סרט וראיון: דן ועומר מוציאים את המוות מהארון

יש סרטים שמספרים על אהבות גדולות וחברויות אמיצות ורבות שנים. ויש גם אהבות גדולות וחברויות אמיצות ורבות שנים שנוצרו בהשראת הקולנוע. כזה הוא המקרה של עומר בן דוד ודן מסר, שני קולנוענים צעירים (בני 23) שעובדים יחדיו מאז התיכון ויצרו במסגרת תחרות אימפרואקשן את הסרט "הכל מונח במקומו", שמוצג כאן בפניכם.

דן ועומר הכירו בתיכון, והאהבה המשותפת לקולנוע היתה אחד הדברים שקשר אותם. אחרי שיצרו ביחד את סרט הגמר בתיכון, המשיכו בשיתוף הפעולה ובמהלך שירותם הצבאי (2009) נרשמו לתחרות 48 שעות. מאחר שתוצאות ההפקה הזריזה לא סיפקו אותם, נרשמו לתחרות שוב בשנה שעברה ויצרו את "קצה סיב" (בו תוכלו לצפות בהמשך הכתבה). את "הכל מונח במקומו" כבר יצרו בתנאים קצת פחות מלחיצים ואפשר להגיד שהפעם הצליח להם, אחרי התנסויות העבר.

סידורי קבורה

הסרט המקאברי סובב סביב רעיון הנוכחות המודעת של אדם בלוויה של עצמו. גיבור הסרט, יונתן, נאלץ להתמודד פנים מול פנים עם חייו כפי שהוא תופס אותם. בלוויה נוכחים משפחתו, בת זוגו וחברו הטוב ביותר ולראשונה בחייו הוא מוציא מהארון באמת את כל מה שהוא חשב במשך חייו על הסובבים אותו. בדרך, הוא מתחיל לקבל את זה שהגיע הזמן להפנות את האצבע המאשימה כלפי פנים, ולא חוץ.

שני חבר'ה צעירים וכל כך מורבידים?

"תחילת העיסוק שלי במוות היה בכיתה י', ביום קשה שבו ראיתי אנשים מספידים חבר שלהם שנרצח בפיגוע בירושלים. לא הכרתי את הנרצח אישית, אבל לראות את כולם נשברים היה נורא. אני זוכר את התמונה הזו והיא לא יצאה לי מהראש. דן ואני רק התחלנו להתחבר אז, ואני זוכר שהלכנו ביחד וניסינו להתמודד עם כל מה שמסביבנו. כשהגעתי לתיכון בירושלים ב-2003, היתה אווירה של מוות באוויר. כולם הרגישו את זה. מאוחר יותר בתיכון דן ואני היינו מעורבים בתאונת דרכים. 

מסר ובן דוד. עובדים ביחד (צילום: גל כהן)

"מעבר לכך, מוות הוא נושא שמאוד מעסיק אותנו. ישנן מיתות משונות בכל מקום ובכל זמן כך שבעצם כולנו תמיד נמצאים בסכנה מסוימת, רק שרוב האנשים בוחרים שלא לחשוב עליה. אני חושב עליה: תאונות עבודה, דרכים, טיולים, אלימות ושאר סכנות שמרחפות באוויר. אנחנו זורקים לאוויר כותרות, שמספידות אותנו באופן די קבוע. כשאנחנו נוהגים, מטיילים, או עושים כל דבר אחר. אני מניח שבמקרים שדן ואני נאבד אנשים קרובים, חס וחלילה, אנחנו נהיה אלו שמספידים. ככה אנו, דברנים".

למרות העיסוק המתמשך במוות, תהליך הכתיבה לא היה פשוט עבור השניים והזיק הרעיוני התחיל ממעמד קשה - הלוויית סבו של בן דוד. "בדרך ללוויה שלו, התחלתי לחלום בהקיץ על הלוויה של עצמי", נזכר עומר, שהתקבל ביחד עם דן לתחרות אימפרואקשן למרות שלא היה בידם תואר אקדמי כמתבקש בתקנון. "הרעיון עבר המון גילגולים, וכל הזמן פיתחנו אותו והוספנו והורדנו ושינינו רעיונות. כתבנו תסריט שהתחרות קיבלה, למרות שאנחנו היחידים בתחרות ללא תואר".

איך ניגשים לנושא רגיש כל כך ביחד?

"הכתיבה לא היתה פשוטה, כי כל אחד רצה להעביר את חוויית המוות קצת אחרת. מצאנו את עצמנו יושבים שעות ללא יכולת להתקדם בכתיבה כיוון שהיו בנינו מחלוקות משמעותיות. לא בנינו תשובה בנוגע להאם הוא כבר מת בלוויה. הכל מעט תלוי באוויר, מעט סוריאליסטי. אדם מגיע אל הלוויה של עצמו. איך? למה? אלה לא השאלות שאנחנו בחרנו להעלות בסרט. מה קורה במקרה כזה, איך זה ייראה, ולאן ממשיכים משם - את אלה רצינו להכניס". 

עומדים על הקבר ב"הכל מונח במקומו" (צילום: איליה יפימוביץ')

במהלך ההפקה עצמה, נתקלו בן דוד ומסר בקשיים נוספים - טכניים יותר, שהתעצמו בעקבות הטיול של מסר בניו זילנד, שסיבך את הלו"ז. "לראשונה נתקלנו במצב שנצטרך ליצור בנפרד", הם אומרים. "הקשר שלנו מושתת על כל כך הרבה דרכי חשיבה זהות, כך שבסוף ביחד תכננו הכל".

מסר הספיק להיות שותף לחוויות הסוריאליסטיות של יום הצילום המרכזי בבית הקברות. "מהרגע הראשון, שראינו את ה'קבר' שחפרו בשבילנו, ידענו שיש כאן אווירה מעט אקסצנטרית. היינו במרוץ נגד השמש מהרגע הראשון, כי היינו בתאורת יום. ואז, כשהכל סוף סוף תפס תאוצה והתחלנו לעמוד בזמנים, התחילה לוויה אמיתית בבית הקברות ולא ידענו איפה לקבור את עצמנו. איך זה מרגיש כשמשפחה קוברת מישהו יקר לה, ואנחנו עומדים כמה מטרים לידם, מחייכים, צוחקים, וקוברים מישהו בכאילו. היינו חייבים לעשות הפסקה ארוכה למען המצפון שלנו".

על הסט בבית העלמין. הפסקה מתודית (צילום: גלעד גרינברג)

היום הזה נחקק בזכרון של דן ועומר כ"אחד הימים המיוחדים שעברנו בחיינו" ואחריו יצא מסר לטיול בניו זילנד ובן דוד נשאר לבדו לפקח על ההפקה. "קיימנו התייעצויות חוצות עולם במייל ובפייסבוק, ישנתי באוטו במשך יומיים מרוב התרוצצויות, וביום של התחרות דן התקשר מניו זילנד מטלפון ציבורי (אחרי שהצליח לצאת מחבל ארץ שלם שאין בו קליטה) ודיבר איתנו", נזכר עומר.

לחיות על הקצה

במידה רבה, שמו של הסרט, "הכל מונח במקומו", כאילו צוחק על סרטיהם הקודמים של שני היוצרים הצעירים, במסגרת תחרות 48 שעות. "בפעם הראשונה שניגשנו ל-48 שעות, כמעט כל הפקת הסרט היתה על שנינו והעומס היה נורא", הם נזכרים בהפקת "זה יתגבר" - הסרט הראשון. "היו כל כך הרבה תקלות, שקשה להאמין שנדחסו ב-48 שעות: כמעט פיצצו לנו את המצלמה כי חשבו שהיא חפץ חשוד, נמחקו לנו קלטות שלמות של חומר מצולם ובזמן העריכות, דן יצא למרכז המסחרי בשוהם כדי לנסות לשכנע שני עוברי אורח להתחפש לשר ללא תיק ולרוצח שכיר".

בפעם השניה הגיעו מוכנים מעט יותר ויצרו את "קצה סיב" - מותחן מודרני בסגנון פילם נואר. גם הפעם היו אינספור תקלות והשניים התקשו לתפקד מחוסר בשעות שינה. כך למשל זוכרים השניים מקרה בו עומר מתדרך את הצוות בנוגע לסצנה מסוימת, ונרדם תוך כדי דיבור.

"יחסית היינו מרוצים מהסרט, וקיבלנו תגובות אוהדות, אבל עדיין נשאר התסכול שלא הצלחנו להעביר בדיוק את מה שרצינו", הם אומרים.

"גילינו עד כמה זה מורכב לעבוד בקבוצה, לנסות להשתלט על מאבקי אגו בין כולם. כל חברי הקבוצה חברים טובים, אבל חוויית היצירה זכורה כקשה מאוד. אנחנו עדיין מעוניינים בליצור עוד סרטים, נשבענו שלא נשתתף יותר בתחרות הזו".

עם ניסיון עשיר יחסית לגילם הצעיר, עומדים בן דוד ומסר לחדש את שיתוף הפעולה ההדוק במסגרת לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. "השאיפה הכי גדולה שלנו, היא ליצור תמיד ביחד, ואולי אפילו להיקרא 'האחים דן ועומר'", הם מספרים. "בגדול, אנחנו שואפים מאוד גבוה. בינתיים, לצד החלומות, אנחנו משתדלים קצת ליצור ולנסות להפוך את הקולנוע לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".

יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com