מצבר אמצע החיים
בראד פיט מתלבש כמו ערס, לא רואה כלום בלי משקפיים ומכין כל בוקר פנקייקים לשישה ילדים. בין לבין הוא מתחזק קריירה עמוסת סרטים מצוינים, אחד מהם זכה בפסטיבל קאן האחרון, וזוגיות שכנראה רק הוא ואנג'י מאמינים שהיא אמיתית. אמיר קמינר ישב איתו בסוויטה ושמע על התפקיד הראשון בקריירה, ההערצה לשון פן והמעבר מנוצריות אדוקה לאתיאיזם
אלוהים אולי לא היה בשואה, אבל הוא בהחלט היה ב'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו. וגם בראד פיט היה שם. יפה כאל, חוזר הביתה לבת זוג שמיימית וקריירה שהולכת על עננים וכמעט ולא נופלת מהם. אבל פיט, למרות הג'קפוט שקיבל מילדות, לא מאמין בישות עליונה. ומה שמפתיע עוד יותר זה שהוא אומר את זה, או בכלל מביע עמדה לגבי משהו.
"כילד שמעתי שוב ושוב שהכל בידי אלוהים ושאלוהים ידאג שהכל יהיה בסדר, אבל בכל פעם שדברים התחרבנו פתאום אמרו לי שזה חלק מהתוכנית הגדולה של אלוהים. זה היה מבלבל ומחניק. היום אני לא מאמין באלוהים". היו ימים, כמעט כל יום נתון למעשה, בהם בראד פיט לא היה מעז להגיד דברים כאלה. גיבור אמריקאי חושב מאה פעמים לפני שהוא מעז להטיל ספק בקוליות של אלוהים. ובכלל, בפגישות הקודמות איתו הוא נראה תמיד כמו דיקט מרהיב. מישהו שאפשר להסתכל עליו כל היום, לא להקשיב למילה שהוא אומר ולהיות בטוח שלא הפסדת כלום. הוא ברח מראיונות אישיים, הגיע רק למסיבות עיתונאים עתירות משתתפים ונתן לג'ורג' קלוני לדבר. בלי קשר, זה תמיד דבר טוב לעשות.
אתם מצטרפים אלינו לסוויטה שהייתה בעבר קזינו במלון פאר בקאן, רקע שהופך אותנו, בטח אותו, לניצבים פוטנציאליים בסרט של ג'יימס בונד. אין כאן מרטיני, ואם מישהו מנוער או מעורבב פה זה הוא, מהג'ט־לג, אבל האווירה בהחלט מביאה איתה פיט שונה. שלא נאמר, את פיט עצמו, אולי בפעם הראשונה בקריירה. הוא מרגיש כמו גבר בשל, פה ושם אפילו מצליח לשעשע. כנראה כבר לא יהיה קלוני - חוסר הנינוחות שלו עדיין בולט כשהוא משחק תמידית בזקן צרפתי מאפיר או באוזניו ומשנה תנוחות ישיבה כל כמה דקות - אבל כמעט בן 48, בראד פיט הוא כבר לא רק, נו, פרצוף אלוהי.
"היו הרבה שנים שבהן הייתי מאוד מבולבל מכל הדבר הזה שאני מתעסק בו", הוא אומר בכנות. "אהבתי לעשות סרטים ורציתי להיות חלק מהפקות גדולות, אבל החשיפה הייתה לי קשה מאוד. בהתחלה לא הבנתי ולא קלטתי עד כמה הפוקוס יהיה גדול, אינטנסיבי ועוצמתי. לא הייתי מוכן לזה, איבדתי קצת את הכיוון ולא ידעתי מה לעשות. היום כבר אין שום דבר שיכול להפתיע אותי. זה מרגיע".
פיט הגיע לקאן כדי לקדם את 'עץ החיים', סרט אותו הפיק ובו הוא מככב, שפילג את המבקרים לשניים: אלה שחושבים שמדובר ביצירת מופת דתית־פילוסופית, ואלה שיצאו מקללים באמצע. 'עץ החיים', שזכה ביום ראשון בשבוע שעבר בפרס דקל הזהב, נפתח בפסוק מספר איוב ומשלב את סיפורה של משפחה אמריקאית בשנות ה־50 שמתמודדת עם אובדן אחד משלושת בניה, עם צילומי טבע סטייל 'נשיונל ג'יאוגרפיק', פסקול דרמטי וקריינות על משמעות החיים. פיט הוא אבי המשפחה – איש דתי, קפדן וקשוח. "זה למעשה סרט על ההתבגרות שלי ועל המקום ממנו באתי, זה סרט אישי", הוא אומר. "אבא שלי היה שונה, הוא נתן לי את ההזדמנויות שבזכותן אני מה שאני, אבל גדלתי בסביבה נוצרית אדוקה במיזורי ותמיד נאבקתי עם שאלות של אמונה. כשהגעתי לגיל שבו הבנתי שאנשים שאני אוהב ימותו, זה שינה את כל הראייה שלי כלפי הדת".
אתה מתעסק במוות הרבה?
"ברור. אני לא רוצה ללכת מכאן, אבל עכשיו אני כבר לא עסוק בפחדים האלה. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה מה יקרה לילדים שלי. לפני שהפכתי לאבא, לא שמתי זין על שום דבר חוץ ממני. היום, כשאני בא הביתה, אני משאיר את כל התסכולים שלי מחוץ לדלת. כשרק הפכתי לאב, אני זוכר שהייתי אומר לילדים כל מיני משפטים ששמעתי מההורים שלי, אבל אף פעם לא באמת האמנתי בדברים האלה, אז הפסקתי לומר אותם. הילדים שלי לא צריכים להתמודד עם הג'אנק שלי".
כשפיט אומר "הג'אנק שלי", הוא בוודאי מתכוון גם לאיך שהוא מתלבש. בקאן הוא הקפיד לשמור על מראה הערס האיטלקי, מעין פרודיה על עלי ג'י – סוודר וי בצבע שמנת מונח מעל חולצת טריקו צחורה, מכנסיים אפורים, נעלי ספורט אפורות ושרשרת זהב תמוהה מפארת חזה חלק ושזוף. "מודה באשמה, אני קורבן אופנה", הוא אומר מיד, ואף מתרץ משקפיים עם מסגרת מנומרת, אותם הוא לא מסיר בזמן השיחה, ב"מצטער, אני לא יכול להוריד אותם, אני לא רואה יותר. זה קורה בגיל 40 ומאז זה רק מידרדר". וכן, הוא עדיין יפה להפליא.
הוא גם שחקן קולנוע הרבה־הרבה יותר טוב מהקרדיט שנותנים לו. יותר מכך, הוא שחקן שכמעט ולא עושה סרטים רעים. הוא מסתפק במקסימום סרט אחד בשנה, ובניגוד לאנג'לינה, זוגתו שתחיה, שמאמצת לדיסקוגרפיה שלה סרטי כלום כמו ילדים, גוף העבודות של פיט בעשור האחרון הוא גוף של שרירן אוסטרי. אם מתעלמים מ'טרויה' הדבילי, נשארים עם דרמות לא רעות כמו 'בבל', 'הסיפור המופלא של בנג'מין באטן' ו'ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן' - יצירה נהדרת שהשם שלה ארוך יותר ממספר הצופים שראו אותה. וגם עם סרטים מקוריים כמו 'ממזרים חסרי כבוד' ו'לקרוא ולשרוף'. אפילו הפופקורן שלו מוגש עם חמאה איכותית – 'מר וגברת סמית' וסדרת סרטי 'אושן'. הוא מאוד סלקטיבי בבחירות שלו ומתגלה גם כמפיק נועז.
"חשוב לי לעזור לעשות סרטים שאחרת פשוט לא היו מתרוממים", הוא אומר. "'עץ החיים' לא היה יכול להשיג מימון אם לא הייתי מתערב. אם אתה לא עושה משהו שיש לו איזה ערך מוסף, מה הטעם לעשות אותו? אני הרבה פחות זהיר היום. גם האבהות שינתה את הדרך שבה אני בוחר סרטים. היום אני חושב על זה שהילדים שלי יראו את הסרטים האלה פעם, ואני רוצה שהם יהיו גאים בי ושיבינו מה בעצם אבא שלהם עושה כדי להתפרנס. אבל היי", הוא שולף חיוך עתיר גומות, "אני לא אסרב ל'שודדי הקאריביים', אם מישהו יואיל להציע לי".
פיט הגיע להוליווד בשנות ה־80 וגילה לתדהמתו שהעיר מלאה בגברים יפים, אז הוא עבד בכל ג'וב מזדמן. "הסעתי חשפניות למסיבות רווקים, התחפשתי לתרנגולת בפתיחה של מסעדה וגרתי אצל אישה שלא ידעה אפילו אנגלית. היינו שמונה אנשים בחדר וישנו על הרצפה. העבודה הראשונה שעשיתי בתחום הייתה בסדרה 'דאלאס'. הייתי בן 24 והופעתי 30 שניות. חלום חיי התגשם".
הפריצה הגדולה של פיט לתודעה הייתה ב'תלמה ולואיז', כשלוהק לתפקיד הטורסו המושלם שלימד את ג'ינה דייוויס אורגזמה מהי ושינה את הצורה בה העולם הסתכל על ג'ינסים. פיט, אגב, היה רק הבחירה השלישית לתפקיד. ברגע האחרון הוא הועדף על פני וויליאם בולדווין, שהמריא מאז לקריירה מזהירה בתפקיד האח של אלק בולדווין. בדיוק 20 שנה אחרי, הטורסו שלו עדיין מושלם, אבל עכשיו הוא מקדם סרט שנעשה בידי אחד היוצרים המסקרנים, המשכילים, המסתוריים והנערצים ביותר בעולם הקולנוע. טרנס מאליק, מיתוס סלינג'רי כמעט, ניסה להרים את 'עץ החיים' במשך 30 שנה, ולא מצא מי שיסכים להשקיע בהזיה שלו. "בסוף הוא פנה אליי וביקש שאפיק אותו", מספר פיט. "אף פעם לא שאלתי למה דווקא אני. זה פשוט מאוד החמיא לי. גם לא הייתי הבחירה הראשונה לתפקיד. קולין פארל, מל גיבסון וגם הית' לדג'ר, כולם היו מועמדים בשלב כזה או אחר. בסוף טרי אמר: 'למה לא אתה?', אמרתי: 'למה לא באמת?'".
אתה יכול להסביר את המיתוס סביב מאליק?
"הוא אדם מתוק ואוהב בצורה שלא תיאמן, ולעבוד איתו זה כמו ללכת לכנסייה מדי יום ראשון. אתה מנהל איתו שיחות עמוקות והוא שואל שאלות גדולות. יש לו את הגישה שלו ביחס לאהבת האל, ובמקביל יש בו גם אהבה למדע, ובדרך כלל בין שני הדברים האלה יש קונפליקט באמריקה. טרי גם אוהב לעבוד עם אנשים שאינם שחקנים. למשל, הילדים שמגלמים את הבנים שלי לא הורשו לקרוא את התסריט. עמד לרשותם ארון, ומדי יום הם יכלו לבחור מה שהם רוצים ללבוש לצילומים. הוא גם לא עושה עניין מהאיפור. הוא פשוט מנסה להוציא אנשים מהאיזון שלהם רגע לפני צילומי הסצינה. אומרים שהוא פרפקציוניסט, אבל הוא בדיוק ההיפך. הוא מוצא שלמות בחוסר השלמות ומנסה תמיד לעשות בלגן בסצינה".
מאליק, כצפוי, לא הגיע לשורת הראיונות בקאן. העיתונאים המתוסכלים ניסו לאתר אותו מבלי לדעת איך בדיוק הוא נראה. "הוא כמו בנאי שנהנה לבנות את הבית, אבל לא אוהב לנסות למכור אותו", אומר פיט. "בגלל זה אני צריך להיות הקול שמייצג את הסרט, אני זה שצריך להתראיין, וזה מבאס. יש היום כל כך הרבה סרטים בחוץ, וקשה לסרט להרים ראש מעל המים. כשטרי התחיל לעשות סרטים המציאות הייתה שונה, לא היה אותו לחץ של יחצנות והפצה ושל למכור את עצמך ואת הסרט שלך. אז הוא ממשיך להתנהל באותה דרך, אבל הביזנס השתנה לחלוטין".
אם כל זה לא מספיק, הבאתם גם את שון פן להפקה. לא היה קל על הסט שלכם.
פיט מחייך: "שון הוא אחת הסיבות שבגללן נהייתי שחקן. יש בו משהו פראי שאני עדיין צריך להשיג".
ואם כבר מדברים על דברים פראיים, יש את העניין הזה של האישה שאיתו, זו שהוא קורא בעיתונים פעם בכמה חודשים איך הוא תיכף נפרד ממנה. רק שעל מדרגות הארמון בקאן הם לא יכלו להיות צמודים יותר, ואם כל זה הוא באמת הצגה אחת גדולה, אז מדובר בשחקנים טובים הרבה יותר ממה שנותנים להם קרדיט. גם בשיחה איתו, כשפיט מדבר על "אנג'י", גומות החן שלו מעמיקות באופן שפיזית קצת קשה לזייף. לא שזה משנה משהו, הוא יודע שמי שלא מאמין להם עד עכשיו כבר לא יאמין.
שבט בראנג'לינה – שלושה צאצאים ביולוגיים ושלושה מאומצים, למי שאיבד את הספירה – מרבה להתרוצץ בעולם, מה שכמובן גורם למצקצקים הקבועים לצקצק שוב על ההורים שמטרטרים את הילדים על פני הגלובוס. "ויתרתי על האפשרות לחיות חיים נורמליים", אומר פיט, "אבל אני רואה את אורח החיים שלנו כנורמלי. אנחנו מכינים ארוחות בוקר עם פנקייקים ורוטב וקמח מפוזרים בכל מקום, אנחנו מקלחים ומשכיבים אותם, אנחנו מתפקדים כמו כל משפחה. אני מנסה לשמור על הפרטיות שלהם ושלא ידחפו להם מצלמות בפרצוף. יש לנו בסיס קבוע בלוס־אנג'לס, אבל אנחנו תמיד לוקחים איתנו את הילדים לאתרי הצילומים".
שמעת את הביקורות על אורח החיים הזה.
"שמעתי. אני שומע הרבה דברים. כן, אנחנו נוודים ומורגלים כבר לחיות על מזוודות, אבל דווקא בגלל זה אנחנו משתדלים לשמור את המשפחה ביחד. אני גאה בכך שהילדים שלנו רואים את העולם ונחשפים לתרבויות אחרות. אין לנו שום בעיות להסתדר עם מזוודות, והילדים כבר מתורגלים. לכל אחד מהם יש תרמיל גב מוכן, ואמא אנג'י מאוד טובה בלארוז, היא ממש מיליטנטית בעניין הזה. אנחנו משתדלים לנסוע בלילה, כי גם ככה יש בלגן שלם סביבנו בכל מקום".
התרגלתם לפפראצי?
"אני יודע שבכל פעם שאני יוצא מהבית יש שני טנדרים בחוץ והם יעקבו אחריי לכל מקום, וזה כבר מזמן לא מטריד אותי. אני חי את החיים שלי, זה הם שלא יכולים לחיות את החיים שלהם".
מלבד תפעול קריירה מרשימה וניהול שבט משפחתי מסובך, פיט מוצא זמן לפילנתרופיה. "אני מרגיש שזכיתי בלוטו ואני שמח לחלוק את העושר שלי עם אלה שאין להם כזה מזל. זה גם שומר אותי בפרספקטיבה. בזמן שאנחנו רואים סרט אחד, 30 אלף אפריקאים מתים בגלל עוני מחריד. זה מטורף. זו אחת הסיבות שבגללן אנחנו לוקחים את הילדים לכל מקום. אנחנו רוצים שהם גם יעריכו את מה שיש להם וגם יידעו שצריך לעזור לאלה שאין להם".
הילדים כבר רואים את הסרטים שלכם?
"עוד לא. הם יודעים שאבא ואמא מספרי סיפורים, אבל לא באמת יודעים מה זה וגם לא ממש מתרשמים. מבחינתם זה סתם באסה שאמא או אבא צריכים ללכת לעבודה. משפחה זה מה שמשאיר אותך עם שתי רגליים על הקרקע. פעם התקשרתי לסבא וסבתא שלי, וסבא שלי אמר לי: 'ראינו את הסרט שלך'. שאלתי: 'איזה?', ואז אני שומע אותו אומר לסבתא: 'בטי, איך קראו לסרט ההוא של בראד שלא אהבתי?'".
