שנה אחרי האובדן. מי שיער שאמצא פריט מידע כל כך אופטימי בתוך כל השכול הזה?
המסקנה הראשונה והחד משמעית גם של המחקר שלי היא שהשפעות ההתאלמנות בגיל צעיר נמשכות לאורך עשורים רבים, נוגעות באלמנה ובילדיה בתחומים רבים, ובעיקר – אינן מדוברות. רבים מהדברים שנכתבו באתר ע"י האלמנות הוותיקות היו דברים שמעולם לא דיברו עליהם. רבים מהנושאים היו חבויים גם מפני האנשים הקרובים לאלמנה, חבויים לעיתים גם מעיניה שלה. רבות כתבו על הצורך "לשחק", להפגין בחוץ שהכל בסדר ולבכות בפנים.
רבים מהנושאים שעלו באתר הצביעו על הפער העצום בין הדרך בה תופשת החברה את משמעות ההתאלמנות לעומת הדרך בה חוות האלמנות את התהליך. אחת הדוגמאות הבולטות היא ההתייחסות לזמן. "הזמן יעשה את שלו", אומרים רבים לאדם שאך איבד את היקר לו. הפתעה. הזמן לא עושה דבר. הוא חולף. חולף בדרכים מוזרות לעתים. אירועים שונים מחזירים את האלמנה לרגע "ההוא". היו שהתחברו לאחרת, מספרות לה ש"כאילו לא חלפו 24 שנים. נקרע הלב וזה לא נגמר. הצער אין לו סוף". אחרת כותבת כי "עשר שנים הן כמו נצח, ובה בעת כמו הזמן עמד מלכת והאובדן זה אך היה".
זו תחושה המלווה אלמנות רבות, לאורך חייהן, שלמרות הזמן שעבר, האובדן כאילו קרה רק אתמול, כפי שמתארת אחת הנשים: "אמנם עברו כבר 33 שנים, אך כאילו היה זה אתמול" (זה היה בעת ציון 33 שנים למלחמת יום הכיפורים). הזמן שעובר מחדד את התחושה כי הזמן שחלף נדמה כלא מציאותי "השבוע מלאו לי 62. לא מאמינה. עברו 24 שנים מאז שנפל". אלמנה נוספת מוסיפה זווית של השוואת המשכיות החיים שלה למה שנעצר "הוא יישאר תמיד צעיר, גם כשיהיו לך נכדים, ותהפכי לסבתא, הוא יהיה סבא צעיר", כתבה בפנייה לאלמנה צעירה ממנה.
אלמנות ללא ילדים: כאב עצום על שלא נשאר זכר מוחשי
ועוד מבט:
אלמנוּת - אחרי שנים כבר פחות, אבל עדיין כואב
אילה כץ
אני עדיין אוהבת אותו, עדיין מתגעגעת אליו, עדיין כואבת את לכתו, עדיין כואבת את החיים האחרים שיכלו להיות לי, שלעולם לא יהיו לי, שלעולם לא יהיו לילדיי, לנכדיי שעוד לא נולדו. עדיין כואבת את ההחמצה שלו, של הילדים, שלי. ממשיכה בחיים, אבל הכאב עדיין פועם בפנים. ליום השנה למותו של רמי כץ ז"ל
מיתוס חברתי נוסף מניח שלצעירה שהתאלמנה ללא ילדים קל יותר. היא לכאורה לא כבולה לעבר, יכולה לבנות את חייה מחדש. בפורום יכלו נשים לכתוב ולבטא את כאבן העצום על שלא נשאר זכר מוחשי, ילד, מאהוב ליבן שנפל. כן, גם הן, כמו רבות אחרות, ממשיכות בחייהן, אולם אלו הם חיים המלווים בכאב גם בנישואיהן הבאים, כאב המהול גם בגידול הילדים מהזוגיות השנייה, התמודדות עם ילדים שמתמודדים עם העובדה שאלמלא נפל אהוב ליבה של אמא, הם לא היו באים לעולם.
הבנות רבות עלו גם בעניין הפורום כקבוצת תמיכה. אחת הנשים תיארה את התרומה המהותית של הקבוצה המקוונת במשפט "והכי מרגש בשיח הזה, ואולי גם הכי קשה, זו המראה שפתאום מוצבת מולנו. פתאום אנחנו נוגעות מסתכלות וגם רואות". אחרת מחפשת את המגע באמצעות הקבוצה המקוונת "אולי כעת בזכות האתר הזה, מחיצות יפלו, דברים יתבהרו, ואולי נוכל 'לגעת' אחת בשנייה". במהלך אחת השיחות בקבוצה המקוונת מתארת אחת האלמנות כי "השאלה הזו מבורכת. מאז שהיא עלתה כאן אני מרגישה שאני עושה 'עבודה' עם עצמי, ועצם הצורך לכתוב את הדברים (כי זו המדיה) מכריחה אותי לחשוב בצורה מסודרת. תודה!". אחרת כותבת כי "אני חייבת לומר לך, ושיידעו הכל, שההשתתפות שלי בפורום, הכתיבה, התגובות לאחרות, הבדיחות, הפידבקים... עושים לי טוב אפילו יותר מטיפול אצל פסיכולוג".
למצוא אחיות לחוויה, אחיות למצוקה - ולצמוח
היתה לי הזכות להיות חלק מקבוצה של נשים שחוו בדידות בהתמודדות עם נושאים כמעט לא מדוברים. הפורום ברשת חשף אותן זו לזו, חשף אותן לעצמן. הן יכלו לבטא תחושות ורגשות כמוסים, יכלו ליצור חברויות וקשרים, באמצעות הטכנולוגיה ובהמשך גם במפגשים בחוץ, בעולם ה"רגיל". הן יכלו למצוא אחיות לחוויה, אחיות למצוקה - ולצמוח. הלגיטימציה ההדדית להתגעגע ולכאוב עשרות שנים אחרי נפילת הבעל, מבלי להניח כי זה "רק אצלי", או "לא תקין", יחד עם הלגיטימציה לשמוח, לחיות, ליצור ולפעול, מבלי שהדברים סותרים זה את זה, בלי צורך לבחור ביניהם, שכן הם שניהם חלק מהחיים, הקלו על רבות.
בזכות הפעילות כולה, וגם בזכות החיבור שנוצר באתר, יכלו האלמנות לצאת מעמדה פסיבית ומבודדת וליצור אחווה שהפעילה אותן, הפעילה אחרות, וליצור יחד שינוי חברתי. השינוי בא לידי ביטוי באותה תקופה בביטול אותו סעיף מעליב ומקומם בחוק ההסדרים, ביצירת שינוי מהותי בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אותה קבוצה, שעשתה שימוש באתר באותה תקופה, מנהלת את הארגון בשנים האחרונות, מצעידה אותו למקומות של עזרה הדדית, מביאה לשינויי חקיקה ולסיוע נוסף לאלמנות, תוך הפגנת נחישות ועוצמה.
- אילה כץ כותבת, מנחת קבוצות
(M.A בהנחיית קבוצות בשילוב אמנויות). האימייל של אילה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
