מגילת רות: מצוות הייבום היא בכלל עסק כלכלי

מגילת רות, שאותה אנו קוראים בחג השבועות, מעלה על נס את מצוות הייבום. המצווה נזכרת כבר בבראשית ל"ח, כאשר תמר אשת ער בן יהודה נישאת לאחר מות ער לאונן, אחיו. לאחר מותו של אונן היא מערימה על יהודה אביהם כדי לקיים בכל זאת את מצוות הייבום ולהקים זרע למשפחת יהודה.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

דוד המלך הוא צאצא של שתי הנשים האלה – תמר ורות – שקיימו את מצוות הייבום למרות כל הקשיים. מעשה תמר מעיד על כך שהמנהג היה קיים עוד לפני שבני ישראל קיבלו מאלוהים את החוק.

החוק היבש מובא בספר דברים (כה:ה-ו): "כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל."

כלומר, אם גבר נפטר ללא יורש זכר, אלמנתו חייבת להינשא לאחיו (ואם אין לו אח, לקרוב ביותר מבני משפחתו) כדי להמשיך את שמו של המנוח. היום בדרך כלל האלמנה אינה נישאת לאחי בעלה המת, אבל על מנת להמשיך בחייה על הצדדים לעבור טקס חליצה.

המנהג של העמדת צאצא ממין זכר לגבר שנפטר ללא יורש הייתה קיימת במידה זו או אחרת גם בקרב עמים אחרים. ביוון הקדומה לא ידוע על חובה שהוטלה על אלמנה להמשיך את השושלת, אבל ידוע שכאשר לגבר שנפטר היו רק בנות, הייתה הבת מחויבת להינשא לאח המבוגר ביותר של אביה (ואם לאב לא היו אחים חיים, אז לבן דודהּ), כדי להעמיד יורש זכר לאב. לבת שאחראית להמשך השושלת קראו epikleros. המונח מתורגם בדרך כלל כ"יורשת", אבל משמעותו המילולית היא "אצל הרכוש", ובעצם "עם הרכוש". המינוח היווני מזכיר את סיפורה של רות המואבייה, כאשר בועז אמר לַיָּבָם הפוטנציאלי תחילה שיש שדה, ואחר כך שיש אישה.

באיראן הטרום איסלאמית שלטה הדת הזורואסטרית. לפי דת זו, כאשר גבר נפטר ללא יורש – והכוונה לבן זכר הנושא את שמו ויירש את הרכוש בהגיעו לבגרות חוקית בגיל חמש-עשרה – קיימת מצווה להעמיד לו יורש. אם גבר נפטר ללא בן, האלמנה הייתה אחראית גם לניהול הרכוש וגם להמשכיות שם המנוח. היה עליה להעמיד צאצאים חוקיים לבעלה באמצעים שהיום אולי היינו מכנים "תרומת זרע". מבחינת החוק היא נשארת נשואה למנוח, והתורם יכול להיות מאהב או בעל במעמד מיוחד, שנקרא לו "נישואין משלימים".

בשני המקרים, הילדים שייוולדו ייחשבו לילדיו החוקיים של המנוח ולא של האב הביולוגי. יתרה מזו, אם האב הביולוגי ירצה שבנו הביולוגי יירש אותו, עליו לאמץ אותו, כי אחרת הבן אינו יורשו החוקי.

האיראנים הקדומים לא שמו את כל הביציות בסל אחד, וגם לא תמיד הייתה אלמנה. לכן אם למנוח יש בת, אחות או אם בגיל הפוריות, עליהן גם להינשא לו לאחר מותו ולהעמיד לו צאצאים. אם הן כבר נשואות לגבר אחר ואותו גבר מסכים, הן יכולות להחליף סטטוס: הנישואין הנוכחיים יהפכו לנישואין משלימים, והן יינשאו למנוח בנישואין עיקריים, אפשר להגדיר זאת מראש כנישואין זמניים.

כל הילדים שייוולדו מנישואין אלה, גם אחרי הבן הבכור, ייחשבו לצאצאיו החוקיים של המנוח. כאשר בגר הבן והגיע לגיל חמש-עשרה, ביכולתו לרשת את הרכוש ואמו יכולה לשוב לנישואיה הקודמים, אם היא חפצה בכך.

אם כל הנשים יולדות למנוח רק בנות, בנות אלה (שכמובן אינן צאצאיות ביולוגיות ישירות של המנוח) מקבלות גם הן את תפקיד העמדת הצאצאים, וכך עד שנולד בן זכר שיירש את החלק העיקרי בירושה בהגיעו לגיל חמש-עשרה.

במקרים מסוימים, למשל אם אין קרובות משפחה מדרגה ראשונה, גם גבר היה יכול לקבל עליו את תפקיד נאמן הרכוש ומעמיד הצאצאים החוקיים למנוח, וגם אישה שאינה קרובת משפחה של המנוח. נשמע מסובך? עוד לא התחלנו!

הנעלה שבמצוות בדת הזורואסטרית הקדומה, היא מצוות נישואי קרובים מדרגה ראשונה. אין מדובר בגילוי עריות, כי המונח גילוי עריות מתייחס למין אסור, ואם זו מצווה הרי שאין זה אסור. היום, כמובן, אין נישואין כאלה, אך בתקופה הטרום-איסלאמית מצווה זו התקיימה לא רק על הנייר, אלא גם בפועל. אמנם פעמים רבות, כפי שראינו, הנישואין האלה היו לאחר מות החתן, אבל לא תמיד.

ומה קורה אם לאחת מאותן "נאמנות ילודה" ייוולד בן ולשנייה בת? מבחינה גנטית, ייתכן שאין קשר בין שני הילדים, למשל אם האחות ילדה בת והאלמנה ילדה בן. מבחינה חוקית, הבן והבת הם אחים, והם יקיימו מצוות נישואי קרובים אם יינשאו זה לזה.

לעומת זאת, נניח ולאחת הנאמנות יש בן מנישואיה העיקריים הראשונים ולאחר מות אחיה היא מחליפה סטטוס ויולדת לאחיה בת מאותו אב ביולוגי: הילדים הם אחים מבחינה ביולוגית – מאותו אב ומאותה אם – אבל מבחינת החוק הם אינם אחים, ולכן מצוות נישואי קרובים אינה חלה עליהם. עם זאת, בשל הנורמה של נישואי אחים, אין מניעה שיינשאו זה לזה אם הם חפצים בכך.

בחוק היווני הקדום יש מקבילה קצת דומה אך פחות מסובכת: המנוח היווני רשאי עוד בחייו לאמץ את בעלה של בתו לבן, ואז מבחינה חוקית יש כאן נישואי קרובים, אף שאין קשר גנטי בין בני-הזוג. המנוח יכול לאמץ גם בן אחר, אבל הבן המאומץ צריך לוותר על ירושתו מאביו הביולוגי.

מצוות נישואי קרובים נועדה בראש ובראשונה לשמור את הכסף במשפחה או למנוע חלוקה של הקרקע לחלקות קטנות מדי. ולראיה – כל חוקי הירושה הסבוכים רלוונטיים רק כאשר למנוח היה רכוש בשווי מסוים ומעלה.

מאמר זה מעובד מתוך הפרק על דיני ירושה בספרה של ד"ר תמר עילם גינדין "איראן ועידנים – מסע לאיראן הטרום איסלאמית". הספר מתבסס על סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת, וצפוי לראות אור בחודש יולי 2011 בהוצאת מודן – משרד הביטחון.