ירושלים: לאורך החומה, משער יפו לרובע היהודי

את המסלול המיוחד שלנו ליום ירושלים נתחיל משער יפו, משם נצעד לאורך החומה לכיוון דרום (כשהחומה משמאלנו) ונהנה מהנוף המרהיב של טיול בירושלים.

מערבית לשער יפו תוכלו לראות את מלון המלך דוד, שנבנה ב-1931 והיה המלון החשוב והמפואר ביותר בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. חלק מאגפיו שימשו את הפקידות הבכירה של ממשלת המנדט. המלון נכנס להיסטוריה בעקבות אירוע דמים שהתרחש בו: חלקו השמאלי פוצץ בידי האצ"ל ביולי 1946, התמוטט ונהרס כליל. בהריסות נקברו פקידים בריטיים רבים, וכן יהודים וערבים. כיום המלון המפואר מארח מבקרים רמי דרג, מראשי ממשלה ועד בני מלוכה.

עוד כתבות וטיולים ליום ירושלים: 

מעט דרומה משם נמצאת משכנות שאננים, השכונה הראשונה בירושלים בעת החדשה שנבנתה מחוץ לחומות העיר. במשך כל ימיה של ירושלים לא נבנו שכונות ממערב לגיא בן הינום, עד שמאמצע המאה ה- 19, בעקבות תהליכים פוליטיים בינלאומיים, התאפשרה קניית אדמות מחוץ לעיר, והחל תהליך של בניית מוסדות נוצריים. שנים אחדות לאחר מכן הוקמה משכנות שאננים, אולם בשונה מהתהליך הנוצרי, בו נבנו מוסדות ציבור, המגמה היהודית הייתה מראשיתה בניית שכונות למגורי קבע עבור יהודי ירושלים.

השכונה ה-1 בעת החדשה. טחנת רוח במשכנות שאננים (צילום: רון פלד)

לעצור את המצור

משה מונטיפיורי, יהודי אנגלי שהתערה בצמרת החברה האנגלית והחליט להקדיש את חייו לפעילות ציבורית ופילנטרופית, הוא שיזם את בניית השכונה. ב- 1855 קנה מונטיפיורי מגרש גדול מול החומה, וב- 1860 נחנך הבניין הראשון. השכונה הציורית, על בנייניה המקוריים וטחנת הרוח המפורסמת שבה, שווה ביקור נפרד שיכול להימשך כמה שעות.

נפנה שמאלה, עם עיקול החומה, וניכנס לעיר העתיקה משער ציון. כמו בשערים האחרים של החומה, פנים השער בנוי בזווית ישרה, כמעין "ר", כדי לבלום את תנופת האויב - אם זה ינסה לפרוץ לעיר. אם נתבונן בחזיתו החיצונית של השער, נראה ריבוי סימני פגיעות מכדורים ופגזים ממלחמת השחרור. דרך שער זה נעשה ניסיון, שכמעט הצליח, לפרוץ את המצור בו היה נתון הרובע היהודי בעיר העתיקה.

ב-19 במאי 1948, לאחר כמעט שישה חודשים של לחימה, שברובם היה הרובע מנותק, פרצו 22 לוחמים מחטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר את שער ציון והתחברו לרובע היהודי.

המאמצים להחזיק בשער נכשלו, ובבוקר שלמחרת הוא נתפס בידי הלגיון הירדני. הרובע היהודי נאלץ להיכנע לאחר זמן קצר, ותושביו יצאו מכאן לעבר העיר החדשה. כך נותרה העיר העתיקה כולה תחת שלטון ירדני עד מלחמת ששת הימים. סמוך לשער נמצאת האנדרטה של לוחמי הפלמ"ח המנציחה את הלוחמים שנפלו בקרב. נמשיך ישר לכיוון החניון של הרובע היהודי. בדרך יש תצפית מרהיבה לכיוון הר הזיתים, מרחוק תוכלו להבחין במצבות הקברים של בית הקברות הפעיל הוותיק בעולם - למעלה מ- 3,000 שנה מתנהלים כאן טקסי קבורה.

ניכנס אל הרובע היהודי דרך החניון, משם נוכל לראות את שרידי הקארדו - הרחוב הרומאי שחצה את ירושלים מצפון לדרום לפני כ-2,000 שנה. תוואי הרחוב השתמר עד ימינו בדמות השווקים, שראשיתם בשער שכם והמשכם לאורך רחוב בית הבד ורחוב היהודים. אלא שברבות הימים הצטמצם רוחבו של הרחוב המקורי ואף מפלסו הוגבה. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום אחרי מלחמת ששת הימים חשפו את התוואי המקורי שעליו אנו עומדים כרגע. בלב הקארדו מוצבת מנורת שבעה קנים מצופה זהב המשחזרת את המנורה שהיתה בבית המקדש.

הרחוב שחצה את ירושלים מצפון לדרום. הקארדו (צילום: זיו ריינשטיין)

ובליבה חומה

נמשיך לאורך הקארדו עד שנראה פניה ימינה לצד השירותים הציבוריים. בשטח המגודר שבקצה הסמטה נמצאים שרידי החומה הרחבה מימי בית ראשון. מקורו של השם בספר נחמיה (ג', 8; י"ב, 38). רוחב החומה כ-7 מטרים ומושג על גובהה נוכל לקבל בעזרת הסימון אשר על הקיר ממול. נראה, כי החומה נבנתה בימי המלך חזקיהו אשר ביצר את ירושלים לקראת המצור האשורי.

למרגלות החומה ומתחתיה מצויים שרידי קירות, המעידים על הרס בתים בזמן בנייתה, כדברי הנביא ישעיהו: "ותתצו הבתים לבצר החומה" (כ"ב, 10). קטע החומה שנחשף, כיוונו מצפון-מזרח לדרום-מערב, אינו מעיד על כיוונה הכללי של החומה, שהיה ממזרח למערב. ברור שהיה זה הביצור הצפוני של העיר,  

אולם לא ברור היחס בין קטע חומה זה לקטעי החומה האחרים, שאחד מהם ראינו בקארדו. למרבה הפלא, החומה העתיקה הייתה מאסיבית הרבה יותר מזו הנוכחית – למרות שגובהה ואורכה היו זהים, רוחבה היה פי חמישה.

מכאן ניתן להמשיך לביקור בתערוכת המאבק האחרון ברובע היהודי (א'-ה' 09:00-17:00, ו' וערבי חג 09:00 -13:00, תשלום למבוגר - 12 שקל, ילד עד גיל 12-6 שקל). העיתונאי ג'ון פיליפס תיעד את שהתרחש ברובע היהודי בימיה הראשונים של מדינת ישראל. עם פרוץ מלחמת העצמאות, נוצרה בעיה של ניתוק משאר חלקי העיר, אך בחסות הבריטים ניתן היה לצאת ולהיכנס לרובע.

עם קום המדינה, כשעזבו הבריטים את הארץ, הניתוק היה מוחלט. תושבי הרובע - גברים ונשים, ילדים וזקנים - נאלצו להגן על בתיהם, בידיעה שהגנה על הבית פירושה הגנה על העיר העתיקה והכותל המערבי. במשך עשרה ימים של קרב ארוך עוד ועוד בתים נכבשו על-ידי הלגיון הירדני, עד שכל התושבים התרכזו באזור כיכר בתי מחסה, והבינו שאין ברירה אלא להיכנע.

"החורבה - חרבה"

אפשרות נוספת היא לבקר במפת מידבא, אחת המפות העתיקות של ירושלים. זוהי מפת פסיפס מן המאה ה-6 שהתגלתה במידבא שבעבר הירדן. המפה השלמה מתארת את ארץ ישראל, ובמרכזה תיאור מפורט ביותר של ירושלים הביזנטית על חומותיה, רחובותיה הראשיים וכנסיותיה. מכאן נמשיך לכיוון הכיכר המרכזית של הרובע היהודי, בה שוכן בית כנסת "החורבה" (רח' היהודים 89).

מדוע נקרא בניין מפואר בשם חורבה? אין זאת משום שחרב במלחמת העצמאות, אלא בעקבות חורבן אחר. בשנת 1,700 הגיעה מפולין שיירת העולים הגדולה ביותר בתולדות היישוב בירושלים שמנתה כאלף איש ובראשם רבי יהודה החסיד. עד אותה עת לא הייתה קהילה אשכנזית בירושלים, והאשכנזים המועטים שחיו בה נבלעו בתוך הקהילה הספרדית. רבי יהודה החסיד, אם כן, הוא זה שהקים את הקהילה האשכנזית בעיר, והם קנו מגרש לא רחוק מבתי הכנסת הספרדיים. רבי יהודה החסיד נפטר מיד עם הגעתו לירושלים, וקהילתו לא הצליחה להתארגן כלכלית, חובותיהם גדלו עד שהנושים פשטו על האזור והרסוהו, והיהודים האשכנזים נאלצו לעזוב את ירושלים ולעבור לצפת. מאז נקרא המקום חורבת רבי יהודה החסיד.

בניית בית הכנסת התאפשרה רק בזמן הכיבוש המצרי, כ-100 שנים לאחר מכן. במהלך מלחמת השחרור שימש גג בית הכנסת עמדת מפתח חשובה להגנת הרובע היהודי, ולכן הרס אותו הלגיון הירדני מיד לאחר כיבושו. לאחר שנהרס, נשלח מברק מן הרובע בזו הלשון: "החורבה - חרבה". אחרי 1967 הועלו הצעות שונות לשיקומו, ולבסוף הוחלט להשאירו הרוס, כאנדרטה להרס שפקד את הרובע היהודי בשנים 1948-1967. כזכר לפארו של המקום, שיחזרו קשת אחת שהפכה עם השנים לסמל בלתי רשמי של הרובע המשוקם. בשנת 2005, אחרי דיונים רבים, הוחלט להקים מחדש את בית הכנסת והוא נחנך לפני כשנה.

נהרס בידי הליגיון. בית הכנסת החורבה לאחר השיפוץ (צילום: גיל יוחנן)

"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"

מהכיכר המרכזית יש לרדת במדרגות המרכזיות של הרובע - שמובילות לכותל - כולם יודעים היכן הן והכי פשוט לשאול. מצד ימין ניתן לראות את הקיר הצפוני של בית הכנסת תפארת ישראל, ניתן לעלות במדרגות ולהתרשם משרידי בית הכנסת המפואר שהיה מרכזה הרוחני של עדת החסידים בירושלים ונהרס על ידי הירדנים ב-1948. בקומת המרתף נמצא מקווה, שהשתמר עד היום. כאן נוכל להתרשם ממראהו של בית הכנסת כפי שצולם בטרם נהרס.

במידה ונותר לכם זמן וכוח, ניתן ללכת לסמטה שנמצאת בחזית ישיבת בית אל (הכיכר הראשית של הרובע) ושם לשאול איפה נמצאת כיכר בתי מחסה. בדרך לכיכר תבחינו בגלעד לזכר חללי הרובע: במשך עשרה ימי קרב במלחמת העצמאות, לא ניתן היה להוציא את החללים מהרובע, ולכן הם נקברו כאן מתוך מחשבה שתוך זמן קצר גופותיהן תועברנה לקבורה נאותה. מכיוון שהרובע נפל, הם נשארו כאן למשך 19 שנה. רק ב-1967 עצמותיהם הועברו לבית הקברות היהודי בהר הזיתים וכאן הוצבה אנדרטה לזכרם.

המלחמה על הרובע היהודי הסתיימה כאן. כיכר בתי מחסה (צילום: רון פלד)

מעבר לגלעד נמצאת "כיכר בתי מחסה". כאן הייתה השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופה המודרנית על ידי יהודים, ועבורם. בנייתה החלה ב-1858 ביוזמת יוצאי גרמניה והולנד, במטרה לפתור את מצוקת הדיור הקשה בעיר. עניי העיר קיבלו דירה למשך שלוש שנים, בהנחה שבפרק זמן זה יוכלו לרכוש דירה, כשמצוקת הדיור המשיכה להחמיר, 

הבינו שיש למצוא פתרון אחר, ואז התחילה הבנייה מחוץ לחומה. המלחמה על הרובע היהודי במלחמת השחרור הסתיימה כאן. פה נערך מסדר הכניעה, שבסופו הועברו הלוחמים לשבי הירדני ושאר האוכלוסייה היהודית עברה לעיר החדשה.

כדאי לטפס במדרגות לתצפית מרהיבה לכיוון הר הבית והכותל המערבי.

אנקדוטה לסיום - המדרגות האלו נקראו בעבר מדרגות רבי יהודה הלוי - אחד המשוררים הגדולים, שכתב את השורה המפורסמת "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". כאשר נעמי שמר כתבה את שירה "ירושלים של זהב" היא מתייחסת למשפט "קטונתי מצעיר בנייך" שבו היא מתכוונת לדוד המלך, ו"אחרון המשוררים" הוא יהודה הלוי.

• המסלול מתוך הספר "ירושלים - מורה דרך אישי" בהוצאת שיחור