חופשה במיקונוס, סלוניקי וחלקידיקי: כחול ויוון

דרכמות כבר לא זורקים, ניקי גאליס הפסיק לכדרר מזמן וגם ננה מושקורי לא מופיעה בטברנות. אבל הים הוא אותו ים והאי היווני - אותו אי יווני. 20 שנה אחרי הביקור הראשון והיחיד שלי במדינה בה יש יותר איים מאשר ברוטב המפורסם, חזרתי לטיול ביוון - לשקט, לשלווה, לרוגע של החופים המבודדים ולקצב המהיר של חיי הלילה הסוערים. 

בתוך פחות משעתיים, בטיסה ישירה, מגיעים למיקונוס - לשדה תעופה קטן יותר מחנות דיוטי-פרי ממוצעת בנתב"ג. בערך באותו רגע - קצת אחרי שרואים מלמעלה את החופים המפורצים הנפלאים וקצת לפני שמביטים על הבתים הלבנים עם החלונות הכחולים מהאוטובוס, מהרכב השכור או מהשאטל למלון - משנים פאזה ועוברים ל"מוד אי-יווני". הזמן הוא כבר לא המשתנה החשוב ביותר.

מיקונוס (Mykonos), מהמוכרים והאהובים באיי יוון, הוא אי עונתי. פחות מעשרת אלפים איש גרים בו בחורף, אבל בקיץ מספרם כמעט מוכפל ומספר התיירים מגיע בשיא ל-70 אלף ביום. נראה שאף אחד מהם לא מוותר על רביצה באחד מהחופים הלבנים באי הקיקלאדי, מול הטורקיז המדהים שצובע את המים.

אי ללא הפסקה

האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. הצעירים שרוצים לרקוד עם יווניות בלי הרבה בגדים או עם סאסא החשפן המזדקן יבחרו בחוף פרדייז (Paradise), פלאטיס יאלוס הפופולרי (Platis Yialos) הוא המקום למשפחות ולחובבי הספורט הימי, והקהילה ההומו-לסבית (שכבשה לפני שנים את מיקונוס והפכה אותו לאי גאה) תשתזף בסופר-פרדייז (Super Paradise), שם אפשר למצוא גם נודיסטים, ונודיסטיות בודדות.

אוכלי התמנונים לא יפסחו על חוף פראגה (Paraga) ועל הטברנה המצוינת טאסוס (Tasos), ולמתבודדים יש את אליה (Elia), אגררי (Agrari) והמפרצונים הסמוכים, ליד המלון מייקוניאן אימפריאל (Myconian Imperial). מיקונוס טאון, המכונה גם חורה (Hora), נמצאת במרחק 10 ק"מ בלבד מחוף אליה, אבל שם זה כבר עולם אחר. מסעדות, בתי קפה וטברנות בכל פינה, תורים בכניסה למועדונים, יאכטות ענק ובעיקר המולה שמחה, כמו שרק עיירת חוף יכולה לייצר. 

כנסייה לכל תושב‏ (צילום: אמיר לוי)

1

2

3

4

5

הסלבריטי מספר 1 שלה הוא פטרוס השקנאי, אותו דווקא לא ראינו בביקור. ב-1958 גילה דייג שקנאי פצוע על חוף מיקונוס טאון, ואחרי שטופל, החלים והפך לקמע המקום הוא כונה פטרוס - גם אבן וגם חרמן ביוונית. תאונת דרכים קטעה את חייו 27 שנה אחר כך, אבל שלושה שקנאים ירשו אותו, ואחד מהם הפך לפטרוס השני, ממשיך השושלת.

גם אם פטרוס יבחר להסתתר כשתגיעו למיקונוס, את טחנות הרוח לא תוכלו לפספס. ארבע מתוך ה-16 שבאי (רובן נבנו לפני כ-500 שנה, בתקופה הוונציאנית) נמצאות זו לצד זו במיקונוס טאון, סמוך ל"יה הקטנה", אזור המסעדות והבתים שהמרפסות שלהם בנויות ממש מעל המים. טחנת רוח אחרת הפכה למוזיאון.

מבוכים ואלילים

גם במוזיאון הארכיאולוגי ובמוזיאון הימי במיקונוס טאון אפשר להרחיב אופקים, אבל אם החלטתם שמלבד טיגון עמוק ביום והצטופפות עם תיירי כל העולם בלילה, גם על קצת היסטוריה לא תוותרו, האופציה הטובה ביותר לכך היא דווקא האי הסמוך - דלוס (Delos). תוך חצי שעת שיט תגיעו לאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביוון, למקום בו על פי המיתולוגיה נולדו האל אפולו ואחותו התאומה, ארטמיס. אגב, מיקונוס נקרא על שם נכדו של אפולו.

כ-800 כנסיות יש במיקונוס, כעשירית ממספר התושבים, וכמו כמעט כל הבתים -

גם הן צבועות בלבן, כדי להקל מפני החום הכבד ששורר בקיץ. הכחול, הצבע השני בדגל היווני, משלים את התמונה הפסטורלית ונראה כמעט תמיד על הדלתות וחלונות הבתים ועל כיפות הכנסיות. כדי להגיע לאחת מאותן כנסיות, או על מנת לחזור ממיקונוס טאון לספא/ג'קוזי/ארוחת ערב במלון, המתנה למונית היא לא הדרך היעילה. "גילדת הטקסי" גרמה לכך שפחות מ-30 מוניות משרתות את עשרות אלפי התיירים של מיקונוס, ובכיכר המרכזית בבירת האי התור בלתי-נגמר.

בעיירה עצמה לא תצטרכו מונית. כל טברנה שמציעה סופלאקי קרובה למועדון שמושך אליו צעירים מכל העולם, ולהפך. אבל להגיע למקום ספציפי זה כבר לא כל כך פשוט. מיקונוס טאון נבנתה כמבוך, על מנת להתגונן מפיראטים שירצו לכבוש אותה, וגם המחסור בשמות בחלק מהרחובות מקשה על הניווט.

בין חנויות המזכרות הסטנדרטיות, יש גם פנינים אמיתיות. באחת מהן, אסטריה (Asteria) תוכלו לקנות פסיפסים, ואפילו להזמין תכשיט ובו מוזאיקה. קרוב לחנות הקטנה והמטריפה הזו נמצאת הגרסה של מיקונוס ל"סמטה הצרה באירופה". וכן, אם הייתם בפראג, בלונדון, ברוטלינגן שבגרמניה או בבראשוב שברומניה, שמעתם כנראה סיפור דומה.

סלוניקי: סיגריות כן, צלחות לא

בעוד שלמיקונוס מוניטין (מוצדק) של "אי ללא הפסקה", אך גם ככזה שמאפשר את השלווה למחפשים אותה, התדמית של סלוניקי היא של עיר אפורה. וכמה שזה לא נכון. בעיר השנייה בגודלה ביוון - שגם אליה (ולאי זקינטוס ששייך לקבוצת האיים האיוניים) יש טיסות ישירות מישראל - השוק הומה, הטברנות מלאות כל לילה והחנויות עמוסות בקונים, למרות המצב הכלכלי העגום.

עושים שוק‏ (צילום: אמיר לוי)

1

2

3

4

5

המקום לשופינג הוא צימיסקי (Tsimiski), השדרה המרכזית של ת'סלוניקי, כעגת היוונים. היא מכילה קניון גדול, מאות חנויות אופנה ובוטיקים, ואין ספור מותגים - מזארה עד H&M, מסטרידווריוס (החנות, לא הכינור) לבנטון ומרקס אנד ספנסר. הנקודה העמוסה ביותר היא המפגש עם מדרחוב אריסטוטלוס (Aristotelous), ליד הכיכר, הנושאת אף היא את שמו של הפילוסוף היווני.

שם גם מתחיל השוק התוסס של בירת מקדוניה (האזור בצפון יוון, לא המדינה

שאימצה אף היא את השם). דגים, פירות וירקות, תבלינים וכמובן לא מעט שמונצעס - הכל אפשר למצוא בשוק של סלוניקי - שהופך בערב למקום מוצלח לארוחת ערב טובה, כשברקע קולות הבוזוקי.

אפשרות אחרת לבילוי לילי היא טברנת פלאטי (Palati) ברחוב Morihovou 3 באזור לדדיקה (Ladadika), מתחם הטברנות של סלוניקי. 30 אירו תעלה לכם ארוחת ערב שתכלול גם מאזטים (עם סלט יווני כמובן) ואוזו, או תחליף אלכוהולי אחר. הריקודים, הלהקה וזמרת הבית ננסי כבר בפנים, וגם האפשרות לשמוע את כל גרסאות המקור של שירי יהודה פוליקר, מיקי גבריאלוב וחבריהם.

מה שלא תוכלו כנראה לשמוע הוא את קול הצלחות הנשברות, לפחות במכוון. יותר מדי פציעות גרמו לאיסור בחוק על שבירת הצלחות, שהביאה פרנסה לכל-כך הרבה מפרסמים בטלוויזיה בארץ. התחליף החיוור משהו - זריקת מפיות או פרחים לעבר הנגנים. על הסיגריות, לעומת זאת, לא תצטרכו לוותר. כמעט אף אחד ביוון לא מקפיד על האיסור לעשן בפאבים, במועדונים או בטברנות.

זעם עממי וכלכלה דועכת

גם לפני שהערב יורד יש מה לעשות בסלוניקי. המגדל הלבן נבנה בכלל על ידי העותומאנים, אבל הפך לסמל העיר, שתחגוג בשנה הבאה 100 שנה לחזרתה

לידי יוון. מול המונומנט הלא-לבן מתקיימות הפגנות רבות, ובתקופה האחרונה הנושא המרכזי הוא הכלכלה הדועכת. החוב העצום של יוון מאיים על מיקומה באיחוד האירופי והדרכמה, שבוטלה לפני עשור, מאיימת לשוב במקום האירו.

העיר העתיקה, ממנה ניתן להשקיף על סלוניקי כולה, מאפשרת מפגש בלתי-אמצעי עם זקני העיר, ועם ה"פרלמנטים" של יוון. אם תעלו את המילים ניקי גאליס ופנאיוטיס יאנאקיס, כוכבי קבוצת הכדורסל אריס סלוניקי בשנות ה-80, הם יחזירו בדורון ג'מצ'י ועדי גורדון, ואולי אפילו יזמינו אתכם לקרב שש-בש.

חלק מאותם זקנים היו עדים גם לתקופה השחורה של אירופה, ולמחיקה הכמעט מוחלטת של הקהילה היהודית בסלוניקי. מתוך 50 אלף יהודי העיר, 96% נספו בשואה, וכיום חיים בסלוניקי רק כאלף יהודים. ליד הטיילת הוקמה "כיכר החופש" (Eleftheria Square) לזכר הנרצחים, וסמוך לה ניתן לראות את תחנת הרכבת, ממנה נשלחו כמעט 20 טרנספורטים לאושוויץ.

ביקיני בחוף, מסורת על ההר

סלוניקי מהווה את בסיס היציאה לחלקידיקי (Halkidiki), חצי-אי עם מאפיינים של אי יווני. אחרי פחות משעה של נסיעה משדה התעופה הבינלאומי בסלוניקי דרומה, חוצים את הגשר בנאו פוטידאה (Nea Potidea), שמעל לתעלה המפרידה בין חלקידיקי לבין יוון גופא - ומגיעים שוב לחופים זהובים, למים עם צבע טורקיז ולמלונות פאר. ממש כמו במיקונוס, אבל הפעם זה אפילו לא אי.

יוון של פעם, ממש ליד מלונות הפאר. חלקידיקי (צילום: אמיר לוי)

אם לאיטליה יש מגף, לחלקידיקי "שלוש רגליים" (או אצבעות) - שלושה אזורים שכל אחד מהם שונה בתכלית. קסנדרה (Kassandra), "הרגל הראשונה", הקרובה יותר לסלוניקי, היא המקום לבלות בו חופשה של בטן-גב ולבהות בבנות בביקיני, או בלעדיו. לא רחוק ממלונות הענק נמצאים גם בתים ואנשים שמזכירים את יוון האחרת, הכפרית, המסורתית, אבל מרבית הנופשים מתרכזים בחוף ולא בגבעות שמעליו.

"הרגל השנייה" של חלקידיקי, סיטוניה (Sithonia), הררית יותר ולא מעט יוונים בוחרים בה כיעד לטיולים.

השלישית, בה נישא ההר אתוס (Athos) לגובה של יותר מ-2,000 מטר, היא כבר סיפור אחר לגמרי. 20 מנזרים ותריסר קומונות אחרות של נוצרים הופכים את האזור לאוטונומיה נזירית.

הניסיון להגיע לשם כנראה שלא יצלח. רק לגברים מותר להיכנס לאזור, וגם הם צריכים אישור מיוחד, לנשים מותר להשקיף עליו מרחוק בסירה. אחת הבודדות שעברו על האיסור היא מיס אירופה ב-1930, היוונייה אליקי דיפלרקו, שהתחפשה לגבר והגיעה למקום בו הכניסה לנשים אסורה בתכלית. אנחנו ויתרנו על האופציה לקבל אשרה. החופים, הטבע והטברנות הספיקו לנו, נזירים נהיה אולי בגלגול הבא.

הכתב היה אורח חברת "קשרי תעופה" ומשרד התיירות היווני.