מלאכת מחשבת רטורית, בלי חידוש מדיני

הנאום, והאופן שבו נשא אותו בנימין נתניהו בפני חברי שני בתי המחוקקים האמריקנים היו מלאכת מחשבת רטורית. לנאום טוב מזה - מבחינת הצורה והסגנון - אי אפשר היה לצפות. גם התוכן, כלומר הטקסט, היה מצוין - כל עוד דיבר נתניהו על היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב.

נתניהו הדגיש פעם אחר פעם שמדינת ישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון וגם כיוון היטב לרוח התקופה ולדעת שומעיו כאשר גילה אמפתיה לשאיפות החופש של המוני הצעירים בעולם הערבי. אך מבחינת המסרים המדיניים לגבי השלום עם הפלסטינים - לא היה בנאום כמעט שום חידוש. נתניהו אמר במדויק מה שכבר הצהיר בכנסת לגבי מרכיבי השלום, אלא שהפעם הוא לא טען שזה הקונצנזוס בציבור הישראלי, אלא הגיש מרכיבים אלה כעמדתו הוא.

היו שני נושאים שבהם הרחיק נתניהו לכת לעבר הפלסטינים מעבר למה שאמר בכנסת: היתה זו אותה פסקה שבה אמר במפורש שישראל מוכנה לוויתורים כלפי הפלסטינים שבמסגרתם יושארו התנחלויות מחוץ לגבולות ישראל. אמירה שעשויה לגרום לנתניהו קשיים, כשיחזור הביתה, עם כמה מחברי הליכוד והקואליציה שלו.

אפשר למצוא בדברי נתניהו חידוש נוסף - אולי חצי חידוש - כשאמר שישראל תהיה נדיבה במו"מ לגבי גודלה של המדינה הפלסטינית, ש"צריכה" לדבריו, "להיות בת-קיימא". אך בה בעת תהיה ישראל נוקשה ביחס להתוויית קו הגבול משום שהיא חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה.

הערכה ראשונית של האפקט והתוצאות שיהיו לנאום היסטורי זה, מעלה כי הפלסטינים לא יתרשמו ולא יראו בנאום זה סיבה לחזור לשולחן המו"מ. נתניהו לא היה מוכן להוציא מפיו את המנטרה שהמו"מ על הגבולות יתבסס על קווי 67' ואפילו לא אמר במפורש שהוא מוכן לחילופי שטחים.

הוא הסתפק בניסוח עמום, לפיו ישראל תהיה מוכנה לפשרות מרחיקות לכת שישפיעו על גודלה של המדינה הפלסטינית ועל כושר הקיום שלה. רמז ברור לנכונות לחילופי שטחים. אך את המילים המפורשות לא הוציא מפיו.

כיוון לאוזן האמריקנית

הוא גם העמיד כתנאי מוקדם למו"מ את נכונות אבו מאזן להצהיר שהוא מוכן להכיר בישראל כמדינת היהודים ולהצהיר שהסדר ישים קץ לתביעות ההדדיות. נתניהו גם הבהיר שאין מה לדבר על שיבת פליטים לשטח מדינת ישראל אפילו במספר מוגבל (עניין שאולמרט וברק היו מוכנים להסכים לו). הוא גם התעלם - ממש כמו אובמה בנאומיו האחרונים - מדרישת אבו מאזן להשעיית הבניה בהתנחלויות לשלושה חודשים כתנאי לחזרת הפלסטינים לשולחן המו"מ. כך שמבחינת הפלסטינים, הנאום הזה אינו משנה דבר.

אבל זה לא אסון גדול כל כך. ידוע שאבו מאזן אינו מוכן לחזור לשולחן המו"מ, מפני שמזמן איבד את האמון גם בנתניהו וגם באובמה. מלבד זאת, די ברור שאבו מאזן ואנשיו כבר התאהבו ברעיון לפיו יכפו על ישראל את תנאי ההסדר הסופי לא באמצעות מו"מ, אלא באמצעות לחץ בינלאומי ומצעדי המונים לא-חמושים.

האות למערכה הפלסטינית המתבססת על אסטרטגיה זו יינתן בספטמבר, אחרי שהפלסטינים ומדינות הליגה הערבית יביאו להצבעה בעצרת האו"ם על הכרה במדינה שתזכה לתמיכה של כ-120 מתוך כ-190 חברות הארגון. לכן היעדר מחוות או ויתורים ישירים בנאומו של נתניהו לא העלו ולא הורידו דבר.

ברור גם כי נתניהו מודע לכך. לכן כיוון את נאומו ישירות ובלעדית לאוזן האמריקנית. לא כל כך לאוזנו של הנשיא אובמה, שכבר הביע את דעתו וכבר הציג את המתווה שלו לטיפול בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לאוזנם של הציבור והמחוקקים האמריקנים. כוונתו היתה שלחץ הציבור ולחצם של חברי שני בתי הקונגרס יכפה על נשיא ארה"ב עמדות הקרובות יותר לעמדתו של נתניהו, מאשר אלה שהציג אובמה בנאומו בשבוע שעבר.

אובמה ידע שזה מה שראש ממשלת ישראל עומד לעשות, ולכן הקדים את נאומו על המזרח התיכון כדי שיישמע בציבור האמריקני, לפני נאומו של נתניהו. אובמה אף חזר על דבריו בלוויית הסברים גם בוועידת איפא"ק כדי להדגיש שזו עמדתו הנחרצת.

חילוקי הדעות עם אובמה נותרו

מכאן שחילוקי הדעות המהותיים בין ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב נשארו בעינם. זה רע לאובמה המתכונן להיכנס למערכת בחירות על תקופת כהונה נוספת, אך זה רע גם לישראל. אחרי הכל מי שמתווה ומבצע את מדיניות החוץ האמריקנית הוא ראש הרשות המבצעת, כלומר הנשיא, ולא הקונגרס.

יש הבדל בין האופן שבו ארה"ב מגינה על ישראל מפני דה-לגיטימציה ובידוד בינלאומי כאשר הנשיא משוכנע ומחויב בכל לבו למשימה מאשר כשהנשיא ואנשי ממשלו פועלים בעניין כמי שכפאם שד. נתניהו ניסה לרכך את המחלוקת, כאשר הרבה לחלוק מחמאות לאובמה על תמיכתו הביטחונית בישראל, על האמצעים שהוא נוקט למנוע נשק גרעיני מאיראן ועל מלחמתו בטרור. אבל ספק אם הדברים החמים שאמר ראש הממשלה הישראלי יקטינו את העוינות ואת חוסר האימון הקיים בין שני האישים.

הנאום גם לא נתן לאובמה, העושה כעת באירופה, תחמושת לשכנע באמצעותה את בריטניה, צרפת ובלגיה, למשל, להימנע מהצבעה בעצרת האו"ם על הכרה במדינה פלסטינית. אובמה רצה שראש ממשלת ישראל יעזור לו לשכנע את ראשי המדינות "המתנדנדים". לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא עשה בקונגרס מאמץ אמיתי להגיד "כן, אבל" כפי שהמליץ לו שר הביטחון ברק. לגמרי לא ברור אם המאמץ הזה הספיק מנקודת חברי הקוורטט ורבות מהחשובות במדינות אירופה, אסיה ואמריקה הלטינית בהקשר של ההצבעה הצפויה בספטמבר בעצרת האו"ם.

תמיכה בנושא איראן 

צריך לציין עם זאת כמה נושאים שבהם נחל נתניהו הצלחה מרשימה. במה שמכונה "הנרטיב": נתניהו הצליח לקצור תשואות סוחפות כשדיבר על הסיבות שבגללן הסתבך הסכסוך הפלסטיני-ישראלי מאז 1948 ואשר בגללן לא הגיע עד כה לפתרון. חברי הקונגרס הביעו תמיכה ברורה בגרסה הישראלית, לפיה רוב האחריות נופלת על הפלסטינים והערבים.

הוא גם הצליח לשכנע כשהסביר מדוע דורשת ישראל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ומדוע נחוצים סידורי ביטחון מחמירים - כולל נוכחות צבאית ישראלית על נהר הירדן לזמן ממושך - כדי שמדינת ישראל תוכל להגן על עצמה. נקודה שלישית שבה נראה כי נתניהו קצר הצלחה נוגעת לאיראן. נתניהו זכה לתשואות גורפות כשהכריז בצורה ישירה, ואפילו בוטה, כי אסור להוריד את האופציה הצבאית מהשולחן כאמצעי לשים קץ לשאיפות הגרעין הצבאיות שלה.

נתניהו אף הבהיר כי לדעתו ולאור הנסיון ההיסטורי, הפעלת כוח צבאי או איום בהפעלת כוח צבאי על-ידי ארה"ב הוא הדרך היחידה להשיג את התוצאה הרצויה. נתניהו גם רשאי לרשום לזכותו הצלחה נוספת: עצם החמימות והתשואות שהרעיפו עליו חברי שני בתי המחוקקים האמריקנים הפגינו קבל עולם והערבים עד כמה איתנה ועמוקה התמיכה שזוכה לה ישראל בקרב קובעי המדיניות והציבור האמריקני. עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי לשמש גורם מרתיע לכל מי שמאיים על ישראל ומתכנן לפגוע בה, ואולי גם תביא את הפלסטינים לחשיבה מחדש של עמדותיהם.