קהילת קל-טק
אחת מאוניברסיטאות המחקר המדעי והפיתוח הטכנולוגיה המובילות בעולם מטפחת לה קהילה מגובשת של חוקרים ישראלים, ממש כאן, בפסדינה
אוניברסיטת קל-טק (California Institute of Technology) נחשבת לאחד המוסדות האקדמאים היוקרתיים ביותר בארה"ב ומוזכרת בנשימה אחת עם מוסדות כגון ייל, סטנפורד, MIT, הרווארד וקולומביה. המוסד האקדמי, אשר הקמפוס הפסטורלי שלו ממוקם בלב פסדינה שבמחוז לוס אנג'לס, יחודי בשל מסירותו למחקר אקדמאי בתחומי המדעים המדויקים, ההנדסה והטכנולוגיה. המוסד הנפיק במאה ועשרים שנות קיומו מספר יוצא דופן של כ-30 זוכי פרס נובל בפיזיקה, כימיה וביולוגיה, וכן מאות רבות של חוקרים ידועי שם בתחום המדעים המדויקים.
יוקרתו של המוסד האקדמי ותחומי המחקר הספציפיים בהם הוא עוסק מושכים אליו חוקרים ומדענים מכל רחבי העולם, אבל מדובר באוניברסיטה קטנה שמקבלת אליה מדי שנה רק כ-900 סטודנטים לתואר ראשון וכ-1200 סטודנטים לתואר שני, והתחרות על מקום קשה מאוד. בין האלפים הצובאים על דלתות המוסד נמצאים גם חוקרים ישראלים רבים המעוניינים להגיע לפסדינה על מנת לעבור במוסד הכשרה אקדמית, ללמוד לתואר דוקטור או לבצע מחקר "פוסט-דוק", שמגיע אחרי הדוקטורט. בימים אלה ממש מתארחים במעבדות השונות של קל-טק עשרות מוחות מבריקים של חוקרים וחוקרות מישראל אשר הגיעו לכאן מהמוסדות האקדמאים הבולטים בישראל כגון מכון ויצמן, הטכניון, האוניברסיטה העברית ועוד. המדענים והמדעניות מישראל מגיעים לפסדינה לתקופה של מספר שנים ומלווים ברוב המקרים בבני הזוג וילדיהם. בעשורים האחרונים הולך וגדל מספר האקדמאים הישראלים באוניברסיטאות האמריקאיות, והמספר הגדול של החוקרים הישראלים בקל-טק אינו יוצר דופן. מה שבהחלט יחודי כאן הוא אופיה המגובש והתומך של הקהילה האקדמאית הישראלית בפסדינה.
מפגשים שבועיים
כאשר איילת לסמן, חוקרת בתחום הביו-רפואה מהטכניון, הגיעה לקל-טק לפני מספר חודשים לשם מחקר פוסט-דוקטורט היא שמעה על הקהילה הישראלית המגובשת מחברה למחקר מהטכניון, שהגיעה לקל-טק קודם לכן בדיוק לאותה מטרה.
איילת לסמן: "כשהגעתי לכאן גיליתי שיש מפגש שבועי של כל הנשים בחבורה הישראלית, בין אם מדובר בנשים חוקרות או בנשים-של. כל שבוע החבורה מתאספת, בבית קפה או בבית של אחת החברות, וכל אחת מביאה משהו טעים לאכול. קיבלתי הרבה עצות טובות, כמו איפה לעשות קניות של אוכל, איפה כדאי לקנות רכב, לאיזה רופא ללכת ועוד ועוד. הניסיון של הוותיקות מועבר לחברות החדשות וזה עושה את כל ההבדל. אין ספק שהנחיתה שלי כאן הייתה קשה יותר אם לא הייתה הקהילה הזאת והתמיכה הזאת".
מאז שאיילת לסמן הגיעה לכאן ערכה הקהילה הישראלית המגובשת שתי מסיבות פורים – אחת למבוגרים ואחת לילדים, וכן מסיבת יום עצמאות ישראלית שנחגגה ברוב פלאפלים והדר. המסיבות, עליהן שומעים חברי הקהילה דרך האי-מיילים השבועיים, זוכות להצלחה רבה ולהשתתפות מאסיבית; כמעט כל משפחות הישראלים על ילדיהן הגיעו למסיבת יום העצמאות שנערכה לפני שבועיים. בנוסף לכך, עם המעבר לשעון הקיץ, התמסד לו מפגש שבועי בפארק של הורים לילדים קטנים, שמנצלים את ההזדמנות לתרגל לילדיהם את העברית מחוץ לבית ולנסות למצוא את הדרך המדויקת לתרגם את המונח "פליי דייט".
העובדה שילדים רבים שנולדים כאן, בקליפורניה, והולכים לבתי ספר דוברי אנגלית - והקלות והמהירות שבה הילדים לומדים ומפנימים את השפה ואת התרבות - הופכת להיות משמעותית ברגע שהמחקר עומד להסתיים ועולה השאלה, מה הלאה?
מעיין אוחיון, מורה בבית ספר יהודי בפסדינה, ובעלה, שי אוחיון, אשר שוקד על הדוקטורט שלו במחלקה למדעי המוח בקל-טק, מספרים כי רבים מתלבטים אם להישאר או לחזור בסיום המחקר. ההתלבטות נעה בדרך כלל בין האפשרות לחפש משרה אקדמאית בישראל או בארה"ב, שבה יש מגוון ושפע של הזדמנויות לעומת התקנים הבודדים שיש למוסדות האקדמיים בישראל להציע.
האם גם לכם יש את ההתלבטות הזאת?
מעיין אוחיון: "אנחנו כאן כבר שנתיים וחצי, אבל למעשה אנחנו רק בתחילת הדרך כי שי נמצא בשליש הראשון של הדוקטורט והדרך עוד ארוכה. עדיין לא הגענו למצב של התלבטות אם להישאר או לחזור לישראל כי אני מניחה שעם סיום הדוקטורט שי ירצה לעשות פוסט-דוקטורט בארה"ב או באירופה. אני מקווה שזה יהיה בחוף המזרחי או באירופה כי לי קשה עם הריחוק מהארץ".
יש לכם תוכניות ליום שאחרי סיום הדוקטורט?
"אני מאוד רוצה לחזור לארץ אבל לשי זה פחות לחוץ כרגע. פחות מטריד אותו לחיות בחו"ל. בשבילי השיקול של לחזור לארץ הוא השיקול של המשפחה, כי כשאני חושבת הלאה, כשיהיו לנו ילדים, הייתי מאוד רוצה שהילדים שלנו יגדלו קרוב למשפחה שלהם, קרוב לבני דודים, לסבא ולסבתא. אני גדלתי מוקפת בהרבה בני דודים, והיינו נפגשים המון וכילדה אני זוכרת את זה כחוויה מאוד כיפית והייתי רוצה שגם הילדים שלי יחוו את החוויה הזאת. חשוב לי שהילדים שלי יהיו ישראלים, שיגדלו בתרבות הישראלית, עם כל הקושי והבלגן, כי אני רוצה שתהיה לנו זהות משותפת".
שי אוחיון: "בסופו של יום, אם יציעו לי משרה אקדמאית בארה"ב השיקול יהיה כלכלי. יכול להיות שבסיום הדוקטורט אני אגיע למסקנה שעבורי הבחירה בהמשך קריירה באקדמיה היא לא נכונה ותמיד יש האפשרות למצוא עבודה בתעשיה. לשאלה אם נחזור לארץ או לא מצטרף גם השיקול הבטחוני. אני לא רוצה שהילדים שלנו יגדלו עם חרדות ויפחדו בכל פעם שהם שומעים סירנה".
מה הביא אתכם לאוניברסיטת קל-טק?
שי: "המחקר המרשים והפרופסורים הטובים שיש פה משכו אותי בנוסף למזג האוויר הנוח, אבל בסופו של דבר קיבלתי מספר הצעות וזו הייתה הטובה שבהן. בנוסף, מסלולי הדוקטורט פה טובים יותר מהמסלולים שיש בארץ, ואני אומר זאת כי אני משווה את ההתנסויות שלי פה להתנסויות של חברים שלי שעשו דוקטורט בארץ. גם החשיפה פה הרבה יותר מוצלחת: הכנסים הגדולים נערכים ברחבי ארצות הברית והתקציבים של הפרופסורים פה גבוהים יותר ומאפשרים להם לשלוח את הסטודנטים שלהם לכנסים שונים ולקבל חשיפה למה שמתרחש בתחום שנה אחר שנה".
שמעתם על הקהילה הישראלית כאן לפני שהגעתם?
מעיין: "לא ידענו שיש פה הרבה ישראלים. רק אחרי ששי הגיע לפה לראיון הוא פגש כאן מכר ישראלי מהטכניון שסיפר לו על הקהילה הגדולה. אני אמרתי שבכל מקום שאליו נגיע נסתדר, גם מבחינה חברתית. יצא לי לחיות בעבר בחו"ל ולא מצאתי בזה קושי ולא חשבתי שזה יהיה מכשול. תמיד קשה בהתחלה וזה הולך ומשתפר ככל שנמצאים במקום ומרגישים יותר ויותר בבית. אני מאוד שמחה שהגענו לפה, שאנחנו חיים בעיירה כל כך נחמדה כמו פסדינה, שזה פרבר ולא תחושת עיר גדולה, אני מאוד שמחה שיש פה את קהילת הישראלים, אם כי היא מתחלפת לעתים קרובות מדי. זה מאוד קשה שאנשים שאת מבלה איתם באופן קרוב שנה או שנתיים פתאום עוזבים, כי הם חוזרים לארץ או עוברים לאוניברסיטה אחרת. לפעמים זה קשה להיקשר למישהו כשאת יודעת מראש שהוא בא לכאן לתקופה מוגבלת ויחסית קצרה".
ברוכים הבאים לקיבוץ
אלון ומעיין ושני ילדיהם נמצאים בקליפורניה כבר למעלה ארבע שנים. אלון עושה את הפוסט-דוקטורט שלו בביולוגיה ואילו מעיין עובדת כטכנאית-חוקרת בקל-טק. מעיין מספרת כי המשפחה מתכננת לחזור לארץ בשנה הבאה, למרות שהם מודעים היטב ליתרונות שבחיים בארה"ב.
מעיין: "הנושא הזה הוא מאוד מורכב ולא בכדי אנחנו דנים בו המון, גם בינינו וגם עם חברים. אני חושבת שאם זה היה תלוי באלון, הוא היה מעדיף להישאר ואני יכולה להבין מאיפה זה נובע. מעבר לעובדה שבתור מדען יש לו יותר אופציות כאן, גם מבחינת החיים כאן יש הרבה סיבות להישאר. אני בטוחה שאם נישאר יהיה לנו טוב, אבל מבחינתי אני יודעת שאם לא נחזור לארץ אני אחיה כל החיים שלי בתחושת פספוס, בתחושה של 'מה היה קורה אילו'. אני אחיה מביקור לביקור והלב שלי תמיד יהיה חצוי. אני אוהבת את החיים שלי כאן ועדיין, כשאני מבקרת בארץ אני מרגישה איך אני נופלת למשבצת שמתאימה לי כמו חלק בפאזל. המשפחה שלי תופסת חלק גדול מהחיים שלי. זה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו. לא בשבילי ולא בשביל ילדי. נקודה נוספת היא הבדלי התרבות ותחושת שייכות. אני באמת ובתמים, ויעידו חברותי, מאוד מעריכה ומחבבת את האמריקאים, אבל אני תמיד אהיה זרה. הם קולטים כבר מההלו הראשון שלי שאני לא אמריקאית ואני לא מעוניינת לחיות כמהגרת. גם עם הילדים זה בא לידי ביטוי: כבר יצא לי לטעום חוויות של 'אמא מהגרת' כשבני בכורי אמר לי פעם שהוא לא יתרגם לי יותר מילים באנגלית ואף אחד לא יבין מה אני אומרת. אחרי הצחוק שתפסתי מהמשפט הזה, הבנתי פתאום שהוא יגדל להיות אמריקאי ואילו אני אהיה תמיד האמא, שלא משנה כמה היא מנסה, תדבר במבטא זר ולעולם לא תבין את הניואנסים הקטנים. חשוב שלי שהילדים שלי יגדלו כישראלים ויכירו את המסורת, ואני יודעת שאם נשאר כאן זה לא יקרה. לכן אני לא רואה את עצמי מגדלת את ילדי במדינה שהיא לא ישראל".
מה היו השיקולים לבחירה בקל-טק?
"כשאלון חיפש מעבדות לפוסט-דוק, הוא ביקר במספר אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. בסופו של דבר ההתלבטות הייתה בין קל-טק לבין מוסד נחשב נוסף בחוף המזרחי והפור נפל על קל-טק גם מבחינת עניין מקצועי וגם מבחינת מזג אוויר. עם ילד בן שנתיים וחצי היה לנו קשה לראות את עצמנו מבלים חלק לא מבוטל מהשנה בקור ובשלג.
"אלון גם הכיר שני פוסטים מקל-טק שהיו איתו במכון ויצמן בארץ ויצר איתם קשר לפני שהגענו. דיברתי בטלפון עם אשתו של אחד מהם לפני שהגענו, אבל זה היה בעיקר סביב עניינים פרקטיים כמו גן לילד ודיור. חוץ מזה, לא ידענו על הקהילה ועל אופייה וזה לא היווה חלק מהשיקול שלנו אבל קבלת הפנים של הקהילה הייתה מדהימה. כבר ביום הראשון פגשנו את אותה משפחה שהיינו איתה בקשר לפני שהגענו והיה קליק מיידי, גם בינינו וגם בין הילדים. בשבועיים הראשונים שלנו פה הבנתי שלא משנה לאן שאלך תמיד יש סיכוי גדול שאפגוש ישראלי או שניים ושיחה תתפתח. אני זוכרת שבימים הראשונים, כשבני טרם נכנס לגן, הייתי מבלה איתו הרבה בפארק השכונתי ושם הכרתי לפחות שתי אמהות ישראליות לגמרי במקרה. כאן מספיקה מילה אחת בעברית כדי שמישהי תעצור אותך ותשאל לשמך ואז יתברר לך שהיא גרה במרחק בלוק ממך ואם לא היית פוגשת אותה בסופר או בקמפוס היית פוגשת אותה יומיים אחר כך בפארק או במפגש משפחות אחר. שבועיים אחרי שהגענו, קיבלנו דירה במעונות של הפוסט-דוקטורנטים, שלא לחינם זכה לכינוי 'הקיבוץ'. תמיד יש שם משפחות ישראליות. כשאנחנו עברנו לשם הגענו למספר שיא של 9 או 10 משפחות. זה מאוד הפתיע ושימח אותי".
את מאוד פעילה בקהילה ויוזמת מפגשים עבור הישראלים בפסדינה. מה מניע אותך?
מעיין: "בארץ גדלתי במושב ואני רגילה לקהילתיות הזו ואוהבת אותה. אני טיפוס מאוד פתוח שמאוד צריך חברה. המפגשים החברתיים האלה עושים לי טוב, כנראה זו הסיבה שאני מוצאת את עצמי יוזמת מפגשים. ימי שלישי וחמישי הם ימי מפגש בפארק, ותמיד אני צוחקת שגם אם הבן הבכור שלי לא תמיד רוצה ללכת כי חברים אמריקאים שלו לא יהיו שם, אני אומרת לו שהיום הולכים בשביל אמא. ובאמת, אחרי יום בעבודה בא לי קצת עברית וקצת אוויר צח. עוד נקודה היא שסופי השבוע פה הם מאוד ארוכים. יומיים שלמים להיות בבית זה יותר מדי, גם בשבילי וגם בשביל הילדים, לכן כל סיבה היא סיבה למסיבה. אנחנו משתדלים לפחות יום אחד בסוף שבוע לבלות מחוץ לבית וזה תמיד כולל מפגש עם חברים ישראלים, טיול בטבע, ביקור במוזיאון או אפילו סתם להיפגש לקפה. גם את החגים מאוד חשוב לי לחגוג ולציין כי יש לזה ערך נוסף שהוא לחבר אותנו ואת הילדים לחיים בארץ, לישראליות. הילדים שלי לא הולכים למסגרות יהודיות ולכן את מה שבארץ עושים הגן ובית הספר, שזה היכרות עם החגים והמנהגים, אנחנו צריכים לעשות כאן ולעבוד מאוד קשה על מנת שהילדים ידעו איזה חג מתקרב ומה המשמעות שלו. אם לא נציין את החג במפגש או מסיבה, זה יתמסמס וחבל".
הבדלים במנטליות
גם נטע קליגלר-וילנצ'יק ויאשה וילנצ'יק, שנמצאים בקליפורניה כבר שנה ושמונה חודשים, רוצים לחזור לישראל עם סיום התואר. שניהם עושים את הדוקטורט שלהם באוניברסיטאות נחשבות באיזור: פיזיקה ישומית בקל-טק (יאשה) ותקשורת ב-USC (נטע). שניהם, אגב, זכו במילגת פולברייט היוקרתית, הישג משמעותי מאוד שכן רק כעשרה דוקטורנטים זוכים לקבל את המילגה הזאת מדי שנה.
נטע: "התוכנית שלנו היא לחזור לארץ ולקבל בתקווה משרות באוניברסיטאות. למעשה, המלגה שאנו מקבלים מטעם פולברייט גם מחייבת אותנו לחזור לארץ, ובחרנו לקבל את המילגה הזו כי ידענו שאנו רוצים לחזור וזה רק מחזק את הרצון הזה. הרבה אנשים בארץ אומרים לנו, 'בטח אתם לא תחזרו', אבל בינתיים ברור לנו מאוד שאנו רוצים לחזור והתחושה הזו רק מתחזקת עם הזמן. ישראל זה הבית, ופה אנחנו תמיד מרגישים זרים, גם כשנוח, ואפילו כשיש קהילה ישראלית חמה ומגובשת כמו שיש לנו בפסדינה. אנחנו מאוד מתגעגעים הביתה, למשפחות, לחברים ולתחושת השייכות בארץ".
מה הביא אתכם לקל-טק?
"זה היה השילוב הטוב ביותר עבור הלימודים שלי ושל יאשה. שנינו רצינו לעשות דוקטורט בארה"ב ובדקנו כאן תוכניות שונות רבות. עבור יאשה, התוכנית שיש בפיזיקה ישומית בקל-טק נחשבת לתוכנית המובילה בארה"ב. אני לומדת תקשור ול-USC יש תוכנית מצוינת המדורגת בין הגבוהות בארה"ב, כך שלשנינו זה הסתדר נהדר. בנוסף מצא חן בעינינו הרעיון של מזג האוויר בקליפורניה, וגם יש לנו פה קצת משפחה".
יאשה וילנצ'יק: "זה לא קל להתקבל לאוניברסיטאות מובילות ביחד, ובמשך תקופה ארוכה האופציה היחידה שהסתדרה לשנינו הייתה בוויסקונסין. למרות שהתוכנית שם לא רעה, הטמפרטורות שם במשך חצי שנה הן מתחת לאפס כך שהתחרות בין ויסקונסין לקליפורניה הייתה קלה".
הקהילה ישראלית בקל-טק היוותה שיקול?
יאשה: "שמענו קצת על הקהילה הישראלית המגובשת ממרצה שלי בתואר הראשון שלמד בקל-טק וגר בפסדינה. קיבלנו ממנו טלפונים ואי-מיילים של כל הישראלים בקל-טק. בחרנו שניים-שלושה שמות אקראיים ויצרנו איתם קשר. כולם היו מאוד נחמדים ומוכנים לעזור, וזה מאוד עזר לקבל תמונה ברורה ולדעת למה לצפות. אני לא חושב שזה היווה שיקול בבחירת המקום, אבל בהחלט עזר להפיג חששות לפני הנסיעה".
אתם מרגישים חלק מהקהילה?
נטע: "הקהילה הישראלית בהחלט תורמת לתחושה של ביחד, ולא רק בחודשים הראשונים שלנו בקליפורניה אלא גם עכשיו, אחרי למעלה משנה וחצי בקליפורניה. זה נעים מאוד להרגיש שיש קהילה. יש עם מי לדבר בעברית, להביע מחשבות על ההבדלים בין ארה"ב וישראל, על איך זה לגדל כאן ילדים, איפה עושים סידורים, קניות וכולי. מבחינת הילדים זה מאוד כיף שהם יכולים לשחק עם ילדים אחרים בעברית ולראות שזה לא שפה שרק אמא ואבא המציאו".
יאשה: "לפני שהגענו לכאן, היינו בתפישה שהמנטליות שלנו כישראלים די דומה לזו האמריקאית. בחודשים הראשונים הופתענו לגלות שיש הבדלים מהותיים ולא קל לנו להשתלב חברתית ולהתערות עם אמריקאים כמו שהיינו רוצים. היה לנו מאוד קשה לקבל את זה בהתחלה, והקהילה הישראלית הייתה מאוד חשובה בהתמודדות הזו".
קהילה זה ביטחון
מיכל ויואב זהר-שכנר שונים מעט בנוף של הקהילה הישראלית בפסדינה, שכן יואב הוא פרופסור בטכניון שהגיע לקל-טק לשנת שבתון והביא איתו את משפחתו הכוללת את אשתו, מיכל, שהיא גננת בשנת שבתון, אופק בן העשר, תומר בן השש וענת בת הארבעה חודשים, שנולדה בזמן השהות בקליפורניה. המשפחה נמצאת בפסדינה כבר תשעה חודשים ומתכננת לחזור לישראל בחודשים הקרובים, יואב למעבדה שלו בטכניון ומיכל לגן שלה בחיפה.
מיכל: "היו לנו מספר הצעות לשבתון בארצות הברית אך לבסוף, ואחרי לבטים, החלטנו לבחור בקל-טק משתי סיבות עיקריות, פרט לשיקולים המקצועיים כמובן: היכרנו את פסדינה והיא נראתה לנו מקום נחמד לגור בו ומזג האוויר דומה מאוד למזג האוויר בארץ והוא נוח לגידול ילדים. ידענו שיש ישראלים בקל-טק אבל לא הייתי מודעת לגיבוש החברתי שיש ביניהם. שמחנו מאוד מפני שזה היה חסר לנו בזמן הפוסט דוקטורט בניו-יורק".
האם הקהילה הישראלית והמפגשים השבועיים עזרו לכם בחודשים הראשונים לשהותכם בקליפורניה?
מיכל: "עצם העובדה שאתה שייך לקהילה כלשהי משרה אווירת ביטחון. באופן אישי המפגשים השבועיים והחברתיים תרמו לי מאוד מההיבט הרגשי והחברתי, במיוחד בתקופת ההסתגלות הראשונית. קיבלנו המון עזרה וטיפים חיוניים להמשך הדרך. גם לילדים היה נחמד להתחבר עם ילדים שדוברים את שפת אמם והתרבות היא אותה תרבות, לחגוג יחד את השבתות והחגים".
היו לכם מטרות כשהגעתם לכאן לתקופה מוגבלת של שנה בלבד?
מיכל: "מטרה אחת הייתה כמובן ההשתלמות המקצועית של יואב. עבור הילדים אנחנו הגדרנו את השנה הזאת כשנה של חוויה, לימוד השפה האנגלית והכרת התרבות האמריקאית. לכן, במהלך השנה, השתדלנו, פרט ללימוד השפה והמפגש עם ילדים אמריקאים בבית ספר הציבורי שלהם, לקחת אותם לטיולי טבע באזור ולמקומות המקנים חוויה מהתרבות האמריקאית כמו רודיאו, משחק הוקי קרח, מרוצי סוסים ומרוצי מכוניות, תחרות הורדת ידיים, עיצוב פרצופים מדלעת ואיסוף ממתקים בהאלווין, חיפוש זהב בנהר כמו בתקופת הבהלה לזהב, נסיעה ברכבת קיטור ועוד ועוד. אני יכולה להגיד שכמעט השגנו את כל המטרות שסימנו לעצמו: יואב בתחום המקצועי, הילדים נהנו וחוו כל כך הרבה השנה ורכשו שפה נוספת ואני הצלחתי לאגור כוחות לקראת החזרה לעבודה, ובמזל טוב קיבלנו גם תוספת רכה וענוגה לחיק משפחתנו בדמות ענת שנולדה לפני מספר חודשים".
הוותיקים
ערן אופק ואורלי גנת הם שני חוקרים ישראלים בתחום הפיזיקה. בחודשים הקרובים הם מתכננים לחזור לישראל בעקבות משרה שערן קיבל לאחרונה במכון ויצמן. בזמן השהות הארוכה שלהם בקליפורניה – חמש שנים וחצי – ערן הספיק לעשות פוסט-דוק ואז עוד אחד, ואילו אורלי סיימה את הדוקטורט שלה והחלה במחקר פוסט-דוקטורט, מחקר אותו תסיים באחת האוניברסיטאות המובילות בישראל. בין לבין הם גם הביאו לעולם שתי בנות.
ערן: "אחרי שהיינו פה שלוש שנים, אורלי סיימה את הדוקטורט וחיפשה פוסט דוקטורט בארה"ב והיא מצאה בקל-טק משרה שמאוד התאימה לה ואפשרה לה לקחת את המחקר שלה לכיוונים שעניינו אותה ואז החלטנו להישאר בקל-טק עוד כמה שנים".
גם לפני חמש שנים הייתה פה קהילה ישראלית מגובשת?
"כן, בהחלט. הייתה פה קהילה ישראלית גדולה, אולי אפילו יותר גדולה מהקהילה שיש כאן היום, והיו אנשים שיזמו המון פעילויות, מפגשים ואירועים. בכל חג היה אירוע ומפגש".
אורלי: "מאז התווספו גם המפגשים השבועיים בפארק שהוא מפגש חדש יחסית שהתחיל בשנתיים האחרונות".
מתי התוודעתם לקהילה הישראלית של קל-טק?
ערן: "הגענו משדה התעופה היישר למגורים שהאוניברסיטה סידרה לנו בבניין שכבר היו בו ארבע משפחות ישראליות. כשנכנסנו לדירה בפעם הראשונה, בעשר בלילה, חיכו לנו פרחים על השולחן ואוכל במקרר, וזה משהו שהמשפחות הישראליות בבניין ארגנו למעננו, כך שזו הייתה נחיתה מאוד רכה ונעימה. בבוקר שאחרי כבר השתתפנו בבניית הסוכה כי הגענו בדיוק בחג סוכות. מאז מספר המשפחות הישראליות בבניין רק גדל והגיע בשיאו לעשר משפחות ישראליות בבניין, שזכה מאז לכינוי 'הקיבוץ'".
ההשתתפות הפעילה שלכם בחיי הקהילה הישראלית נבעו בגלל שהבנות שלכן נולדו כאן?
אורלי: "זה בהחלט מאוד מקל עם הילדים".
ערן: "מרבית הישראלים שפה הם זוגות עם ילדים ויש גם מעט שמגיעים בלי ילדים וחלקם אנחנו אפילו לא יודעים על קיומם, אני מניח. זה תלוי במה שאנשים מחפשים, כי כשאנחנו הגענו לכאן היינו בלי ילדים ועדיין היינו מאוד פעילים ואהבנו להיפגש עם הישראלים שיש פה וגם עם הילדים שלהם. הייתי אומר שבשנתיים הראשונות שלנו כאן בקושי דיברנו אנגלית, כמעט אך ורק עברית, וזה בעיקר בגלל ההרכב המיוחד של הבניין שגרנו בו".
אולי גם היה לכם קושי להתחבר למנטליות האמריקאית?
"לאו דווקא, אבל היה לנו הרבה יותר קל להתחבר לישראלים שאיתם יש לנו מכנה משותף רחב. יש לי השערה שרוב הישראלים פה חוזרים לישראל, גם בגלל שזה קל-טק וזה מוסד בעל שם ואולי בגלל זה יש לישראלים שלומדים פה סיכוי יותר טוב למצוא משרה בארץ, אבל יש לי תחושה שהם חוזרים בגלל שהם נשארים כאן קשורים יותר להוויה הישראלית שלהם הודות לקהילה המקומית. יש להם פחות רצון להישאר בארה"ב ויותר רצון לחזור ולחיות בארץ".
לפני שקיבלת את המשרה במכון ויצמן, הייתה לכם התלבטות אם להישאר בארה"ב או לחזור לארץ?
אורלי: "אנחנו מעולם לא חשבנו להישאר בארה"ב - היה ברור לנו שאנחנו חוזרים".
ערן: "כמעט כל הישראלים, אחרי תקופת ההסתגלות למקום חדש שנמשכת בערך שנה, מגיעים פה לרמת חיים גבוהה ומאוד נוחה, הרבה יותר נוחה מאשר בארץ. ישראל מייבאת מארצות הברית את כל הדברים הרעים ואת כל הדברים הטובים היא לא מביאה. אבל אני מהנאיבים שמאמינים שאפשר להביא לישראל גם את הדברים הטובים".
