אתניקס: מקסימום הנאה, מינימום טקס בישבן
מפתה להכתיר את "געגועים" כאלבום הקאמבק של הלהקה, אבל זה לא יהיה מדויק. היא כל הזמן כאן, רק הפסיקה להתחפש וחזרה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב - פופ טהור ורלוונטי
הסיפור של אתניקס הוא בעצם תמצית סיפורו של הפופ הישראלי. אותו אח חורג, פיסח ועילג - בעיני הממסד התרבותי - שבזמן שאחיו ה"רציניים" (הלהקות הצבאיות, הרוקרים וגו') עוסקים בנושאים שברומה של אומה, הוא מעז להתעקש ולעשות שמח. "רק" שמח. מבלי להשפיע על שלום הציבור.
כשאתניקס הפציעה (על חורבותיה של להקת מחאה "רצינית" וכושלת, מוסקבה), היא עשתה פופ כמו שלא עשו פה מעולם: נוצץ, כיפי, מסונכרן עם הסאונד העולמי ובעיקר לא דופק חשבון למכתיבי הטעם ממרכז תל אביב. זה התחיל - וגם נגמר - בדמות המרכזית של אתניקס: זאב נחמה. לא חתיך, לא כריזמטי, לא אמן של אנדרסטייטמנט. כן סחבק.
אתניקס. מתעקשים לעשות רק שמח, מבלי להשפיע על שלום הציבור
נחמה עשה את כל הדברים שעוררו פריחה עזה בקרב כהני הטעם הטוב: התעקש לרקוד כשהוא חמוש בכוריאוגרפיה של בול עץ, עירבב פופ עדכני עם מוזיקה מזרחית משוקצת (הפרחים לקליסקי), שיגר טקסטים שחלקם לא היו עוברים גם בשיעור חיבור בכיתה ט' ובאופן כללי נבדל לחלוטין מכל טרנד זמני, או מסורת. התוצאה הייתה פשוט נהדרת, גם כי נחמה וקליסקי היו מלודיסטים ומפיקים בחסד, אבל בעיקר מפני שעבדו עם מקסימום הנאה, ומינימום טקס בישבן.
ההמשך ידוע: סיוע מכריע לנצחונה של המוזיקה המזרחית (שהיא בעצם הכי פופ שיש, אבל נאלצת לשאת את הדבשת של המאבק המזרחי להכרה), ואז היעלמות הדרגתית מהתודעה. מה שמייצר את הפיתוי להגדיר את "געגועים", האלבום החדש של אתניקס, כאלבום הקאמבק. אבל זה לא לגמרי מדוייק: מתחילת שנות האלפיים אתניקס הוציאה שלושה אלבומים מקוריים, לא כולל זה של "טוטובל" - ההרכב של שלושה מחבריה (כולל נחמה).
מהיפ הופ עד רוק לבנוני
אתניקס ניסתה להמציא את עצמה מחדש שוב ושוב, כשהיא רוכבת כמעט על כל ז'אנר מוזיקלי. מרוק כבד דרך היפ הופ, אלקטרוני ועד לרוק לבנוני (זוכרים את הסינגל "לינדה", שיצא בשנת 2006 והיה אמור להיות חלק מאלבום שלם, שלא יצא מעולם?). אתניקס ניסו, יצרו גם שירים לא רעים בכלל ("רק תחייכי אליי"), אבל הלכו ונעלמו מהתודעה.
במובן הזה - חגיגות השיבה הביתה של "געגועים" הן קודם כל הישג יחצני (הקרדיט לאשת יחסי הציבור רונית ארבל). התחושה ברחוב היא שאתניקס חזרו אחרי שהתפרקו לפני למעלה מעשור. זו תחושה שאולי לא נכונה עובדתית, אבל אחרי האזנה לאלבום החדש מתברר שיש לה הרבה אחיזה אמנותית. אם להגיד זאת בפשטות: אחרי יותר מדי שנים, נחמה וחבריו חזרו לשדות הפופ הנצחיים. פופ, במובן של דגש על הפקה מוזיקלית נוצצת, פאן, חיבורים סגנוניים מגניבים ומינימום של יומרה להגיד משהו "חשוב", או להידמות למוזיקאי אחר "נחשב".
זאב נחמה, לא רוג'ר ווטרס
בעשור האחרון, נחמה נהג אחרת לגמרי. הוא ניסה לייצר אלבומי קונספט מלאי אמירה ונעזר אפילו בעטיפות אלבום מושקעות, שעיצב סטורם ת'ורגרסון, מי שחתום על העטיפות של פינק פלויד, לא פחות. היה משהו מלבב ומעורר הערכה ברצון הכמעט נאיבי של נחמה לשחק אותה רוג'ר ווטרס. אחרי הכל, לשיר שירים נגד מלחמה בישראל זה לא בדיוק אקט מסחרי מחוכם. אבל בסופו של דבר, כל אחד צריך להתמקד במה שהוא הכי טוב בו, ונחמה הוא קודם כל פופיסט. פופיסט על, במונחים ישראליים.
מה שמחזיר אותנו אל "געגועים". לא אלבום גדול. הרבה יותר מדי שירים (14. למה?), לא מספיק רגעי פופ טהורים ובלתי נשכחים, ובכל זאת.
אתניקס לא נשמעו כל כך רעבים וחדורי התלהבות מאז סוף הניינטיז. אפילו יועד נבו - מהחברים המקוריים של אתניקס - הוזעק מלונדון כדי להפיק מוזיקלית את אחד השירים ("קאזה דה לונה"). הרוק של פינק פלויד הוחלף בהרבה מזרחי ואלקטרוני, כיאה לפופ ישראלי.
בכמה רצועות, הקסם חוזר. "זאוס" - שיר על סקס שמצליח להישמע סקסי באמת, למרות שורות כמו "זהו הסקס סקס סקס שלך"; "במכונית" עם הלחן הסוחף; "דונייה" מלא הגעגועים ו"מה לך לייה", שבו מתארחת אגדת פופ אחרת - קובי אוז - שגם מנסה בשנים האחרונות להתעסק בתכנים "רציניים", על חשבון ההנאה של כולנו.
אבל מה שבולט ב"געגועים" יותר מכל הוא השיפור הדרמטי ביכולת ההגשה של זאב נחמה, שהפך פשוט ל - אם נדבר בפופית - זמר בן זונה. תשמעו אותו ב"אהבה עושה לך טוב" לצד פרפורמרית ענקית כמו ריקי גל, ותבינו שמדובר בשוויון כוחות מלא. נחמה תירגם את הרעב הגדול שלו לחזור לעניינים, לתצוגת שירה מלאת נשמה, וסוחף את אתניקס לאלבום הרלוונטי הראשון שלה מאז שנת אלפיים.
