אין קץ לילדות: 'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג
את ספרות הילדים לקחה לאה גולדברג ברצינות רבה. בקובץ החדש "פזמון ליקינתון", שירי הילדים שלה מובאים לצד איורים חדשים וחלומיים, שמרעננים את הטקסטים שאנו יודעים בעל פה

לקראת ציון מאה שנים להולדתה של לאה גולדברג, יצא הספר הרביעי בסדרה של ספרי קלאסיקה עברית לפעוטות: "פזמון ליקינתון", בו אוגדו כמה משיריה האהובים של המשוררת. לספר זה קדמו אסופות שיריהם של מרים ילן שטקליס, חיים נחמן ביאליק  ואנדה עמיר.

 

  • הצטרפו לעמוד של ynet תרבות ובידור בפייסבוק

     

    סדרה זו בולטת, קודם כל, באיכותה הויזואלית המאופיינת בסגנון נקי מינימליסטי ועדין, בו השירים המוכרים מלווים באיוריהם של מובילי המאיירים בארץ. מבחינה זו ספר זה, המעוטר באיוריה של עפרה עמית, לא נופל מקודמיו ואולי אף עולה על חלקם.


    דמותה המדומה של גולדברג (מתוך הספר)

     

    גולדברג, הידועה בעיקר בכתיבתה הספרותית לילדים ולמבוגרים, היתה פעילה מאוד בתחום הספרות בכלל ובספרות הילדים בפרט לא רק כיוצרת. בנוסף לתרגומיה הרבים, היא היתה חוקרת ספרות אשר כתבה רבות על מושא מחקרה. לא פעם ולא פעמיים הביעה, בעל פה או בכתב, את משנותיה השונות הקשורות בספרות ילדים. אין מדובר במשנה סדורה, כי אם בקטעים פרגמנטריים משהו, אשר עוסקים בפניה השונות של ספרות ילדים כגון שפת הילדים, טעמם של הילדים או מערכת היחסים שבין הסופר לקוראיו הקטנים.

     

    "האם זה היה באמת?"

    גולדברג נפגשה רבות עם ילדים בגילאים שונים ברחבי הארץ, מחיבוריה ניתן להבין כי התייחסה למפגשים אלה בכובד ראש תוך אהבה והערכה רבה לקהלה הצעיר. את חיבורה, "בין סופר ילדים לקוראיו", היא פותחת עם שאלה אשר עלתה בכל מפגש שלה עם ילדים: "האם זה היה באמת?", הם שואלים. גולדברג טוענת כי זו השאלה הראשונה והחשובה ביותר שהיא נשאלה במפגשיה הרבים עם ילדים וכי "הסופר, הנפגש עם קוראיו הקטנים, צריך להיות מוכן מראש להשיב עליה". "התשובה, לדעתי", היא כותבת, "ככל תשובה שמשיב מבוגר לילד, צריכה להיות אמת לאמיתה".

     

    גולדברג היתה ערה לאכזבת הילדים למשמע התשובה כי לא הכל אמת בסיפור, אך הכבוד שרחשה לילדים וליכולות ההבנה שלהם, לא נתן לה אלא לענות רק אמת. את ניצני תפיסה זו ניתן לראות בשלב די מוקדם בחייה של גולדברג ביומן נעוריה. כך כתבה בגיל 16 לערך: "לילד נחוצה הספרות. הילד מאמין בזה, אשר הוא קורא. האנשים הבוגרים מחוכמים יותר מדי. אבל למען לכתוב אגדות לילדים צריך המשורר להיות בעצמו ילד. ולא לעשות העוויות ולהשתדל לחקות את שפת התינוקות. למען לכתוב לילדים…צריך להאמין בכל מלה מזה שאתה כותב. תכונה זו ניתנה רק ליחידי סגולה, לטהורי לב".

     

    גולדברג אכן הצליחה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהיא קבעה לכתיבה לילדים. ספריה נמצאים בכל בית, גם בבתים שהילדים כבר אינם גרים בהם, ולעיתים גם בבתים בהם טרם יש ילדים. שיריה לא מפסיקים לחדש את עצמם והאסופה החדשה היא ביטוי נוסף לכך. השירים שנבחרו להיכנס לספר זה מיועדים למגוון רחב של גילאים; נמצאים בה שירים לפעוטות כגון "בואו עננים", "השובב" וברווזיים", לצד שירים לילדים גדולים יותר כגון "מה עושות האילות?" ו"מר גוזמאי הבדאי". וכמו כן יש בה שירים לילדים קוראים כמו למשל "הילד הרע".

     

    איורים חלומיים

    את שיריה, בספרים ובעיתונים, איירו מאיירים שונים בתקופות שונות. לא קל לאייר טקסט שאויר כבר פעמים רבות. סגנונה הייחודי של עפרה עמית בספר זה לא רק מלווה את שיריה של גולדברג אלא נותן להם פרשנות שונה ומפתיעה, בעלת אופי חלומי. איוריה של עמית מרעננים את השירים המוכרים גם למי שמדקלם את כולם בעל פה, זאת מבלי להפר את שפת הדמיון של גולדברג.


    קישור ויזואלי בין השירים הישנים לסגנון מופשט

     

    לאיוריה של עמית תפקיד חשוב בספר זה: הם יוצרים קישור ויזואלי וקונספטואלי בין השירים השונים. מלאכה זו חשובה מכיוון שמדובר באסופה המורכבת משירים השייכים לקבצים שונים מתקופות שונות המיועדים לגילאים שונים. כך איוריה של עמית הופכים את הספר ליצירה אחת קוהרנטית העומדת בפני עצמה.

     

    תחושת חיבור זו נוצרת בכמה רבדים: יצירת מגוון דמויות אשר מופיעות שוב ושוב לאורך הספר. לדוגמא, הדב המאויר ב"דב-דובוני-בן-דוביים", הוא מעין בובת דב אדומה ופרוותית המופיעה בשירים אחרים כגון "פזמון ליקינתון", "לפילה יש נזלת", "כביסה גדולה" ו"כובע קסמים". אופנים נוספים להכנסת השירים תחת קורה אחת באים לידי ביטוי בשמירתה של עמית על פלטת צבעים אחידה, והשקעתה ביצירת טקסטורות בדים (בעיקר בגדים) אשר חוזרות על עצמן.

     

    איוריה של עמית לוקחים על עצמם תפקיד נוסף מלבד הכנסת השירים תחת גג אחד. דוגמא לכך ניתן לראות בשיר "השובב", המגולל את מעשי השובבות של "הדב הצהוב בן הפיל אחי הקוף". איורה של עמית שולח אותנו אל דמותו של מקס גיבור ספר המופת "בארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק. קריצה זו אל דמותו של מקס, השובב האולטימטיבי, מגבירה את השובבות של הדב הצהוב בשירה של גולדברג, ויוצרת רובד נוסף לטקסט.

     

    דוגמא נוספת היא באיור לשיר "הצפרדע". שירה של גולדברג פותח בשאלה:

    "מי ראה איך דודה לאה/ מתחפשת לצפרדע"?. לצד שיר זה מאוירת בת דמותה של לאה גולדברג מחופשת, באופן העדין והמרומז של עמית, לצפרדע. אי אפשר לטעות בזיהוי דמותה של גולדברג: השיער, התסרוקת, שרשרת הפנינים ואף כובע, כולם נמצאים בו ויוצרים דו שיח חוץ-ספרותי דווקא עם המבוגר הקורא ספר זה.

     

    אכן, אסופת השירים החדשה-ישנה הזו מיועדת למבוגר לא פחות מאשר לילד, ומבט נוסף בהם, מעלה את היכולת שלהם לגעת בנפשו של אדם. ואולי אף מעבר לכך, הקורא בספר זה, הילד והמבוגר, לא יוכלו שלא לחוש בתכונתה המופלאה של גולדברג להאמין בכל מילה שהיא כותבת. תכונה שכפי שכבר ציינו, יש ליחידי סגולה.

     

    "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג. איורים: עפרה עמית. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 66 עמ'


  •  

      קישורים ממומנים
       תגובה חדשה
      הצג:
      כל התגובות לכתבה אין קץ לילדות: 'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      100 להולדת גולדברג
      הכל אמת לאמיתה. עטיפת הספר
      עטיפת הספר
      7 לילות
      ynet ספיישל