עצמאות בעיר
צ'אנס שני למסיבת יום עצמאות בניו-יורק גילה שדווקא יכול להיות נחמד. בעיקר בגלל אמא של סיון
לפני כמה שנים, בערב החג, יצאתי עם ל' למסיבת יום העצמאות של גילי ג'יבלי ושות' במועדון, לא זוכר איזה, אבל בזמנו הוא נחשב לקלאב המוביל בעיר. המקום היה מפוצץ בבליינים, לא פחות מאלף איש, מוזיקת האוס מצוינת וקהל ששותה לשוכרה. אחרי שעה של שתיה והתמנגלות, למרות שהבחנו שרחבת הריקודים מלאה בערסים מהסוג המאיים, החלטנו להצטרף אליהם ולחלץ עצמות בריקוד. עברו כמה דקות, כמה נענועים, כמה ביטים ופתאום, באופן ספונטני, קבוצת ערסים שקיבלה השראה מהקצב של הבס, הסתדרה במעגל לידנו והתחלה לצעוק, בקצב המוזיקה ותוך כדי קפיצות ונפנוף ידיים באוויר: "מוות לערבים, מוות לערבים" (אתם מכירים את השיר). זו הייתה, כנראה, הדרך שלהם להפגין פטריוטיות כלפי המדינה אותה נטשו.
החוויה, טראומטית מבחינתי, הרתיעה אותי קשות והובילה להחלטה שאני עם מסיבות עצמאות בניו-יורק גמרתי. ביום שני האחרון, כמה שנים אחרי אותו חיזיון מעורר חלחלה, החלטתי להתגבר על הצלקת ולתת צ'אנס נוסף למסיבת עצמאות בקלאב מקומי.
קבעתי עם ל', כן אותו ל', מה יש? בפינת רחוב 23 והשמינית, משם, קבענו, נלך למסיבה של "ישראמריקה" במועדון ג'ולייט ברחוב ווסט 21. בראש "ישראמריקה", כך יודע כל מי שאי פעם הציץ במדור פטפוטים, עומדת אשת החברה והאשכולות סיוון הדרי. יש האומרים עליה שהיא היורשת של ג'יבלי ולמעשה הפכה למלכת חיי הלילה של הישראלים בניו-יורק.
בעודנו צועדים מהשדרה השמינית לכיוון מערב, הבחנתי בבלונדינית דקת גיזרה צועדת לפנינו. "היא בטוח הולכת למסיבת העצמאות", אמרתי לל'. "איך אתה יודע?", הוא שואל, ואני מפנה את תשומת ליבו לנעלי העקב שלה המשובצות באבנים כחולות ולבנות, לשמלה הצמודה שכולה כחול-לבן ולחולצת השרוולים הארוכים שמתחת לשמלה, כנראה כדי להצניע את כל העור שהיה נחשף לו הייתה מסתפקת בשמלה בלבד. "יש מצב", הוא אומר, "היא באמת נראית דתיה". תפסנו אותה במעבר החציה, מחכה לאור ברמזור שיתחלף לאיש קטן הולך. כן, היא מאשרת, היא בדרך למסיבת העצמאות. סימה קוראים לה, וזו הפעם הראשונה שהיא יוצאת לבדה למסיבה במועדון.
בכניסה לקלאב, במקום סלקטור חמור סבר, פגשנו את חנה הדרי המקסימה, אמא של סיוון. "אני עיתונאי", הצגתי את עצמי, ואת ל' הצגתי כאמן. "אתה שחקן?" היא שאלה אותו, "לא, אני אמן חזותי", הוא הבהיר והיא בתגובה עידכנה אותנו, ש"הייתי בהרבה תיאטרון, הצגות של שייקספיר והצגות של המלט, המון, אני מאוד אוהבת הצגות של המלט". אחרי הסמול טוק עם חנה, יצאה לקראתנו כוכבת הערב, סיוון הדרי, שכיאה לאירוע קיבלה את הקהל בשמלה כחולה צמודה ומבריקה וג'קט לבן אופנתי.
המועדון, בלוקיישן אטרקטיבי, הוא חלל מצויין למסיבות. רחבת ריקודים לא גדולה לצד הבאר המרכזי ועשרות פינות ישבה אינטימיות הצופות לרחבה ולבמה שלידה. דגל ישראל תלוי במרכז הרחבה, בלוני הליום כחולים ולבנים ממלאים את החלל, דונאטס וקאפקייקס בצבעי הדגל על השולחנות. ניכר שהקהל ישראלי ברובו, מקווינס, ברוקלין וג'רזי, עם מעט יהודים-אמריקאים שבאו להזדהות עם החגיגה הישראלית.
מה בתוכנית? שלוש רקדניות סקסיות בביקיני לבן מינימלי עם מגן דוד כחול על הציץ הימני. אייל גולן התנגן ברקע, "מי שמאמין", והן רקדו בחושניות, שלא הייתה מביישת מועדון חשפניות. "בא לי לנשוך לה את הטוסיק", אמר אחד שעמד לידי. לא נראה שהוא סובל. די.ג'יי לואי מולה מיקסס את ריאנה עם ישי לוי, שאקירה עם אייל גולן. הוא הוסיף חטא על פשע וניגן את אותו השיר בסט אחד. מסקנה: או שהוא ישראלי פרובינציאלי שלא מכיר איך הדברים עובדים בעולם הגדול, או שאני ישראלי פרובינציאלי שמרגיש צורך להסביר לישראלי הפרובינציאלי כמה הוא פרובינציאלי. אחרי שלוש הפתייניות הערב נע מזרחה עם רקדנית הבטן. הקהל עבר מהתעניינות פסיבית לשאגות עידוד.
בדרך החוצה מצאנו את סימה שכבר לא הייתה לבד וכבר לא נראתה כל כך דתיה. גם חנה, אמא של, כבר לא נראתה כמו אמא של אף אחת.
"הקהל עבר מהתעניינות פסיבית לשאגות עידוד". רקדנית הבטן (צילום: sababa4you)
לסיכום? לא ננסה אפילו להתחרות בתובנה העמוקה של אייל גולן, ששר באותה המסיבה: "העם הזה הוא משפחה", וכמו בכל אירוע משפחתי, הרגשות מעורבים. מצד אחד, חמימות ביתית ואווירה של שייכות; מצד שני, לא בדיוק האסקפיזם שמחפשים בבילוי לילי בקלאב. עם ישראל חי ואיתו גם הערבים ששרדו את המסיבה הטראומטית ההיא, זו עם הערסים.
