שבועות כל השנה

כשהייתי בת 7 נסעתי עם הוריי לטיול. לידנו נסעה משאית מלאה בפרות. הן הביטו בי במבט תמים ואני החזרתי אותו מבט. כששאלתי את ההורים שלי לאן הן נוסעות, אותם הורים פולנים, שעצמו לי את העיניים כשגבר ואשה התנשקו בטלוויזיה ואטמו לי את האוזניים כשמישהו קילל, החליטו לחשוף בפני שהן בדרכן לשחיטה, כאילו מדובר בדבר הטבעי והאלמנטרי ביותר. המבט שלהן המשיך להיות תמים. שלי לא.

עד היום המשאית הזו נוסעת איתי. אני מודה, כל פעם שהכנסתי בשר לפה הדחקתי את קיום חייו הקודמים, הצפופים והאומללים, שהפונקציה היחידה שלהם היתה שיהיה לי טעים. אבל עם המודעות טעם הבשר השתנה והפך לאשמה. עם זאת, פחדתי מהסיווג כצמחונית, להפסיק לצרוך בשר, פחדתי שאצהיר ואשבר, שיהיה לי קשה מדי, שאם יחסר לי B-12, אמא לא תישן בלילה. לפני מספר חודשים החלפתי המון הצהרות במעשים, רגשות האשמה הוחלפו בנטילת אחריות, בחרתי לרדת מהגדר, להבטיח ולקיים. ובנוגע לאמא, אני נותנת לה מספיק סיבות אחרות לא לישון.

אשמה בכל ביס. המבורגר על האש (צילום אילוסטרציה: index open)

כשהפכתי לצמחונית, שיניתי את אורח חיי, התחלתי לבשל יותר וביציאה עם חברים כבר לא אלך לכל מסעדה. לראשונה בחיי, הצלחתי לסגל לעצמי אורח חיים יותר מוסרי ומודע. עם כל השינויים בחיי האישיים, בסופו של דבר מהדהדת בראשי המחשבה שלא שיניתי דבר: שלמרות המטרה והדבקות בה, אני לא באמת משפיעה. אולי אני פשוט מחליפה אדם שהיה צמחוני והפסיק, שאותה המשאית עם הפרות עוד עושה את דרכה הקבועה הלוך ושוב.

יצא לכם לחשוב האם באמת יש לנו שליטה על חיינו, האם אנחנו משפיעים על חייהם של אחרים? האם פעולה שלנו גוררת פעולה של אחר, או אפילו מונעת פעולה כזו? לדוגמה, כיצד זה הגיוני שמספר ההרוגים בתאונות הדרכים לא משתנה כבר שנים? האם המלחמה מתנהלת נגד התאונות או נגד הסטטיסטיקה? התנהגות אינדיבידואלית כביכול ממשיכה לקיים סטטיסטיקה קבועה, שאינה משתנה במשך תקופה ארוכה.

מדוע מציאות שנתפשת כאישית לחייו של אדם יחיד אינה משפיעה על הסטטיסטיקה בחברה? אולי השליטה אינה בידינו, אולי בחירותינו נשלטות על ידי "כוח" חיצוני, שכופה עלינו את חוקיו. קיימת מציאות אובייקטיבית שמשאירה את הסטטיסטיקה של הצמחונים קבועה. הרצח ממשיך ונשאר כפי שהיה. בסופו של דבר, העובדה שחיי השתנו לא מבטיחה שהצלתי חיים. הפרטים משתנים, אבל המספרים לא.

קבעתי לי מטרה - אני רוצה לשנות את הסטטיסטיקה, לא של מספר הצמחונים, אלא של מספר החיות שמתות. כן, אני יודעת שלא חסרות מטרות בעולם, אבל המטרה שלי לא דורשת לקום מהכסא הנוח או להפוך לאקטיביסט, אלא להיות מודע יותר. לא לקנות כמות בשר שתיזרק אחרי יומיים, להבין שעדיף לקחת את הילד להופעה של "יובל המבולבל" מאשר לקרקס שמתעלל בחתולים.

אני לא קוראת לכל צמחוני העולם להתאחד, להיפך, אני פונה לאלה שאינם צמחונים, אבל כן מאמינים שיש דרך אחרת. שהשינוי אמיתי מגיע מהחברה ולא מ-share בפייסבוק, אני פונה לאלה שרוצים להמשיך ולחגוג את שבועות כל השנה. אלה שיכולים לשנות את הסטטיסטיקה.

תמר רז, תלמידת תואר ראשון לסוציולוגיה אנתרופולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב