אופנוע דאווין

+ צ'ופר לפנים

- אם אתה מחלק את החיים לפלוס ולמינוס, אתה לא בכיוון

שש שעות קצרות ביליתי על הפסל המכני הזה שכאן בתמונות. רק שש שעות, מעשר וחצי בבוקר ועד ארבע וחצי אחר הצהריים. נסיעה קצרה במשולש הכבישים תל אביב-כפר סבא-נתב"ג-תל אביב. סיבוב דאווין. אז נכון, לביטוי הזה יש קונוטציה שלילית, אבל המשמעות שלו שונה כשהדאווין הוא אמנות, לא פחות. ערכו הכספי של האופנוע הזה עומד על יותר מ-200 אלף שקל, אבל זה לא באמת משנה, כי אין בעולם עוד אחד כמוהו. יש דומים, אבל הוא - בדיוק כמו דומיו - יחיד במינו. קאסטום-מייד. תפור לפי מידה. אופנוע שהתחיל מרצפה של מוסך בדרום תל אביב, שם נבנה והולחם וכופף וקוצץ ונרקם לכדי מה שהוא.

כי ככה בונים צ'ופר, מושג שהתהווה באמריקה של שנות ה-50 בתור תת-תרבות מוטורית אלטרנטיבית ופרועה, והפך עם השנים לתעשייה שלמה שמגלגלת מאות מיליונים. Chopper מקורו במילה Chop, לקצוץ, ובזמנו הוא תיאר אופנועים - בעיקר הארלי דייוידסון - שעברו שינויים עיצוביים ומבניים לפי רצון בעליהם. הניתוח נערך בדרך כלל בחצר האחורית, והתוצר היה קצוץ אגזוזים, עם מזלג שלוח לפנים וכידון "קרניים" גבוה. השכיחות של אופנועים כאלה בקרב אאוטסיידרים ופרועי רוח, תלתה בהם הצהרה אנטי-ממסדית. אבל בתכלס הם היו פשוט אופנועים יפים. ביטויים אמנותיים מכניים של נפשות די מוטרפות. 

עם השנים התחילו בעלי מקצוע להתמחות בבניית אופנועים כאלה, ולייצר אותם בתשלום עבור רוכב אחר. זה הנגיש את הצ'ופר גם לרוכבים שלא היו להם הכישורים - או הכלים - שנדרשים לבניית אופנוע כזה. מכאן היתה הדרך סלולה למוסכים מתמחים ולתעשייה ענפה של ספקים (שלדות, מנועים, בלמים, מושבים, הכל). ומכאן התרוממו סדנאות ענק, שהפכו מעשית לבתי מעצבים, עם גישה מכנית ותפיסה עיצובית שמאפיינת רק אותם. האופנועים שיוצאים משערי סדנאות אלה הם לא "הארלי", או "הונדה"; הם Redneck או Hardcore או Bear.

סדנה אחת כזאת יש ברחוב הרצל בתל אביב, בתוך בית עסק שנקרא "אמנות אחזקת האופנוע". הבעלים הוא עופר גולדנברג, ומכיוון שכך, הצ'ופרים שמתגלגלים מפתח הסדנה שלו הם אופנועי "גולדן"; הרי הוא היצרן. רק שבדרך להיות כזה, גולדנברג נאלץ לצחצח קרניים עם מפלצת הביורוקרטיה הישראלית במשך שנים, להגדיר את עצמו בפני גופים שמערכת ההפעלה שלהם ארכאית וסגורה.

היום, אחרי תהליך ארוך ומתיש, הוא יצרן מורשה שמתבסס על שלדות, מנועים וחלקים מקטלוג הענק של "קאסטום כרום", ענק חלפים אמריקאי, שהחל דרכו כספק של הארלי דייוידסון. על בסיס ההיצע העצום הזה, הוא בונה צ'ופרים פסיכיים שעוברים תקינה ומקבלים רישוי לכביש. אופנועים תוצרת הארץ. צ'ופר כחול-לבן.

רק תבחר

במהלך סיבוב הדאווין שלי, כל מי שנתקלתי בו וטרח לחפור מספיק בשביל לגלות שמדובר באופנוע תוצרת הארץ, הזיז קצת את הראש ואמר בחצי אכזבה: "אבל הוא רק מרכיב אותם פה". זה קרה כי אף אחד מהמאוכזבים לא באמת הפנים מה נדרש כדי להעמיד את האופנוע הזה על הגלגלים, ולהביא אותו בנסיעה אל מתחת לאף שלהם.

אופנוע כזה מתחיל תמיד בביקור של הלקוח במקום של גולנדברג; הוא רוצה צ'ופר, יש לו איך לממן את זה, ועופר יכול לבנות לו אחד. לגבי הפרטים - איך הוא ייראה ואיזה מנוע יהיה לו, או כל פרט אחר, קטן ומינורי ככל שיהיה - הכל פתוח לדיון. אפשר לבוא עם רעיון, אפשר לחפש רעיונות במקום, אפשר להיות מעורבים עד רמת הבורג, ואפשר גם להצביע על תמונה בקטלוג, לבקש שיתקשרו אליך כשיסיימו, וללכת. כך או כך, האינטראקציה הראשונית הזאת, היא רגע ההפריה של הצ'ופר. ביצית וזרעון. כסף וכישרון.

בתום ההריון, שיכול להימשך חודשים ארוכים, ייווצר אופנוע ייחודי. אבל קודם צריך לקבוע את בסיס הגלגלים הרצוי, את קוטר ורוחב הצמיגים, את גובה המושב והכידון, את הפוזה. האמנות האמיתית בבניית צ'ופר היא לייצר קומבינציה הרמונית מתוך היצע של עשרות אלפי חלקים זמינים ואינסוף אפשרויות: מנוע נבחר מותקן בתוך שלדה נבחרת, ועליה מוברגים כל שאר החלקים שיתרמו לאופי הספציפי שהיוצרים מעוניינים להעניק לאופנוע. עבודת ההתאמה בין כל החלקים האלה היא תהליך יצירתי וארוך מאוד של פיתרונות הנדסיים ועיצוביים. חלקים מסוימים מיוצרים בעבודת יד בסדנה, מפוסלים במתכת - פשוטו כמשמעו - לכדי כנף אחורית או מיכל דלק. אז כן, גולדנברג מייצר כאן את הגולדן. שלא יהיו לכם טעויות.

הגולדן צ'ופר שאני רכבתי עליו קיבל מנוע RevTech בנפח 1.8 ליטר, שני צילינדרים, קירור אוויר, בערך 100 כ"ס והר של מומנט. יש לו גם גיר שישה הילוכים, קאליפרים עם שש בוכנות על הדיסקים מקדימה, ג'אנטים מכורסמים מגוש מתכת, וצמיג אחורי ברוחב 250 מ"מ. המושב שלו שם אותך בגובה חצי מטר מהרצפה, מאחורי מיכל דלק ארוך שעולה רחוק עד ראש ההיגוי. כדי להניע אותו נדרש רצף פעולות מוזר שמיד מכניס אותך לראש אחר: שולחים את היד אל מתחת לירך ומסובבים את הסוויץ' ל-On, לוחצים על מפחת הדחיסה של ראש המנוע האחורי, על מפחת הדחיסה של ראש המנוע הקדמי, ואז על הסטארטר. המנוע מתעורר ב"פאפא־פא־פא־פא" איטי וחזק מהאגזוזים, שקצת מפוצצים לך את אוזן ימין. הכל רועד. הקירות מהדהדים.

קלאץ', קנאק מהגיר, עשירית סיבוב של מצערת עבת קוטר, והקטר שאורכו שני מטרים ו-68 ס"מ מתחיל לטפס אל גובה הרחוב. מרחק הראש של הרוכב מקצה הגלגל הקדמי הוא שני מטרים תמימים ועגולים; כשאתה מנסה להציץ מעבר לשורת האופנועים כדי לראות אם אפשר להשתלב בכביש, הגלגל שלך כבר חוסם כמעט את כל הנתיב של התנועה החוצה. ככה ארוך זה.

רק תקשיב

לרכב על הגולדן רגע אחרי שירדת מהאופנוע הפרטי זה כמו לקום באמצע סרט, ללכת להשתין, ואז לחזור בטעות לאולם שמקרין סרט אחר. נגיד, דוקו־ריאליטי סוריאליסטי שבו צ'ופר אחד גולש בעולם הזה וקורע לסביבה שלו את העיניים ואת הראש. הוא תלוש לחלוטין. לא מכאן. לא מהאזור, לא מהתרבות, לא מהפוליטיקה. הוא לא משתתף בסרט שלך, רק משתף אותך בשלו. מרגע שהתגלגלת עם המפלצת המבריקה הזאת לרחוב, אתה פשוט שייך לה - וכך גם כל מי שנמצא בטווח ראייה או שמיעה. אם אתה אדם מופנם, סביר להניח שלא תרגיש עליו בנוח: במהלך הנסיעה הקצרה עליו נתקלתי ביותר תגובות אנושיות משקיבלתי בכל המבחנים שערכתי אי פעם במגזין הזה. ביחד.

היו אנשים שנתלשו לרגע משגרת יומם ומצאו את עצמם בשיחה שיזמו. שואלים, מתעניינים, מחמיאים. היה ברור שמוזרה להם הסיטואציה, שהם לא מורגלים בשיחות עם זרים מוחלטים ברחוב. בטח לא זרים שיושבים על קומביין דו-גלגלי מצופה כרום. אבל כזה הוא הצ'ופר. הוא יונק ממך תגובה בלתי נשלטת וגורם לך לתקשר, לחייך, להעריך. מיכל הדלק שלו מפוסל מחצי מיכל מוכן שהורחב והוארך לכדי טיפה ארוכה וקשתית. הכנפיים שלו עשויות פח בעובי שני מילימטרים וקצוצות במידה. כל אלה צבועים בלבן שאותו שורפות הלהבות הגרפיות המתבקשות, ומסודרים על השלדה והמנוע הנוצץ בפרופורציות ובמנח מעוררי יראה. לא פחות.

לפי איך שהוא נראה, האדם הסביר עשוי להניח שהוא חזק בטירוף. נוסע כמו חיה. אבל הוא לא חיה. בכלל לא: הטכנולוגיה הבסיסית שלו כבר בת עשרות שנים. המנוע מופרד לחלוטין מהגיר, יש לו מוטות דחיפים, והוא עצלן וכבד; אין באמת מה לחפש איתו מעל 4,000 סל"ד. ההספק ביחס לנפח לא מרשים בכלל, אבל בתמורה מתקבל מומנט מרשים מאוד בסל"ד הנמוך. זה מנוע לשיוט. יציאה לעקיפה היא הרפתקה קצרה שתחילתה בפיצוצים של מכונת ירייה מהאגזוז, ושיאה בהרבה יותר מדי זמן במקביל לרכב הנעקף שהיושבים בו נדבקים לחלונות בלסתות שמוטות.

לתמרן ולפנות עם היצור זה בכלל קטע. במעברי נתיבים צריך לשים לב לא לגלח טמבונים עם הגלגל הקדמי הרחוק, שתלוי בקצה מזלג ארוך ששוכב בזווית 48 מעלות. באופן מפתיע, הפרונט דווקא מתנהג באופן הגיוני בתוך ההטיה: הוא פונה לכיוון הנסיעה, לא נוטה להזדקף, ומרגיש די נייטרלי בידיים. אבל המאחורה הוא כבר סיפור אחר. על הגלגל האחורי יש כדור גומי ברוחב 25 ס"מ שהחתך שלו יוצר קשת מאוד שטוחה ומתונה. עד זווית הטיה מסוימת (ומתונה מאוד גם היא) הכל סבבה, אבל משם והלאה מתנגד הצמיג האחורי להטיה - ובניגוד לקדמי שמושך פנימה, הוא מושך ישר קדימה.

הנטייה הזאת מגבילה את מהירות הפנייה הנתונה, והאמת? טוב שכך, כי המנוע תלוי כל-כך נמוך והחלק התחתון כל-כך רחב, שבמחלפים אתה עלול להשחיז רגליות כבר במהירות 40 קמ"ש. טיפוס מדרכות הוא בלתי אפשרי עם בסיס גלגלים של יותר משני מטרים על מרווח גחון של סנטימטרים ספורים; אפילו השיפועים האלה של "לאם ולתינוק" לא באים בחשבון. להעמיד צ'ופר כזה ליד בית קפה זה מבצע שמעלה בדעתך עצירה ליד חניה במידה של חיפושית, ולנסות לתמרן לתוכה לימוזינה סגולה עם נקודות צהובות ופסל מבריק של הנשיא בוש על הגג.

רק תבין

העניין הוא שלא בשביל שטויות היומיום נבנה הצ'ופר הזה. כדי להיכנס לראש הנכון צריך להבין שהאופנוע הזה אמור ומצליח להיות יצירה, ביטוי עצמי בברזל. זה כלי שנבנה במסגרת שמעודדת בנייה עצמית, ויש לה את חוקי הז'אנר המאוד רופפים שלה. אבל בתכל'ס, הרעיון הוא לבנות את האופנוע של החיים שלך. אופנוע שהוא שלך באופן שאף אופנוע אחר לא יכול להיות. חיבור נדיר ועמוק. אם אתה איש של צ'ופרים, אז הצ'ופר שלך הוא פשוט אתה. זה לא אופנוע, זאת הצהרה.

את הצ'ופר הזה בנה גולדנברג בעבור אדם גבוה ממני. הרגליות היו רחוקות מדי בשבילי, והייתי צריך ללחוץ את כפות הרגליים קדימה כדי שלא יחליקו ממקומן. בסוף הנחתי את רגל שמאל על הקצה הקדמי של הפריימרי - גוש המתכת הענק שתלוי על המנוע משמאל ובתוכו רצה הרצועה שמחברת את המנוע לגיר - ואת בהונות הימנית השחלתי בין הרגלית לדוושת הבלם המזדקרת. רק ככה יכולתי לנוח. עם הידיים השלוחות לפנים והראש שתלוי הצידה וצופה בכביש, זאת פוזה כל-כך מרושלת שהיא באה פצצות עם מה שהאופנוע הזה משדר.

התשדורות החזקות האלה מגיעות כל הזמן, פשוט מתוקף איך שהאופנוע נוסע. איך שהוא זז. הוויברציות, הסאונד, המיקום שלך כל-כך רחוק מאחור, האורך הפסיכי הזה על המתלים הקצרצרים, איך שהוא נראה, המודעות לאיך שאתה נראה כשאתה עליו, ומה זה אומר. וזה אומר "תמשיכו לדפוק את הראש בקיר, אני על הצ'ופר שלי".

כיביתי את המנוע במורד הרמפה שגולשת מהרחוב בחזרה אל "אמנות אחזקת האופנוע" ואל החיוך של עופר, ותוך כדי גלישה נפלט לי "אני מתבאס להחזיר לך אותו". ובאמת התבאסתי, כי האופנוע היפה והמופרך והלא נורמלי הזה, הפך תוך שש שעות קצרות לאנדרטה מתגלגלת לנורמליות. סמל מבריק ומטריף לאיך שהחיים יכולים להיראות בתוך תרבות שיש בה זמן ומקום ליצירות כאלה.

בקטנה

מנוע וביצועים: בזזזזט. שאלה שלא שואלים ותשובה שלא עונים. *

נוחות: מפתיעה לטובה. המושב תומך בגב התחתון, המתלים מצליחים לספוג סביר ביותר ביחס לז'אנר, אפילו התנוחה סבבה. אבל לא למרחקים ארוכים. ***

פוזה: היו אוכלים פה גם שישה ושבעה כוכבים. מדהים. צ'ופר. *****