שתף קטע נבחר

מוקש ספטמבר לא פורק

הנשיא אובמה לא הטיל את כובד משקלו ולא כפה נוסחה אמריקנית שתגשר על הפערים. הוא הניח שהצדדים מעוניינים להימנע ממהלך חד-צדדי באו"ם. הנחה זו לא תנטרל את המשבר הממשמש ובא

כאשר החל המשא-ומתן על הסדר הקבע בשלהי 1999, התברר מהר מאוד חסרונו של בסיס מוסכם למשא-ומתן, כלומר: האם החלטות האו"ם, ובכללן החלטה 194 בעניין הפליטים, הן הבסיס למשא-ומתן, כפי שדרשו הפלסטינים, או שיש להסתפק ב"פשרה הוגנת", המתבססת על המצב הקיים ועל אינטרסים ביטחוניים והתיישבותיים, כפי שהציעה ישראל.

 

נקודות מוצא סותרות אלו יצרו קושי מהותי בשיחות על הסדר הקבע שקיימו אהוד ברק בשנת 2000 ואהוד אולמרט ב-2008, שלא אפשר לגשר על הפערים. נסיונות אמריקניים להציע בסיס מוסכם, כמו "מפת הדרכים", לא עלו יפה, בעיקר בשל הסתייגות ישראל מהם.

 

הפלסטינים תבעו שזכויותיהם, המופיעות בהחלטות האו"ם, יוכרו תחילה על-ידי ישראל, לרבות סוגיית הפליטים. על כן, הם דחו הצעות שונות שהעלתה ישראל, שנראו בעיניה כ"נדיבות" או "הוגנות", ולא העלו הצעות נגדיות משלהם. שני הצדדים לא קיבלו הכרעה אסטרטגית לשלם את המחיר הנדרש מהם: מישראל - לוותר על שטחי 1967 המוגדרים על-ידה כנחלת אבות, ומהפלסטינים - לוותר על זכות השיבה המוגדרת על-ידם כזכות מקודשת.

 

ניתוח נאומיו האחרונים של הנשיא אובמה מלמד שהוא נמנע מלגבש נוסחה מחייבת כבסיס לניהול המשא-ומתן, שתחייב את ישראל להיפרד מהשטחים ולהסתפק בגושי התיישבות, ותחייב את הפלסטינים לקבל הכרעה אסטרטגית לגבי פתרון בעיית הפליטים באמצעות תחליפים.

 

הוא העדיף אמירה עקרונית לפיה "הבסיס למשא-ומתן הוא מדינה פלסטינית בת-קיימא וישראל בטוחה". לצד זאת הוא התווה עקרונות מנחים לפתרון של שתי מדינות בהתבסס על גבולות 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים, כאשר פלסטין היא בעלת ריבונות ורציפות טריטוריאלית, אך מפורזת מצבא. אובמה העריך, כי ככל שתושג התקדמות בסוגיות הטריטוריה והביטחון, ניתן יהיה לטפל בצורה "צודקת והוגנת" בשתי הסוגיות הרגישות של ירושלים והפליטים.

 

החזיר את הכדור למגרש הישראלי-פלסטיני

הימנעות מהצגת נוסחה מחייבת לצדדים תואמת את גישתו המוצהרת של אובמה, לפיה לא ניתן לכפות שלום, וכי המנהיגים ועמם יידרשו לקבל בעצמם הכרעות היסטוריות לגבי עתיד קיומם המשותף באזור. הוא הזכיר לישראל, כי עליה להבין שהיא זקוקה לשלום משום שלא ניתן להגשים חלום של מדינה יהודית דמוקרטית עם כיבוש תמידי, ואילו לפלסטינים הבהיר, כי לא יגיעו לעצמאות באמצעות הכחשת זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ופנייה חד-צדדית לאו"ם. ומכאן מסקנתו ועצתו לשני הצדדים, שהדרך הנכונה ליישוב הסכסוך היא משא ומתן ישיר.

 

במילים אחרות, אף שישראל והפלסטינים כבר הוכיחו את קוצר ידם בניהול התהליך המדיני בעצמם והם ממשיכים להתבצר בעמדותיהם, אובמה לא הטיל את כובד משקלו כדי לכפות נוסחה אמריקנית שתאפשר את גישור הפערים. בה בעת הוא לא חסם את האפשרות שהפלסטינים יפנו לאו"ם בספטמבר כדי לקבל הכרה בזכותם למדינה. למעשה, הוא השיב את הכדור למגרש הישראלי והפלסטיני תוך הבטחה שארצות-הברית ושותפות הקוורטט ומדינות ערב ינסו לעזור להתגבר על המכשולים.

 

ההנחה שהיתה חבויה בגישת אובמה היא כי כל הצדדים מעוניינים להימנע ממהלך חד-צדדי באו"ם: הקהילה הבינלאומית חוששת משינוי במצב הביטחוני ומירידה לטמיון של המשאבים שהושקעו בבניין המדינה הפלסטינית, ישראל חוששת מפגיעה במעמדה הבינלאומי, ואילו הפלסטינים חוששים שמא המהלך שיזמו יתברר כמקח טעות, שיותיר אותם ללא מדינה ועם המשך מצב הכיבוש. ואולם, אין די בהנחה זו של אובמה כדי להשיב את הצדדים לשולחן המשא-ומתן ולנטרל את המשבר שעלול להתפתח בספטמבר.

 

אל"מ (מיל') ד"ר אפרים לביא הוא מנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל-אביב

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בלי נוסחה מחייבת. אפרים לביא
מומלצים