שתף קטע נבחר

"אז תגידי, למה אין לך תמונה בבגד ים?"

זה אפילו לא עניין של איך הגוף שלי נראה באמת, כמו זה שפשוט לא בא לי לחשוף אותו ככה מול כל העולם. לא רוצה שכל אחד שמסתכל לי בפרופיל יתחיל למדוד לי את הירכיים בסנטימטרים

לפני כמה זמן התחיל איתי בפייסבוק בחור, נקרא לו י'. בדיוק בתקופה ההיא התחלתי להתרגל לכל עניין ההתחלות בפייסבוק. בהתחלה היה לי קשה עם זה. נראה שיש בנות שעדיין מעקמות על זה את האף, אבל לפי מה שראיתי מסביבי, זה כבר התחיל להיות נוהל די מקובל. התחלתי להתרגל לרעיון, ומפעם לפעם האף שלי התעקם פחות ופחות, עד שהחלטתי לתת לזה צ'אנס.

 

בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של יחסים

 

מה גם שחיי האהבה שלי נראו אז כמו באר שבע באמצע אוגוסט, כך שלא היה לי יותר מדי מה להפסיד (לא שעכשיו הם איזה חוף בתאילנד בתקופת המונסונים, אבל זה כבר נושא אחר לדיון).

 

בכל מקרה, התחלתי לדבר איתו באמת, מתוך ניסיון לנסות להכיר ולראות מה יהיה. אבל לפני כן, עשיתי בחינה מדוקדקת של כל מידע שיכלתי להוציא מהפרופיל שלו.

 

מבחינת הסימנים היבשים, נראה שהכל בסדר. לא שזה אומר דבר על הבן אדם, אבל מסריקה שטחית, רוב הפרמטרים קיבלו אישור:

 

*מראה - לא רע

*תואר ראשון - יש

*עבודה - לא יודעת מה זאת החברה הזאת, אבל נשמע משהו הייטקי

*תמונות עם הסבתא – יש ויש

*חברה משותפת בפייסבוק שאפילו היתה מחוברת באותו רגע והעידה שהוא לא אנס סדרתי – יש.

 

עד כאן הכל טוב. נרגעתי מהפחד שהוא איזה יצור או אנס, ודווקא הייתי די מבסוטה ומסוקרנת להכיר את הבחור שמאחורי צג המחשב.

 

כעבור חצי שעה של שיחה דווקא לא רעה, יצא החתול מהשק. ולא חתול פרסי יפה ואצילי, אלא חתול שחור של נאחס, שרק עושה חשק לירוק עליו.

 

עד הרגע הזה של הצ'ט הפייסבוקי, שמבחינתי היה נקודת המפנה, י' עשה רושם של אחלה בחור. מעבר לכל הרשימה שכבר מניתי, מהמעט שהספקנו לדבר, הוא נשמע שנון וחכם ואפילו גרם לי לצחוק קצת. עד שבאמצע השיחה קפצה מהחלון הקטן של הצ'ט שורת המחץ הזאת, ששינתה הכל בן רגע:

 

"תגידי, למה אין לך תמונות בבגד ים?"

 

וכאן, באותו רגע, נגמר הסיפור.


לה דווקא יש תמונה בבגד ים (צילום: Shutterstock)

 

לא ידעתי מה השאלה הזאת גרמה לי יותר - מבוכה, עצבים, אכזבה, או שילוב של כולם.

 

בשנייה הראשונה הרגשתי מובכת, ואני לא אחת שמובכת בקלות. הרגשתי מבוכה לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל נשים באופן כללי, ואפילו בשביל החברה שלנו כולה, שזה המצב אליו התדרדרה.

 

אני בטוחה שיש גברים שעכשיו קוראים את זה ומרגישים מבוכה כלשהי בשם כל העם שלהם. טוב, אולי לא בטוחה, אבל לפחות מקווה שכך.

 

אפילו לא היתה לי תגובה ראשונית לשלוף, מרוב שהשאלה הזאת צרמה לי. נותרתי ללא מילים, אירוע נדיר בפני עצמו. מה עונים על כזה דבר?

 

-"כי אני בחורה ומעצם היותי כזאת, מרגישה שמנה או סתם לא בטוחה בגוף שלי?"

-"כי בקושי נוח לי להסתובב בבגד ים בים בכלל? אז שלא לדבר על לשים בפייסבוק תמונות שלי בבגד ים כאילו אני בר רפאלי בספורטס אילוסטרייטד?"

 

זה אפילו לא עניין של איך הגוף שלי נראה באמת, כמו זה שפשוט לא בא לי לחשוף אותו ככה מול כל העולם. לא רוצה שכל אחד שמסתכל לי בפרופיל יתחיל למדוד לי את הירכיים בסנטימטרים (סליחה, במילימטרים). לא מספיק שאני כבר עושה את זה בעצמי?

 

למה שבכלל אני כן אשים תמונה בבגד ים? מי קבע שזה שדה חובה שממלאים ברגע שפותחים את הפרופיל בפייסבוק?

 

ועם המחשבות האלה עברתי את שלב המבוכה הראשונית. השילוב של זה ושל סימן השאלה החצוף המחכה למענה, שהתווסף מתחת למשפט החצוף ממילא, העביר אותי בבטחה לשלב העצבים.

 

באיזה חוצפה אתה מרשה לעצמך לבוא ולשאול אותי למה אין לי תמונה בבגד ים! מילא אם יש, ואם כבר שמתי, אז תסתכל. בסדר. אבל למה זה נראה לך לגיטימי לדרוש את זה ממני? ולמה לעזאזל זה כל מה שמעניין אותך?

 

וזה לא שאני לא מסתכלת על מראה חיצוני כפרמטר, אבל יש גבול. באת לחפש אשה, או שבאת לחפש חור מהלך שנראה כמו הבנות בשער של בלייזר?

 

מעבר לשלב העצבים הרגשתי אכזבה. אכזבה עמוקה. לא משנה כמה חתיך ועם כמה בנות היה בחייו, גבר ששואל שאלה כזאת מבין בנשים בערך כמו שאני מבינה בפיזיקה גרעינית.

 

זה מראה על חוסר הבנה בסיסית. זאת שאלה שפולשת לכל התחומים הכי כואבים שלנו, כנשים, וכנראה בגלל זה היא גם כל כך צרמה לי. פגעה בדיוק בנקודות הנשיות הכי הכואבות. ברגשי הנחיתות לגבי הגוף שלנו (תרשו לי, בנות, להגיד שלנו, כי לפחות רובנו הגדול סובלות מזה בדרך זו או אחרת), ובמאבק המתמיד הזה להיראות כמו שהחברה הגדירה לנו שאשה יפה צריכה להיראות.

 

"אם תהיי 90-60-90 אני אצא איתך, גם אם תהיי נעל"

וגם עם כל זה, רובנו מאמינות או רוצות לדעת, שגם אם לא נולדנו 90-90-60 אנחנו עדיין יפות ומושכות, ובשביל הגבר שלנו אנחנו נהייה הדבר הכי יפה בעולם. שאלה שכזו נותנת בדיוק את ההרגשה ההפוכה – "אם תהיי 90-60-90 אני אצא איתך, גם אם תהיי נעל. אם תהיי כל דבר אחר, נראה שלא".

 

עניין נוסף הוא ההרגשה שכל מה שגברים מנסים לעשות זה להפשיט אותנו ולהכניס אותנו למיטה כל הזמן. ההרגשה המאוסה כאילו כל מה שאנחנו זה גוף חסר נשמה שאפשר לזמן הביתה ב-2 בלילה כשחרמנים. כאילו שהתוכן והרגשות שלנו בכלל לא משנים.

 

תגידו שאני מגזימה או שלקחתי את זה למקום קיצוני, אבל ככה בדיוק השאלה הזאת גרמה לי להרגיש.


 

כחודש לאחר המקרה הזה, זה קרה לי גם בפעם השנייה, כשמישהו שאל אם יש לי תמונות בבגד ים ואף ביקש שאשלח לו אם כן. הפעם כבר פחות התרגשתי, אבל זה גרם לי להבין שלא רק אחד או שניים חטאו בזה. ועכשיו אני בטוחה, בלי לבדוק, שיש עוד כאלו.

 

אז אחר כך, גברים, אל תבואו אלינו בטענות שאנחנו פרנואידיות מזה שאתם רק מנסים להשכיב אותנו, או שאנחנו אומרות שאתם שטחיים.

 

זה האנשים שלכם, ודווקא לפעמים ה"מוצלחים" שביניהם, שמוציאים לכם את השם הזה.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מי קבע שזה שדה חובה?
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים