להציע חברות למורה? לא בבית ספרנו

לבת שלי, תלמידת כיתה ה', יש (נכון לכתיבת שורות אלה, כן?) 137 חברים בפייסבוק, מתוכם ארבע מורות. "אני מתכתבת רק עם מורה אחת" סיפרה כאשר שאלתי אותה למהות היחסים הווירטואלים עם מי שעומדות ליד הלוח. "אנחנו מתכתבות על שיעורי בית, מבחנים, אם לפעמים יש לי שאלות. או שאנחנו סתם מתכתבות בשביל הכיף. ואני לא חושבת שזה רע. נגיד, ילד שלא היה בבית הספר יכול, דרך הפייסבוק, לשאול את המורה שלו מה היו שיעורי בית".

• לכל הטורים של ענת לב-אדלר לחצו כאן

יחסים עם המורים? פעם זה היה מדע בדיוני

להתקשר למורה בערב? את זה עשו רק ההורים שלנו, ובמשורה. שלא כמו היום, כאשר היד קלה על הדק הסלולרי והורים מתפרצים למרחב הפרטי של המורים בבקשות, שאלות ותהיות בכל רגע נתון כמעט.

כאשר שאלתי את נציגת דור הלייק אם כעת, לאחר שהוחלט על ידי משרד החינוך לאסור על מורים להיות חברים של התלמידים שלהם ברשתות חברתיות, יחסרו לה לה היחסים עם המורה בפייסבוק היא השיבה שהיא חושבת שלא. אבל למרות זאת היא הרימה גבה, סתם כי לא הבינה מדוע יש צורך בהחלטה הזו. גם שיחות עם חברותיה הבהירו שהן ממש לא מבינות למה החליט משרד החינוך למנוע את יחסי החברות בפייסבוק בין מורים ותלמידים.

כשלעצמי, עצם ניסוח המשפט "יחסי חברות בין מורים ותלמידים" מעורר בי סוג של התנגדות פנימית, שכן בעיני חברות בין מורים ותלמידים, כמו גם בין הורים וילדיהם, היא סוג של איבוד הקשר בין הרצוי והמצוי. לצערנו, ככל שהשתלטו עלינו הקדמה, הקריירות שלנו, רגשות האשם (המוצדקים!) בגלל נוכחות דלילה מדי בחיי ילדינו והנטייה הברורה להחליף מעורבות וזמן בפיצוי חומרי - אימצנו את ההתנחמדות ואת הצורך למצוא חן (ולמצוא כן) בעיני ילדינו כטקטיקה ממסכת.

ככל שהפכנו סמכותיים פחות וסמרטוטיים יותר, כך מצאנו את עצמנו נענים באופן כמעט אוטומטי לגחמות שלהם תוך שינון המנטרה המרגיעה "אני החברה הכי טובה של הילדים שלי". ומה שהתחיל בבית ליד שולחן ארוחת הערב, זלג גם לכיתות, התמקם במרחב שבין הלוח לשורת השולחנות הראשונה בכיתה וצמצם אותו כמעט לגמרי.

ההחלטה: אחת החשובות למען שיקום סמכות המורים

אבל בדיוק כשם שהורים לא אמורים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלהם (ודאי לא עד שאלה האחרונים מגיעים לגיל 18) כך גם מורים לא אמורים להיות חברים של התלמידים שלהם – לא במציאות האמיתית וודאי לא במרחב הווירטואלי. לכן, ההחלטה שעומדת להיכנס לתוקף היא אחת החשובות ביותר במאמץ הנבון שעושה משרד החינוך בתקופה האחרונה לשיקום מעמד המורה וסמכותו.

אין ספק, תפקידו של המורה הוא להיות מנטור ומדריך עבור תלמידיו, מורה דרך ומורה נבוכים, להעניק תמיכה רגשית וכתף איתנה, לזהות כישורים ולהעצים יכולות. אבל בדיוק כמו הורה טוב, הוא יצליח לבצע את כל אלה רק אם ישמור על מידה ראויה של ריחוק ובידול בינו לבין הצעיר שאת דמותו הוא אמור לעצב. בדיוק כמו באמנות, כך בהורות ובחינוך, המבט המרוחק הוא שמוליד בסופו של דבר את היצירה השלמה.

ביטול היחסים בין מורים ותלמידים ברשתות החברתיות יחזיר בדיוק את המבט המרוחק הזה, שאבד בשנים האחרונות, יחד עם שחיקת הסמכות המורית. בעבר, ברגע שהילדים יצאו מחצר בית הספר הם לא פגשו את המורה עד למחרת היום והוא נותר דמות בלתי נגישה ועם זאת סמכותית. כיום, המצב שמאפשר קשר כמעט תמידי עם המורה מרדד את מעמדו (ודאי כאשר הוא מחייך, כאחד מהחבר'ה, בטור התמונות בצד ימין של המסך) ולא בטוח כלל כי הוא תורם לחינוכו של הדור הבא.

האם הייתם מדמיינים את יצחק רבין הילד מקשקש על הקיר של המורה הנערץ עליו, אליעזר שמאלי? האם היה הסופר עמוס עוז מעריץ את המורה זלדה (לימים המשוררת) לו היו שוברים דיסטנס על הוול? והאם הסופר אלבר קאמי היה נוצר בליבו לנצח את הפרופסור (מורה, בצרפתית), מר ברנאר, גם לאחר שהיו מחליפים דאחקות פייסבוקיות?

לא ראיתם את התוספת למבחן במייל? 

מורים שמתנגדים למהלך, וגם על כאלה קראתי בעיתונים וברשת בימים האחרונים, אומרים כי על משרד החינוך להותיר בידיהם את האחריות בדבר אופי היחסים הווירטואלים שהם מקיימים עם התלמידים ואת ההחלטה את מי לאשר כחבר ועל אילו הודעות להגיב ובאיזה אופן. מה שהמורים הללו לא לוקחים בחשבון זאת העובדה שחלק מהבעיה שיש למורה כדמות שאמורה להישאר סמכותית בעיני תלמידיו היא העובדה שברגע שהקיר שלו פתוח בפני התלמידים, אין בידיו עוד היכולת להיות אחראי על סוג הגרפיטי שיקושקש שם, בעוד שביחסים פנים אל פנים יש לו הרבה יותר שליטה בדינמיקה.

גם ההחלטה לאפשר למורים קיום קשר מקוון עם תלמידים רק מגיל חטיבה ומעלה חשובה בעיני, ולו בשל העובדה שהפכנו להיות "חברה גלובלית" גם בין כותלי הכיתה. ההתנהלות לפי קודים של

"משרה גלובלית" שהשתלטה על עולם העבודה זולגת אל החיים הפרטיים: הזמינות הטכנולוגית גורמת לכך שכולנו עברנו להתנהל באופן גלובלי - העבודה לעולם לא נגמרת, התקשורת לעולם לא מסתיימת וגם ביחסי מורים תלמידים מדובר ב"משרה גלובלית" ודו כיוונית, יש לציין.

בעבר מורה (וגם תלמיד) ידעו שכאשר הסתיים יום הלימודים הסתיימה גם התקשורת הלימודית, וכי תפקודי "מורה"-"תלמיד" יחכו לתחילת היום הבא. כיום, עם התעצמות התקשורת המקוונת בין מורה ותלמיד יכול זה הראשון להעביר הודעה ששכח גם באמצע הלילה ולגלגל בכך את האחריות לקריאתה על התלמידים או על ההורים ("מה, לא ראיתם את התוספת לחומרים למבחן במייל?"), וזה האחרון להתנער מאחריות ומהתנהלות מסודרת בשעות הלימודים כיוון שהוא יודע שתמיד יוכל לשלוח מייל, או הודעת בפייסבוק, למורה ולשאול מה היו השיעורים.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. ספרה החדש, "סוד המזל", ראה אור בימים אלה. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן.