הפחד מהזוגיות גדול מהפחד להישאר לבד?
לא הגעתי למצב ייאוש טוטאלי ממערכות יחסים. יש בי רצון עז לעלות בחזרה על הסוס, בתקווה שיימצא עליו האביר. אני רק מפחדת שמשהו השתבש בפונקציות הנחוצות למערכת יחסים בוגרת. שאולי הפכתי להיות א-זוגית
ותק בפלירטוטים? כבר הגעתי לגיל הפרישה. ניסיון בקשרים? לא חסר. מערכות יחסים? לא מעט, למען האמת. מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא היו לי בעיות בלמצוא בחורים/חברים. כל זה בשביל לומר לכם, שהפרפרים תמיד דפקו נוכחות כשהיה צריך. אבל כאן הבעיה אם לא שמתם לב, הכל בלשון עבר. כבר כמה זמן שהם לא מסתובבים להם במעמקי הבטן והחזה.
>>> בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
אפשר לומר שאולי איבדתי את זה.
כבר שנתיים בלי האקס המיתולוגי, זה שהיה אמור לשים טבעת ולהבטיח לי חיים של אושר ועושר עד עצם היום הזה (אז זהו שלא), וכל מה שאני מרגישה זה שאיבדתי את זה. אותם. את הפרפרים האלה.
אז נכון שמאז הפרידה יצאתי פה ושם עם בחורים, אבל רוב ה"קשרים" הסתיימו אחרי חודש באותו תירוץ ישן נושן, "נראה שזה לא זה". המשפט הסתמי הזה שאומר הכל וכלום באותה נשימה, אבל לפחות סותם את פיותיהם של הסקרנים והדודות ששמות לי סטופר על השעון הביולוגי.
בזמן האחרון צץ לו פחד מסוג חדש, שבא להחליף את השאלה הנוקבת "האם גורלי להישאר רווקה זקנה?" בשאלה הלא פחות נוקבת - "האם אני עדיין מסוגלת ובנויה לקיים מערכת יחסים ארוכה?".
אולי זה נובע מכך שאני מנהלת חיים עצמאיים לכל דבר, אבל אני חוששת שכבר אין לי מה להציע למישהו חדש. הפחד החדש שלי מוזן ברובו מהדייטים הראשונים המיותרים כי "זה לא זה", שמובילים אותי לצפייה במרתון פרקים של האנטומיה של גריי במיטה החצי ריקה שלי.
הפחד הגדול הוא שאם אמצא מישהו שמוצא חן בעיניי (כבר הישג בפני עצמו), אז הוא ישתעמם ממני מפני שהשגרה שלי כבר משעממת, שלא אדע לאתגר אותו, שאולי לא אצליח לרגש אותו כמו שצריך. שפשוט לא אדע איך לחזור לחיות ביחד אחרי כל כך הרבה זמן לבד. הקו המנחה שלי באחרונה הוא שאיבדתי את זה, מה שמוביל לזה שאני כבר לא משופשפת בנושא היחסים, אז אוטומטית הפכתי לאחת שכבר לא בנויה לקשר רציני. האם זו המסקנה המתבקשת?
זה מה שהלבד עושה? (צילום: Shutterstock)
שלא תבינו אותי לא נכון, לא הגעתי למצב ייאוש טוטאלי ממערכות יחסים. יש בי רצון עז לעלות חזרה על הסוס, בתקווה שיימצא עליו האביר, ושהוא יהיה לבן. הסוס. האביר שיבוא איך שהוא. אני רק מפחדת שמשהו השתבש בפונקציות הנחוצות למערכת יחסים בוגרת. שאולי הפכתי להיות א-זוגית.
שלא יחשוב שאני מוזרה, משוגעת או סתם רצינית מדי
אז נכון שיש שיגידו שזה כמו לרכוב על אופניים ותמיד נזכור איך להתנהג ומה לומר בשעת הצורך. אז למה זה לא מרגיש ככה? בתור אחת שתמיד אמרה את אשר על ליבה ולא חשבה פעמיים לפני כל מעשה במערכות יחסים, אני מוצאת את עצמי בכל דייט ראשון, או אפילו אחרי חודש בקשר, מפחדת לעתים להתבטא, שלא יחשוב שאני מוזרה, משוגעת או סתם רצינית מדי. שחלילה אם אעז להיות פשוט אני באופן טבעי, אז זה לא יעשה לו את זה. למרות שבעבר, זה היה עושה את זה לאקסים שלי ובגדול. רוב הסיכויים שמי שעומד מהצד יאמר שאני סתם אוכלת סרטים על כלום, אבל זה הקטע – שהתחלתי לאכול סרטים.
הפרפרים שהקהו כל חוש אפשרי והדחיקו כל אפשרות לסרט שכולם שונאים, פשוט נעלמו.
למה? זה מה שהלבד עושה? האומנם הפחד לחזור לזוגיות גדול מהפחד להישאר לבד?
איך זה קרה? לא ברור.
איך יוצאים מהמצב הזה? באמת אשמח לקבל הצעות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
