שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסע ארכיאולוגי: בחיפוש אחר השם "ישראל"
    היכן מופיע לראשונה השם "ישראל" במקורות הארכיאולוגיים הקדומים? ומתי מופיע העם "העברי"? לכבוד עצמאותנו, ליאת נאה מתחקה אחר שורשיה העתיקים של ישראל

    הסוף הגיע כבר בהתחלה: "ישראל חרב, אין לו זרע", כתב מלך מצרים, מרנפתח, במצבת ניצחון בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, לפני מעל ל-3,200 שנה. זהו האזכור הקדום ביותר, ככל שידיעתם של ארכיאולוגים משגת, למלה "ישראל" במקור חוץ-מקראי, כלומר – במקור שאינו התנ"ך.

     

    המצבה נתגלתה כבר במאה ה-19 בחפירותיו של פלינדרס פטרי בעיר המצרית תבאי, היא נוא-אמון המקראית, וגילויה הסעיר את עולם המחקר – האומנם נמצאה הוכחה חוץ-מקראית לקיומה ההיסטורי של אומת ישראל?

     

    למרות שמרנפתח טען שהחריב את ישראל, צריך להתייחס לדבריו בערבון מוגבל: כמו כל כתובות הניצחון המלכותיות במזרח הקדום, מדובר היה בכתובת מגמתית ששמה לעצמה למטרה לפאר את כוחו של המלך. היא נכתבה, אם כן, לא רק לצרכי תיעוד, אלא גם כתעמולה.

     

    ערי המדינה של כנען

    אין ספק שישראל הייתה אחד מן הגורמים שהטרידו את מנוחתו של פרעה מרנפתח, אבל היא בוודאי לא הייתה העיקרית שבהם: שמה נזכר במסגרת מסע צבאי שערך מרנפתח נגד אויביו הלובים ונגד ארץ כנען, שהייתה מורכבת אז ממספר ערי-מדינה - ישויות מדיניות עצמאיות יחסית - ונתונה באותה העת למרותה של מצרים.

     

    באותו מסע הכניע, כך טוען מרנפתח, את אשקלון, גזר וינועם, כולן ערי מדינה – ובנוסף, גם את ישראל. אלא שנראה כי ישראל לא הייתה אחת מאותן ערי המדינה הכנעניות, שכן הסופר המלכותי הקפיד לכתוב את שמה באמצעות המגדיר השמור לעמים זרים, ולא למקומות גיאוגרפיים.

     

    המגדיר הוא ממיין הירוגליפי שנועד להבהיר באיזו קטגוריה נכתב שם או מלה מסוימת במצרית עתיקה, והוא עשוי לתרום רבות להבנת הטקסט המצרי העתיק. במקרה זה, מדגישים החוקרים, ישראל נכתבה תחת מגדיר שונה מן הערים אשקלון, גזר וינועם.

     

    במצרית זה נשמע טוב יותר

    לכאורה, אזכור ישראל בתקופה זו מתיישב היטב עם הסיפור המקראי, ובמיוחד לאור הגדרתה כעם: אך האומנם אומת ישראל היא שנזכרת במצבת מרנפתח? למרות שהכתובת נתגלתה כבר במאה ה-19, החוקרים עדיין חלוקים בדעתם, משום שקשה מאוד לקרוא את הכתוב באופן חד-משמעי.

     

    היות שהסופר המצרי נדרש לכתוב במצבה שם זר, הוא בוודאי התלבט לגבי הדרך הנכונה לאיית אותו בכתב מצרי, שנועד לציין צלילים מצריים. במיוחד קשה להכריע אם יש לקרוא "ל" או "ר" בסופה של המלה, ויש הגורסים שיש לקרוא "ישראר" או אולי אפילו "יזרעאל".

     

    למרות חילוקי הדעות, כיום עדיין נהוג לראות בכתובת מרנפתח את ההתייחסות הכתובה הקדומה ביותר להופעתה ההיסטורית של ישראל. קריאות אפשריות אחרות של המלה "ישראל" במקורות חוץ-מקראיים, כמו למשל בשמות פרטיים בארכיון בן האלף השלישי לפנה"ס בעיר אבלה, ואולי גם בדוגמא נוספת מארכיון בן האלף השני לפנה"ס בעיר אוגרית – שתיהן נמצאות כיום בתחומי סוריה המודרנית – מוטלות גם הן בספק, אך בניגוד לכתובת מרנפתח, בינתיים לא נתקבלו בקרב ציבור החוקרים כעדויות מובהקות לנוכחותה של ישראל כישות אתנית במזרח הקדום.

     

    העברים עושים בלאגן

    השם "ישראל" אינו השם היחיד שבו מתוארת האומה המתפתחת בתנ"ך: כידוע, המקרא מזהה את בני ישראל גם כ"עברים". האם ישנם סימוכין היסטוריים חוץ-מקראיים לנוכחותם של "עברים" באזורנו?

     

    במספר ארכיונים מסוף האלף השלישי ובעיקר מן האלף השני לפנה"ס מאזור מסופוטמיה ומסביבות סוריה אכן נזכרים ה"ח'בירו" או ה"עפירו", כינוי השמור לנוודים שנדחקו לשולי החברה המהוגנת.

     

    לפי הכתוב בארכיונים, הח'בירו נהגו לצוץ מפעם לפעם בחייהם של יושבי הערים השונות, בדרך כלל תוך הפרת הסדר הטוב והפגנת אלימות. בארץ כנען הם נזכרו שוב ושוב בתלונותיהם של המלכים הכנעניים, שליטי ערי המדינה, שקראו למלך מצרים, שליטם באותה העת, לבוא לעזרתם במאבקם נגד פורעי החוק הללו; המכתבים שכתבו, בכתב יתדות אכדי, נשמרו בארכיון מן המאה ה-14 לפנה"ס בעיר המצרית אל-עמארנה.

     

    היהודי הנודד?

    למרות שהח'בירו לא היו בהכרח בני קבוצה אתנית מסוימת, אלא היוו כנראה מעין מעמד חברתי, חוקרים רבים מצאו דמיון רב בין צליל השמות הללו לבין השם "עברים", ואולי אף דמיון במשמעות השם, שעשוי לייצג, בשפות שמיות שונות, אוכלוסיה ה"עוברת" ממקום למקום.

     

    סיפורם מזכיר, בין השאר, את מעמדם החברתי ואופן התנהלותם של קבוצת פורעי החוק שקיבץ סביבו דוד (ראו למשל שמואל א', פרק כ"ב). מעמד הנוודים המאיים על יושבי הקבע בערים מזכיר מאוד גם את המושג שבו השתמשו המצרים בכדי לתאר רועים-נוודים ושכירי חרב לעת-מצוא, ה"שאסו" (או ה"סותו"): כמו הח'בירו, גם מושג זה נפוץ למן האלף השלישי לפנה"ס, ובעיקר באלף השני לפנה"ס.

     

    יש המדגישים כי אחת מקבוצות השאסו נקשרה בעיני המצרים למקום בשם "יהו", המזכיר את השם המפורש, "יהוה", אך יש רבים החולקים על זיהוי זה. אחרים רואים דמיון לשוני בין המלה המצרית "שאסו" לבין השימוש המקראי ב"שוסים" או בפועל "לשסות" (למשל בספר שופטים, פרק ב', פסוק י"ד).

     

    חיפוש ששווה זהב

    אלו הן, אם כן, העדויות הכתובות הקדומות שניתן לייחס להגחתה של "ישראל" מעל דפי ההיסטוריה; כמו כל מקור ארכיאולוגי והיסטורי, הן מורכבות ונתונות לפרשנות.

    בתקופות מאוחרות יותר, המקבילות לזמנה של ממלכת ישראל המקראית, האזכורים החוץ-מקראיים לישראל הם רבים וברורים יותר, וכוללים גם מקורות אשוריים שונים (למשל על-גבי ה"אובליסק השחור", מצבת ניצחון שהקים המלך האשורי שלמנאסר ה-III במאה ה-9 לפנה"ס, ובו נראה המלך הישראלי יהוא לבית עומרי כשהוא מתרפס בפני מלך אשור).


    האובליסק השחור - הישראלים מתרפסים בפני אומות העולם

     

    באזורנו, המלה "ישראל" נזכרת בהקשר מרשים בכתובת מישע, שבה תעד מישע, מלך מואב הנזכר גם במקרא, את מאבקו בישראל, בהרחיבו מאוד את האזכור המקראי (מלכים ב', פרק ג').

     

    הכתובת נתגלתה במאה ה-19 בעיר דיבון שבירדן המודרנית, בתחומיה של מואב המקראית, ולאור סגנונה וצורתן של האותיות המואביות נהוג לייחסה למאה ה-9 לפנה"ס. כאשר נתגלתה הכתובת היא עוררה התלהבות רבה בקרב החוקרים, והאגדה מספרת שהבדואים המקומיים, שתהו מדוע נוצרת מהומה שכזו סביב אבן ישנה, ניפצו את הכתובת בהאמינם כי מוסתר בתוכה זהב.

     

    למרבה המזל, כבר לפני כן יצרו העתק נייר של הכתובת, ואפשר היה לשחזר את רובה באופן אמין. "מלך ישראל" נזכר גם בכתובת ארמית שנמצאה בתל דן, המיוחסת גם היא למאה ה-9 לפנה"ס ואולי למאה ה-8 לפנה"ס: הכתובת מפורסמת מאוד משום שהיא מזכירה גם את "בית דוד", ומהווה הוכחה חוץ-מקראית ראשונה לקיומו של דוד המלך, או לפחות לכך ששושלתו נזכרה באופן היסטורי אחרי מעל למאה שנה מזמן מלכותו המשוער.

     

    ליאת נאה היא כותבת ותלמידת תואר שני בארכיאולוגיה מקראית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מסע ארכיאולוגי: בחיפוש אחר השם "ישראל""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים