זהירות, שעשועונים
אבי שושן חושב שהסדיזם ב"101 דרכים לעוף משעשועון" הוא תענוג אמיתי, אריאנה מלמד חושבת ש"וויפאאוט" ודומותיה הן אינפנטיליות בהתגלמותה. ומה אתם אומרים?
"101 דרכים לעוף משעשועון": סדואקטיביות, סטייל יפן
עד לפני כמה שנים, בכל פעם שאיזה תוכנית טלוויזיה אזוטרית רצתה להגדיל את אחוזי הרייטינג שלה, היא היתה מקרינה סרטונים ממיטב התוכניות המופרעות ביותר בעולם. רובן הגיעו בדרך כלל מיפן, ולרוב כללו אנשים שמשתטים בצורה הזויה לחלוטין, דבר שגרם לנו להתנשא עם הטלוויזיה "האיכותית" שלנו, על פני הזבל שמייצרים הגויים. ואז בא הריאליטי והיה ברור לאן אנחנו הולכים.
הערב עם עליית התוכנית "101 דרכים לעוף משעשועון" בערוץ 2 ו"Wipeout" בערוץ 10, אפשר כבר להצהיר: גם אנחנו חלק מאומות העולם. אבל לזכותנו יאמר, שגם אם שכחנו שאנחנו "עם סגולה", אז לפחות אנחנו עושים את זה טוב, שכן הרעיון של "101 דרכים לעוף משעשועון" מבריק.
"101 דרכים לעוף משעשועון". טריוויה לא טריוויאלית (צילום: עידו סמיוני)
מי מאיתנו, בזמן שהוא יושב על כורסת הטלוויזיה הנוחה בבית, לא מקניט את המתמודדים העלובים בכל שעשועוני הטריוויה השונים על הבורות המזעזעת שהם מפגינים בתוך האולפן הלחוץ? לרוב אנחנו אומרים לעצמנו: "איך בכלל לקחו אותם לשם? יאללה שיעופו ויפסיקו לעשות בושות".
הסדיסטים מבנינו, ולא חסרים כאלה, מפנטזים על השפלתם. "101 דרכים" מגשימה את הפנטזיות האפלות שלנו, והאמת, מדובר בכיף טהור. לכאורה מדובר בעוד שעשועון טריוויה מהסוג שכבר ראינו, אבל הטוויסט עם העפה הבלתי צפויה ומטורפת, הינה מתכון בטוח ללהיט - לפחות עד שנדרדר עוד יותר וריאליטי הסקס גם יגיע אלינו, ויעלה את סף הגירוי עוד יותר.
שיבוץ תוכנית הפתיחה במוצאי יום העצמאות, אחרי שאנשים כבר התעייפו מכל אירועי החג, בוודאי צפוי להניב לה רייטינג נאה, שיעזור לה במינוף העונה בהמשך. העובדה שהתוכנית שודרה כמעט ללא פרסומות בוודאי צפוי גם לעזור לה ברייטינג מול אלו שחשבו לזפזפ למקבילה בערוץ 10.
שכטר. עושה את התוכנית (צילום" עידו סמיוני)
פוטנציאל נוסף לשלאגריות היא הצבתו של המנחה עופר שכטר, שחוזר כאן לימיו הפרועים מ"אקזיט", רק שכעת הוא כבר לא צריך לחשוף את הישבן שלו כדי לגרום לפרובוקציה. המבט הממזרי בעיניו, הרוע הטהור שיוצא ממנו כשהוא מבין שמתחרה נכשל בשאלתו ויודע שתוך שניה הוא יעוף למים הקפואים, שאגות השמחה שלו למראה המתחרים החבוטים, הם לא פחות מאשר סדיזם טהור.
שכטר לא מנסה לשמור על פאסון קריר, אלא מתחבר למשחק בצורה מושלמת ו"101 דרכים" צפוי לעשות לקריירה שלו את מה שעשה "האח הגדול" לקריירה של פליט "אקזיט" נוסף, אסי עזר. הקונספט של התוכנית משעשע, אבל הצבתו שכטר כמנחה הופך אותה לאס מנצח.
אז אנחנו הופכים להיות סוג של יפן הקטנה - עליה ועל מדינות דומות כמוה לגלגנו כל השנים. רק שכמו יהודים טובים, אנחנו מכניסים כעת את הטריוויה כדי להראות שבינתיים בכל זאת, אנחנו מנסים לשמור על המוח היהודי. בסוף זה יעבור לנו. מה שבטוח, שככל שסף הגירוי ממשיך לעלות, הטלוויזיה שלנו רק תרד נמוך עוד יותר. האמת, כל עוד עושים את זה טוב כמו ב"101 דרכים", אז יאללה בואו ונעוף על עצמנו.
"וויפאאוט": ניסוי על רטוב
איזה כיף טהור, אידיוטי ורטוב. "וויפאאוט" הוא המוצר הטלווייזוני המושלם לאינפנטילים בנשמתם ולילדים שלהם. אפילו שמחתו של ההורה הקפדן היתה יכולה להיות שלמה, אלמלא לאחד מן התמודדים התפלקו מלים גסות ובעריכה חשבו שראוי להשאיר אותן ולא לכסות בעוד קצת דיבורים של אביעד קיסוס וטל ברמן.
מסלול מפלצתי אבל יפה מאד לעין, ובו המון מתקני עינויים בטיחותיים לעילא ועתירי גומי מוקצף ומוקה ממתין לאנשים שרוח שטות אקסטרימית מפעמת בליבם. כולם ייפלו ויירטבו, יימרחו בבוץ,
ירצו להקיא וייראו נורא בדרך לתהילה הרגעית ולזכיה בפרס לא גדול במיוחד, רק 50 אלף שקל – אבל אף אחד, כולל בטטות הכורסה, לא נמצא שם בגלל הכסף. הרי התיישבנו לצפות בגלל הפאן. וכזה יש בכמויות.
כי זה באמת נורא מצחיק לראות אנשים מיושבים בדעתם מסתערים על כדורי ענק ("בומבילות") ומנסים לקפץ מאחד לשני בלי ליפול למים; או לטפס במעלה מדרגות מוצפות מים בלי ליפול, או לזחול בתוך בוץ ולצאת ממנו בזמן שיאפשר להם לעבור שלב, לעוד-מאותו-דבר אבל לגמרי שונה, רק עם יותר מים: יותר אתגרים ויותר דרכים ליפול כמטפסים ומקפצים ומשתחלים ומהדסים ומתכופפים כדי לא לחטוף אגרוף גומי בבטן.
כל זה נראה כמו חלומו (הרטוב) של ילד בן עשר בערך, וכל זה הוא הוכחה שחלומות יכולים להתגשם, בתנאי שמאחוריהם עומדת חברת ההפקה הטלוויזיונית הגדולה בתבל - אנדמול, שהקימה את פארק השעשועים הענק - הכלאה מוצלחת ראשונה בהיסטוריה בין גן עדן לבין גהינום, אי שם בארגנטינה.
זה גן עדן או גיהנום? מסלול המכשולים (צילום אורן ליברמן וסרמן)
הפאר חשוב ומענג יותר מכל מתמודד יחיד, והרי לא באמת באנו כדי להכיר אותם או להזדהות איתם, למעט אלה שלמדנו איתם ביסודי וכבר אז ידענו שחסר להם בורג. מוקד ההזדהות כאן הוא האינפנטיליות עצמה, כשהיא מגובה בנחישות ובבזבוז עצום של הרוח האנושית על שטויות. עשרות מליוני צופים בעשרות תחנות טלוויזיה בעולם כבר יכולים להעיד שכיף לבזבז את המשאב הזה, וכיף לצפות בו מתבזבז גם כשכבר למדנו בעל פה את המסלול המצפה לעזי הרוח ולפסיכים.
את המסלול לומדים להכיר בתום תוכנית אחת, והוא ממשיך ככל הנראה להיות הכוכב האמיתי של "וויפאאוט". בנפילות המתח שבין נפילה למים לזו שאחרי, אפשר לנסות לשחזר מה עבר במוחם של מהנדסי המתקנים, וכמה צחקקו בינם לבין עצמם כשתכננו בדיוק, אבל בדיוק, מתי וכיצד יכה פטיש הגומי באחוריו המרובבים של מבוגר אחראי - זה שנפרד גם מבגרותו וגם מאחיותו לטובת הזכות לצעוק "וויפאאוט".
החוליה החלשה בכל זה, ומה שהמהנדסים לא יכלו לספק, היא טקסט קצת יותר מושקע ומשכנע של ברמן וקיסוס. שניהם נראים כאילו נתקעו בהרפתקה הזאת בחסות קצין מבחן, שהבטיח להם קידום תמורת התנהגות טובה. ברמן, בחליפה מטאלית-בוהקת-מעצבנת, נראה כפליט ממסיבת בר מצווה באולם ארועים בצ'קפוסט.
קיסוס יכול היה לוותר על חצי מבדיחות ההומואים ועדיין להישאר בלתי משכנע כפי שהיה ברגע שהתחיל בהן,
ושניהם ביחד יכולים היו לא למחזר נסיונות הצחקה כושלים כמו לקרוא לאחד המתמודדים, ששמו שי, "שייחצן" בערך עשר פעמים (עד שהפסקתי לספור), או בכלל להתעלל בשמות של המתמודדים או בעיסוקיהם או לשלוח מתמודדת למטבח. "בשביל אבי והילדים את חייבת לחזור הביתה ולהעמיד סיר חריימה", הם מייעצים באדנות בלתי נסבלת מתוך מנעמי האולפן היבש, החף ממכשולים.
השניים האלה הם החוליה הכי פחות כייפית בסיפור, אבל יש להם תקנה: בין שלב למשנהו, בפרסומות, מותר לפנטז על מפגש של אחוריהם המקובצים (והמכווצים) עם הפטיש ההורס בעודם חנוטים בחליפות שלהם, ואז, או אז נראה מי יצחק על מי.
