שתף קטע נבחר
 

תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב

מאז ההפגנות בקהיר ועד נאום נתניהו בקונגרס לא הפסקתי להיבהל מההבדל בסיקור המהפכות בעולם הערבי בינינו לבין העולם. האם 43 שנות כיבוש החזירו אותנו למנטליות הגטו?

תומס פרידמן, הפרשן מהבכיר של ה"ניו-יורק טיימס", הגיב אתמול על נאומו של נתניהו בפני הקונגרס. אני מציע להקשיב לו. הוא מציע משהו לפלסטינים, משהו שרק עיוור יתעלם ממנו. משהו שרוב הפרשנים הצבאיים בעיתונות הישראלית כבר כתבו שסביר שיבוא. אבל בעיני, ההסבר שנתן פרידמן להצעה שלו חשוב מן ההצעה.

 

הוא מציע לפלסטינים לארגן בכל יום שישי מצעדים גדולים מרמאללה עם עלה של זית ביד ועם הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67' עם חילופי שטחים מוסכמים". אין סיכוי שהפלסטינים יצלצלו לפרידמן לפני שיכתבו את הססמאות על הפלקטים שלהם, ואין סיכוי שהססמאות תהיינה בדיוק מה שפרידמן מציע. מי שחושב שהשאלה היא אם הססמאות יהיו קצת פחות, או קצת יותר, נעימות לאוזן הישראלית והאמריקנית, מחטיא את העיקר.

 

העיקר הוא הסערה שעוברת על העולם הערבי. לסערה הזאת קושר פרידמן את המצעדים הצפויים של הפלסטינים. לסערה הזאת הקדיש גם הנשיא אובמה את רוב רובו של הנאום שלו. אצלנו כתבו כמעט כולם - גם ימין וגם שמאל - על הדקות האחרונות בנאומו, על מה שהוא אמר עלינו ועל הסכסוך הממאיר שלנו ושל הפלסטינים. אבל אובמה חשב, ופרידמן גם הוא חושב, שהשינויים הגדולים שעוברים על העולם הערבי הם העיקר, ורק דרכם אפשר להביו את הפרק הישראלי-פלסטיני הקטן בתוך הסיפור המזרח-תיכוני הענק.

 

יצא לי להגיע לניו-יורק בימי השיא של ההפגנות בכיכר א-תחריר. נדהמתי מההבדל העמוק בדיון הציבורי על ההפגנות: בארץ כתבו ודיברו בלי סוף על השאלה האם מה שקורה בתוניסיה ובמצרים הוא טוב לנו או רע לנו. ואילו בניו-יורק דיברו על דרמה היסטורית גדולה - אחרי מאות שנים, שוטף את העולם הערבי כולו גל ענק ראשון של תביעה לדמוקרטיה.

 

התחושה הראשונה שלי כאשר קניתי את העיתון האמריקני הראשון היתה בושה: שאלתי את עצמי אם 43 שנות כיבוש החזירו אותנו אל מנטליות הגטו? שאלתי את עצמי אם רק לאחרים יש זכות לחשוב על העולם בגדול, ואילו אנחנו, הישראלים, נחיה רק את הפחדים שלנו? רק את הזווית הצרה והמדכאת שלנו?

 

להרים את הראש בסנטימטר

בחודשים שעברו מאז ההפגנות בקהיר ועד נאום נתניהו בקונגרס, לא הפסקתי להיבהל מההבדל המדהים הזה בין הדיון בכל רשת תקשורת בעולם לבין הדיון בישראל: הם המשיכו להתרגש מהרוח הגדולה שממשיכה לסחוף את העולם הערבי, ואנחנו - גם ימין וגם שמאל - המשכנו לחשוב רק על הפחדים שלנו ורק על הפינה שלנו.

 

הגיע הזמן להרים את הראש סנטימטר אחד גבוה יותר. הגיע הזמן להקשיב ל-90 האחוזים של נאום אובמה שלא עסקו בנו. הגיע הזמן לחיות ולהבין את המזרח התיכון שמשתנה לנגד עינינו מרגע לרגע, ולדעת שגם הסכסוך הממאיר בפינה הישראלית-פלסטינית ישתנה ביחד איתו. מהפכות הן לא סיפור סטרילי.

 

לא רק דברים טובים קורים כאשר דבר גדול וטוב כמו דמוקרטיה קורה בעולם הערבי. יש רבים שמפילים רודנים ושונאים את ישראל יותר משהם שונאים את הרודנים. יש גם אחים מוסלמים וחמאס שמרימים גם הם ראש ורוצים מזרח תיכון בלי ישראלים.

 

לכן, הססמאות שפרידמן ואני רוצים, לא סביר שיופיעו על הפלקטים של הפלסטינים שיצעדו, כשיצעדו. אבל האם למישהו יש ספק שצעדות יבואו? האם ייתכן שאנשים שחיים תחת כיבוש ברמאללה שרואים אנשים שחיים תחת דיכוי בקהיר ובדמשק, ומשיגים הרבה דווקא בהפגנות, ולא בטרור, והם לא יעשו משהו דומה?

 

והאם ייתכן שהעולם יישאר אדיש לרוח כיכר א-תחריר כאשר תגיע לרמאללה? האם לא כדאי שראש הממשלה שלנו יתחיל לחשוב לא על איזה מלים מעורפלות ומתוחבלות הוא אומר בעיר הרחוקה וושינגטון, אלא אילו מעשים ברורים הוא עושה בפינה הריבונית שלו באזור הגדול שלו, ושלנו?

 

פרופ' נסים קלדרון הוא מרצה בתחום הספרות העברית

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צעדת המיליון בכיכר א-תחריר
צילום: AFP
מומלצים